המדיניות לגבי מבקשי המקלט: כליאה או הזנחה

השבוע, ברגע האחרון לפני פקיעת המועד האחרון שהציב בג"ץ, המדינה שחררה כ-1,200 מבקשי מקלט שהיו כלואים בחולות מעל שנה. כעת הם שוב חופשיים וצריכים להקים מחדש את חייהם. לאן ילכו? איפה ישנו? אחרי שחייהם נוהלו על-ידי שב"ס, הם צריכים לשוב להיות אנשים עצמאיים.

מבקשי מקלט אלו חיו בישראל במשך מספר שנים לפני שמשרד הפנים הורה להם להתייצב לכליאה במתקן "חולות" שעל גבול ישראל-מצרים. מבקשי מקלט אלו, רובם ניצולי רצח העם בדארפור, קיימו חיי קהילה ואף תרמו לכלכלה הישראלית – הם שילמו מיסים, רכשו מוצרים ועבדו בעבודות שישראלים אינם מעוניינים לבצע בשכר נמוך (כמו ניקוי רחובות, חדרנות בבתי מלון, רחיצת כלים במסעדות).

כליאתם הפכה אותם מאנשים עצמאיים לאנשים נתמכים – נאסר עליהם לעבוד, ארוחותיהם הדלות, מיטה וקורת גג סופקו על-ידי שב"ס. לעלות ההקמה של חולות – 300 מיליון ש"ח – התווספו 100 מיליון כל שנה – עלות התפעול של מתקן הכליאה. אלו סכומים אדירים שהיו יכולים להיות מופנים לשיקום התשתיות בדרום תל אביב ולפתרונות המעודדים פיזור טבעי של מבקשי המקלט ברחבי הארץ.

התנהלות המדינה סביב השחרור מעידה כי המדינה סבורה שישנן שתי אפשרויות בלבד בכל הנוגע למבקשי המקלט – כליאה או הזנחה. במסגרת מדיניות ההזנחה של המדינה, היא לא מעניקה זכויות או סיוע כלשהו למבקשי המקלט. בהעדר הזכות לעבוד, באופן רשמי, מבקשי מקלט רבים מתקשים למצוא פרנסה ונאלצים לעבוד בעבודות מזדמנות, בשכר מינימום או אפילו בפחות מכך. שכרם הנמוך של מבקשי המקלט מבטיח כי הם, בלית ברירה, יתרכזו בשכונות בהן יוקר המחייה הוא נמוך, ויחיו שם בצפיפות גבוהה.

מטרת מדיניות ההזנחה היא לאמלל את חייהם של מבקשי המקלט. אם הם יתקשו להתפרנס, סוברת המדינה, הם יעזבו את ישראל. מדיניות זו אכן מצליחה לאמלל את מבקשי המקלט, אך היא לא גורמת להם לעזוב את ישראל – כי עדיפים חיים בעוני בישראל מאשר עינויים באריתריאה. התוצאה של מדיניות זו, מלבד מבקשי מקלט אומללים, היא פגיעה מהותית באיכות חייהם של ישראלים המתגוררים בשכונות מוחלשות, ובייחוד בתושבי דרום תל אביב.

האיסור על מבקשי מקלט המשתחררים מחולות להתגורר או לעבוד בתל אביב ובאילת אמנם לא יוסיף על מצוקת תושבי אזורים אלו, שסובלים שנים רבות ממדיניות ההזנחה, אך גם לא יקל: מבקשי המקלט לא ייעלמו, מצבם לא ישתפר, והאיסור הרשמי על העסקתם ידחק אותם שוב לשכונות מצוקה, הפעם בערד, אשקלון וערים אחרות.

החלופה היחידה שהמדינה מציעה למדיניות ההזנחה היא כליאה – שעכשיו הוגבלה על-ידי בג"ץ ל-12 חודשים. רוב מבקשי המקלט ימשיכו לגור בשכונות מוחלשות ברחבי ישראל, וכ-3,000 איש ייכלאו בחולות וכעבור שנה ישוחררו משם. זה כל מה שיש למקבלי ההחלטות בישראל להציע לנו.

אך יש חלופה הגיונית ומוסרית שלא נוסתה בישראל. חלופה זו תבטיח את זכויות מבקשי המקלט וגם תפחית את המצוקה בשכונות המוחלשות אליהן מגיעים מבקשי המקלט. על המדינה לעודד את פיזורם של מבקשי המקלט ברחבי ישראל. על מנת להבטיח זאת, המדינה צריכה לשנות את אשרת השהיה המעורפלת הניתנת כיום, שלא מציינת במפורש כי העסקתם חוקית; להעניק תמריצים למעסיקים ברחבי ישראל להעסיקם במקום להערים קשיים ביורוקרטיים כמו שנעשה כיום; לאפשר להם גישה לשירותי בריאות שכרגע ניתנים אך ורק בתל אביב; לאפשר להם, כמו שהיה בעבר, לחדש את אשרות השהייה במשרדי הפנים בכל הארץ (וכך לא יצטרכו להגיע למרכז לחדש את אשרתם), לתת תמריצים למעסיקים בתחום החקלאות הבניין והמלונאות להעסיק מבקשי מקלט וכן להפסיק לגייס עוד מהגרי עבודה ממדינות אחרות, על מנת שמבקשי המקלט יוכלו להחליפם ולעבוד בכל רחבי הארץ.

ממשלת ישראל הצליחה לשכנע רבים בישראל כי יש פה משחק סכום אפס – או ששוללים את חירותם של מבקשי מקלט, או שתושבי השכונות המוחלשות יסבלו. הגיע הזמן למדיניות שתקל על השכונות המוחלשות, שאינן מסוגלות או אמורות להכיל בתוכן עשרות אלפי אנשים נוספים, ותעניק זכויות בסיסיות לאנשים שכל חטאם הוא שהם נולדו תחת דיקטטורה.

אליזבט צורקוב היא מנהלת פרויקטים במוקד לפליטים ולמהגרים