• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

אלף-בית מבית הספר

מילון אישי מקוצר לכבוד שנת הלימודים
עדי ש‎ֹורק

ספר הפרוזה השלישי של עדי שורק, "לפעמים מאבדים אנשים", ראה אור באחרונה בהוצאת ידיעות ספרים

מוקדש לחוה מורתי, זיכרונה לברכה

אבטיח

מן האבטיח שצמח בגינה של בית הספר כך סתם (זה קרה בבית ספר כמעט נטול צמחייה, שדמה מאוד לבית סוהר) ושאותו גילינו לפתע, אני וחברתי, ושעליו שמרנו בסוד – למדנו על היכולת לצמוח בר ועל היכולת להצמיח סודיות. הסודיות צמחה באושר כמו האבטיח. השקינו, ניקינו, הנחנו אבנים סביב. עד שמישהו גילה אותו וקטף והגענו וראינו קצה גבעול ולמדנו שיש דברים שהם מעל ליכולתנו.

גיר

הגיר היה חפץ מעורר תשוקה. במיוחד אם הוא היה בסמוך ללוח שחור נקי. אינני מעלה על דעתי היום, מדוע נדמה היה התרחיש של נטילת גיר וציור עמו על לוח, כנדיר כל כך ולמעשה כבלתי אפשרי.

חלזון

בכיתה ג' היו לנו חלזונות. זה היה במהלך השנתיים שבהן גרתי בקיבוץ ובית הספר, כנראה כמו בתי ספר רבים של קיבוצים, היה עתיר נדיבו‏ת ודרכים מקוריות ללימוד. לכל ילד היה חלזון משלו בקופסה (אולי הם חיו כמה יחד בקופסה אחת) ובהפסקות ערכנו ביניהם תחרות. אני זוכרת שהייתי שתיים. אחת השתתפה בתחרויות ועודדה את החלזון שלה להגיע לקו הגמר. השנייה הביטה בזה ותהתה מה חש החלזון כשהוא ככה בקופסה ואז מוציאים אותו אל המרצפת, כאילו הוציאו אותו לחופשי לרגע, כאילו הוא יכול לנוע לאן שהוא רוצה.

טנק

מחצר בית הספר בחיפה (זה שדמה לבית סוהר) ראינו שיירת טנקים נוסעת לצפון. אחר כך הגיעו דובדבנים. אחר כך קראו למלחמה בשם. אחר כך היא נמשכה ונמשכה ולפעמים קראו לה מחדש בכל מיני שמות. לפעמים חלמתי על המלחמה כי היא נראתה לי טובה, לפעמים חשבתי שהיא כמו נסיכה. גדלתי במקום שבו צריך לדעת להילחם.

טבעת

הטבעת של חוה המורה הייתה לי לפלא. היא הייתה נתונה על אצבע האמה שלה, היא הייתה גדולה, עשויה כסף ובמרכז אבן כלשהי, חומה-ירקרקה. היא הייתה עולה ויורדת כשחוה המורה נהגה לומר לכולנו, תוך כדי נקישה עזה באצבעה "כולם זקוֹף". הייתה בה נחישות ועוצמה שלא הכרתי מן הבית והיא הפליאה אותי, גם בצורתה הבלתי עדינה (מין טבעת חותם ארצישראלית), גם בתוקף שנתנה לזקיפת הגו ולכינוס התלמידים לקשב, גם בכך שהיה דבר-מה שאהבתי במילים המשונות ובהחזקה.

מפית

בעצם לא הייתה מפית, הייתה השקית שבתוכה היה הסנדוויץ' שנפרשה לקראת ארוחת העשר כאילו הייתה מפית. מן העובדה שהדבר זכור כמביש במידת מה, ניתן להניח שלאחרים היו מפיות-בד עם ציור או מפיות רקומות, או פשוט בד חלק כלשהו שהיווה מפית.

מפית היא כמו מפה קטנה, דבר-מה אישי שמסמן קרטוגרפיה משפחתית, טביעת אצבע של אם או אב שנפתחת בידי ילד או ילדה ושם ניתן לחוש או לא לחוש, ניחוח ביתי. אינני יודעת האם המורה חוה ידעה לקרוא את מפת סימון השבילים שצויירה בקווים דקיקים, משתנים תדיר, על השקית המתקמטת הסתמית שהונחה יום יום לפני הארוחה. ומהם סימני הסתם? הרי הוא תמיד נותר סתום.

בכל מקרה, חוה מורתי מעולם לא העניקה לי תשומת לב מיוחדת. היא לא הייתה מופת של הוראה דגולה או בעלת רעיונות מקוריים במיוחד, גם לא דוגמה לחום ולקירבה. אך משהו בדמותה היה מספיק בעבורי, דבר-מה בסמכותית המכבדת שלה שהכניס אוויר והעניק מרווח, בין קווי השקית הנפרשת ובין טבעת החותם שעל אצבעה.

מחניים

מחניים היה המשחק השנוא עלי בתבל. למען האמת, הוא היה יותר משנוא. הוא היה מבעית. נדמה שלא היה דבר שהבהיל אותי יותר מכדור שינחת עלי או יוטח בי. ביחס לזריקת הכדור חזרה הייתי ממש ממש גרועה. שוב ושוב הקפדתי לא להיבחר, שוב ושוב המצאתי תירוצים לשבת בצד בשיעור הספורט ולהתבונן. להתבונן, להתבונן בילדים שרצים אחד אחרי השני וזורקים כדורים. צועקים, נמלטים, נחבטים, נחלצים, צוחקים.

כל עוד ישבתי בצד לא נראתה לי א', ילדה גבוהה מאוד וחזקה במיוחד, כמו האויב הגדול. השיניים שלה לא היו גדולות מדי, הידיים לא עצומות ומגוידות, העיניים לא זרו גיצים ואש, ובטנה לא הזניקה פצצות.

ספר שמואל

ספר שמואל עניין אותי מאוד. משהו ביחסים המורכבים בין הדמויות, אי ההבנה למה הן בעצם רודפות זו את זו; הכאב על שאול, על דוד, על מיכל, בוודאי על יהונתן. גם שוויון הנפש של הנביא, זה שהספר נקרא על שמו. כיצד עמד והביט על כל זה, על כל היכולת הצרה של בני האדם הרגילים, על הזיקנה שמרוששת אותך מנדיבותך, על תקוותיהם הנגוזות של צעירים. גם על העקרות. כאילו הרגילה עצמה העקרות על חנה עד שלא הרגישה זכאית באמת לבנה, עד שהיה זה בבחינת נס שנולד, עד שהיה שייך לא-לה, אולי לאיזה כלל. על ילדים. שיודעים שאולי, בנסיבות מסוימות, אמם תפקיד אותם בידי אחרים.

ספרייה

בכניסה לספרייה של בית הספר בקיבוץ היה צמח טורף. הוא היה יפה לאין שיעור. הוא היה סגול כהה ובמרכזו היה עלי צהוב, או כתום. לא. במרכזו היה חור פוער בולעני שחור. הוא היה החושך בהתגלמותו היומית, טורף הדבורים העמלניות. הוא היה שק של קטיפה שוקעת, קרוע מכל הקשר בתוך דלות-החומר הסוציאליסטית החמה הלחה שסביבו. הוא הביא עמו ניחוחות של ארצות רחוקות, היכן שיש פניני כפור, יתומים, מנקי ארובות, היכן שיש מחרוזות זכוכית, שוקולדה חמה ואם חורגת מרושעה, היכן שיש יערות ונחלים וזאבים, היכן שיש ילדה צוענייה וטירה עגומה וילד נכה שמצליח להציל אכשהו, בנחישותו להמשיך הלאה, בצלילות של עיניו שנעה בין בגרות יתר לתקווה של תמימים. היכן שיש ילד נכה שמצליח להציל ולהכניס לטירה העגומה מעט אור, למרות השחור והכאב.

ערסל

באף אחד מבתי הספר שבהם למדתי (ארבעה יסודיים ותיכון אחד) לא היה ערסל. לא היה ערסל, אתם מאמינים? היום, בימינו שלנו, איש לא היה מעלה על דעתו חיסרון שכזה. בימינו כבר כולם מבינים את חשיבותה של התנועה הזו בין מעשה לשביתה, תנועת הקריאה החלומית, תנועת הבהייה. והקולות הללו, הקולות שמשמיעים הילדים זה לזה כאשר הם מתנדנדים בסמוך על כמה ערסלים קרובים. קולות, שרידי שפה קמאית שהמחקרים על אודות יתרונם בפיתוח הקוגניציה שוטפים כיום את תיבות הדוא"ל שלנו ואת העיתונות היומית. והגוף, הגוף הנתון כך בין אוויר לאדמה, בין הרפיה להחזקה.

כמובן שבימינו שלנו, בעידן שבו הטכנולוגיה כבר מיצתה את שיאיה, מבינים שיש בכל זה טעם רב. אבל אז, בימים ההם, דמיינו לעצמכם שערורייה שכזו, או חוסר דעת שכזה – באף אחד מבתי הספר שבהם למדתי, שהיתי, בהיתי, התחברתי, קראתי, התבודדתי, התגלגלתי, לא היה ערסל.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.