לא משאירים אבן על אבן: על דאעש, אלע״ד והרס עתיקות

הכנס הארכיאולוגי השנתי של עמותת אלע"ד בעיר דוד השנה, מתקיים תחת הכותרת "דאעש: האם ניתן לעצור את ההרס?" בחלקו לפחות, הוא אכן עתיד לעסוק בשאלת הרס העתיקות בעיראק. על העובדה שדאעש הורס עתיקות אין עוררין – הארגון עצמו מתעד זאת בסרטוניו ואף מתגאה בכך, כאשר רק השבוע הגיעו ידיעות על הרס מקדש מרכזי בעיר המקראית תדמור שבסוריה. אבל מכותרת האירוע משתמע שיש מי שמלבד דאגה לעתיקות ולמורשת, אף שוקל צעדים למנוע את ההרס – זוהי עמותת אלע"ד, אותה עמותה המנהלת את האתר הארכיאולוגי עיר דוד שבלב הכפר סילוואן במזרח ירושלים.

האינטרסים של אלע״ד אינם בהרס העתיקות בעיראק, אלא כאן: בסילוואן, בהר הבית ובמזרח ירושלים. אומרים ״דאעש״, אבל הכוונה היא למה שנתפס פה בירושלים כ״קיצונים האיסלאמיים״. את הרס העתיקות בעיראק ובסוריה ארגונים ישראלים לא יכולים למנוע, ולמען האמת עד כה גם לא הקהילה הבינלאומית. אולם אם אנחנו מתמקדים בשיח הישראלי על הרס עתיקות, אז לפי עמותת אלע"ד יש הרבה מה לעשות, והם, מבחינתם, ניצבים כבר זמן רב בחזית המאבק בהרס העתיקות המוסלמי.

לאחר עבודות הבנייה של הווקף המוסלמי שהובילו להרס העתיקות בהר הבית/אל חרם א-שריף בשנות ה-90 של המאה הקודמת, הייתה זו אלע"ד שהשקיעה כספים ופעלה כדי לסנן את העפר שנזרק לנחל קדרון. עד היום זהו אחד מהפרויקטים המרכזיים שהעמותה מממנת ומפעילה במזרח ירושלים. אך פעילות זו, המוצגת כניסיון להציל את הרס עתיקות הר הבית, אינה בעלת ערך מדעי וחשיבותה היא בעיקר חינוכית ופוליטית – גם מבחינת הארכיאולוגים העוסקים בסינון העפר וגם מבחינת המתנחלים. המסר ברור: המוסלמים הורסים עתיקות ועל ישראל להתערב ולמנוע זאת.  

המאבק המרכזי של אלע"ד הוא על השליטה בסילוואן. האתר הארכיאולוגי עיר דוד, הנמצא באחריות העמותה, הוא אמצעי לחיזוק אחיזתה בכפר והכלי שבאמצעותו היא מציגה את עצמה כגוף שוחר ארכיאולוגיה הדואג למורשת העתיקה של ירושלים. מבחינת המתנחלים, רק הם מסוגלים לשמור על העתיקות והפלסטינים מוצגים כמי שאינם מתעניינים בעתיקות, או כאלו שעלולים לפגוע באתר ברגע שלא תהיה שמירה ישראלית על המקום.

כל נושא הרס העתיקות על ידי דאעש העלה לדיון שאלות עקרוניות על הקשרים בין ארכיאולוגיה לנוכחות המערבית במזה"ת, כמו איזה שימוש עושה המערב בארכיאולוגיה, של מי האחריות על העתיקות ואתרי המורשת, ועוד. ראשיתה של הארכיאולוגיה היא עם תחילת הקולוניאליזם במזרח התיכון, בראשית המאה ה-19. בעבר, המערב ראה צורך לחקור את האתרים ולהעביר את השרידים הארכיאולוגיים לחצרותיו וארמונותיו, בהמשך הפכו אתרים אלה לחלק מהמדינות הריבוניות שקמו; אבל גם אז, עיקר המחקר נעשה על ידי אוניברסיטאות מערביות ועיקר המבקרים במקומות הללו הגיעו מהמערב. גם סחר בעתיקות מבוסס על לקוחות מהמערב שקונים עתיקות גנובות מסוחרים מארצות ערב.

במאות ה-18-19 ובראשית המאה ה-20, החפירות נעשו ללא מתודה מדעית סדורה ומטרתן הייתה מציאת ממצאים יקרי ערך. חפירות אלו פגעו באתרי העתיקות וביכולת שלנו להבין את התפתחותם ואת תולדותיהם. עד הגעת הקולוניאליזם למזרח התיכון, חלק משמעותי מהאתרים עמד כמעט ללא פגע במשך אלפי שנים. בעוד שהמחקר הארכיאולוגי ויתר מזמן על חלק משמעותי מהמתודות שהיו נהוגות במאות שעברו, בירושלים רשות העתיקות במימון עמותת אלע"ד עדיין רואה בהן אמצעי לגיטימי לשימוש בסילוואן ובעיר העתיקה. כך למשל, בהסרת השכבות המוסלמיות בחפירות בחניון גבעתי וכך בחפירות המנהרות והחללים התת קרקעיים – שיטת חפירה שהורסת עתיקות ופגה מהעולם לפני כמאה שנה ורק אצלנו היא נמשכת במרץ מטעמים אידיאולוגיים.

את מה שהמערב עושה בשם החוק או תחת כללים שהוא קבע ופוגע באתרי המורשת, כביכול כדי להצילם, דאעש עושה מול המצלמות בצורה של הוצאה להורג מתועדת. רק שבמקום לערוף ראשים של שבויים מערבים, הוא הורס עתיקות שנתפסות כמורשת שכופרת באיסלאם וכזו שמזוהה עם המערב. דאעש וארגוני הימין במערב ובישראל משתמשים בארכיאולוגיה לאותה מטרה: להבדיל את עצמם מאחרים ולהעמיק את החלוקה בין טוב לרע. מבחינת המערב, בעיקר המערב השמרני הרואה באיסלאם איום, ההזדעזעות מהרס העתיקות קשורה בתפיסה של פער עמוק בין שני התרבויות. זהו לא רק פער דתי, אלא פער תרבותי בין מי שרואה בערש התרבויות חלק בלתי נפרד מזהותו, לבין ההורסים את בסיס הזהות המערבית (למרות שהעתיקות מוגדות כנכס תרבות אנושית). ובדרך, עד שהמערב יביס את דאעש, אפשר גם לתמוך באלע"ד ולהציל את ירושלים העתיקה.

קל לשכוח שהפלסטינים אינם דאעש, אלע"ד אינה נאמנת עתיקות כמו שהיא מציגה עצמה וירושלים היא עיר של מורשת משותפת. לא משנה כמה אתרים עתיקים נהרסים במלחמה בסוריה או בעיראק, דווקא במקום שלנו – רק שימור משותף של שרידי העבר יבטיח את עתידם של אותם מקומות ואת היכולת שלנו לכבד ולקבל אחד את השני.