• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

מאין לך אהבת החורף הזאת?

תהילה חכימי על ספר הביכורים של סיון שיקנאג'י, ספר פרידה מאמא שמביט גם אל החיים מחוץ לבית החולים

השירים בספרה הראשון של סיון שיקנאג'י, ״מאין לך אהבת החורף הזאת?״ (הוצאת פרדס, 2015, עורך: ערן צלגוב), מופיעים ברצף כרונולוגי שמלווה אירועים אמיתיים, מהחיים, אירועים פרטיים. וכשאני מתקדמת ברצף, הלב שלי נשבר לאט, כי אפשר להבין לאן זה הולך, ואיך זה יגמר, אמא שלה תמות בסוף.

היא בּמצּב קשה

עַל סַפְסָלִים סְגֻלִּים וּשְׂמִיכוֹת פִּיקֶה

וְשָׁעוֹת עַל גַּבֵּי שָׁעוֹת

וְשִׁנּוּיִים פְּנִימִיִּים וְשִׁנּוּיִים חִיצוֹנִיִּים

וְהַמִּשְׁפָּט הַזֶּה

אבל איך אפשר בכלל להפרד מאמא?

בקריאה ראשונה של הספר לא יכולתי להפסיק לבכות, אבל המשכתי לקרוא עד הסוף, מעבר לטשטוש הדמעות. השימוש בחומרים האישיים האלה, כרוך בחשיפה גדולה כל כך, כמה אומץ צריך. אבל דרושה גם עדינות, וחוכמה רבה, משום שהחומרים הם משפחתיים, אישיים, הם של הגוף, של הבית, של גוף שאינו של הכותבת, אבל קרוב כל כך, הכי קרוב שיש. וסיון שיקנאג'י מצליחה לשמור על איזון כל כך עדין ויפה בין יופי לכאב, זה האישי שטבוע בהם. היא מצליחה גם לראות החוצה, את החיים שמתחוללים בין כה מחוץ לבית החולים.

עמוד ענן

אֲנִי עוֹמֶדֶת עִם עוֹמַאר

בַּמִּסְדְּרוֹן

אֲנַחְנוּ רוֹאִים חֲדָשׁוֹת

כְּשֶׁבַּחֶדֶר מַחְלִיפִים לָאִמָּהוֹת שֶׁלָּנוּ חִתּוּל

אבל זה לא ספר רק על טרגדיה משפחתית של אובדן אם, זה ספר שממוקם כאן, במקום הזה, ובעכשיו, במציאות, העיניים פקוחות אל הסביבה, לרגעים אפילו הרגשתי כאילו הטרגדיה הפרטית היא גם הטרגדיה הכללית, או אולי היה משהו בספר שגרם לי לעצור רגע ולחוש בושה נוכח איך שאנחנו חיים, איך שאנחנו חיים כאן, במובן הכללי – כאילו רק במקומות טרגיים ונוראיים כאלה הדברים נראים כל כך פתירים ומיותרים, וגם במובן הפרטי, שלי, אני ואמא שלי.

סיון שיקנאג'י כותבת על השכנים בבית החולים, על האינטימיות שנוצרת עם אנשים זרים, שהופכים בעל כורחם לשותפים לרגעים הכי פרטיים.

שכנים 3

מַחְלֶקֶת לֵב חָזֶה, חֲדַר הִתְאוֹשְׁשׁוּת, קוֹמָה 2

שׁוֹכֵב זָקֵן עִם בֶּטֶן נְפוּחָה.

לִפְעָמִים הוּא קָם לְטַיֵּל

וְרוֹאִים לוֹ.

פַּעַם כְּשֶׁהוּא הִתְקַשָּׁה לִנְשֹׁם

חִבַּקְתִּי אֶת אִשְׁתּוֹ חָזָק כְּאִלּוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מַכִּירוֹת.

השירים מעבירים אותי דרך כל המדורים, דרך כל הרופאים, האחיות, מהאשפוז ועד הפרידה. אני נכנסת אל חדר הבדיקות ונמצאת בחילופי המשמרות, אלה של האחיות ואלה של המשפחה.

סיון שיקנאג'י מנסה לדבר בשם אמא שלה, שכבר לא מדברת, בגלל מצבה, היא מבקשת לדבר בשם אמא שלך, לדבר בשם כל האמהות וכל הבנות שנאלצות להיפרד.

קבלה

1.

אֲנִי מַבִּיטָה בָּאָחוֹת שֶׁמִּשְׁתַּהָה

כְּשֶׁהִיא מַגִּיעָה

לִסְעִיף הַ"סִּכּוּי לְהַצִּיל"

בְּטֹפֶס הַקַּבָּלָה

שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי

לְטִפּוּל נִמְרָץ.

2.

הִיא מַסְבִּירָה לָנוּ

אֶת נָהֳלֵי הַמַּחְלָקָה

וַאֲנִי מְהַנְהֶנֶת.

בָּרֶקַע אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ

שׁוּב

עִם צִנּוֹרוֹת בַּגָּרוֹן.

 

3.

הַדָּבָר הֲכִי גָּרוּעַ

כְּשֶׁמַּרְדִּימִים לָךְ אֶת הָאִמָּא

מֵעֵבֶר לַצִּנּוֹרוֹת שֶׁקּוֹרְעִים לָהּ אֶת הַלְּחָיַיִם

אוֹ הַנְּפִיחוּת,

אוֹ בֵּית הֶחָזֶה שֶׁעוֹלֶה וְיוֹרֵד,

זֶה הַגַּעְגּוּעִים.

 

4.

"יֵשׁ לָהּ מִבְטָא צָרְפָתִי"

אֲנִי אוֹמֶרֶת לָאָח הֶחָדָשׁ, שֶׁיֵּדַע

אֵיךְ הָאִשָּׁה הַזּוֹ עִם כָּל הַצִּנּוֹרוֹת

נִשְׁמַעַת.

שבעה

1.

קוֹלוֹ שֶׁל הָרַב מְהַדְהֵד, מְעוֹדֵד

"רַבּוֹתַי – מִצְוָה, מִצְוָה – רַבּוֹתַי".

כָּל הַגְּבָרִים שֶׁאַתְּ מַכִּירָה

כִּסּוּ אוֹתָךְ בַּאֲדָמָה,

בְּתוֹרוֹת,

הֵם קָבְרוּ אוֹתָךְ.

2.

אַחַת, אַחַת אֲנִי מַשִּׁילָה

אֶת כָּל הָאֱמוּנוֹת

הַתְּפֵלוֹת

שֶׁקִּוִּיתִי שֶׁיַּחְזִיקוּ

אוֹתָךְ בַּחַיִּים

3.

לַשִּׁבְעָה שֶׁלָּךְ יֵשׁ אֹפִי

שֶׁל סוֹף שָׁבוּעַ

עִם בִּשּׁוּלִים וִילָדִים צוֹחֲקִים

עִם שוֹנְסוֹנִים וְחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים

 

4.

כָּעֵת בַּסָּלוֹן מַרְגִּישִׁים שֶׁאֵינֵךְ

כָּל כָּךְ מַרְגִּישִׁים

עַד שֶׁהָלַכְתִּי

5.

אַתֶּם נִכְנָסִים

אַתֶּם יוֹצְאִים

אַתֶּם הוֹלְכִים

אַתֶּם חוֹזְרִים

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת

עַל הַסַּפָּה שֶׁלָּהּ

עַל הַמִּטָּה שֶׁלָּהּ

עַל הַכִּסֵּא שֶׁלָּהּ

עטיפת הספר

אַתֶּם מִשְׁתַּתְּפִים בְּצַעֲרִי

6.

הָיִיתִי רוֹצָה לֶאֱסֹף

אֶת כָּל הַחֲפָצִים שֶׁלָּךְ

לְמַעֲרֹם עֲנָק,                     

לְטַפֵּס אֶל פִּסְגָּתוֹ

וּלְנַסּוֹת לִרְאוֹת

קְצָת אֹפֶק

 

7.

אֵין מְנוּחָה

וְאֵין נֶחָמָה

וְאֵין לְהִמָּלֵט

וְאֵין.

בחלק הרביעי מבין חמשת יחידות הספר, מופיע מחזור שירים בשם ״J'accuse״.

סיון כותבת כתב אישום, כנגד הרופאים המטפלים שפגשה בבית החולים. השירים האלה מדברים בשפה מעט אחרת משאר השירים שבספר, הם משוחררים יותר במובן מסוים, וכתובים בשפה קשה וישירה מאוד. ויש בהם הרבה כוח, סיון מעמידה מולם מראה, מדגישה את הפרטים שאולי פספסו בדרך, בתור מי שעובדים בתעשיית החיים. היא חוזרת ושואלת את הצוות הרפואי, זוכר אותי? את זוכרת אותי? כשהיא יודעת שאין סיכוי ש"רופא סלקציה" במיון או "האחות המחפשת את עצמה בהשתקפויות" יודעים מי היא, או זוכרים במה מדובר.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.