• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

לרדוף אחרי ספינת אוויר בשמים

״שם.אב״, סרטה של מיטל אבוקסיס, הוא סרט מורכב על שתיקות שהחלו לפני 60 שנה. הערב (ראשון) הוא יוקרן בסינמטק תל אביב

אני מאד אוהבת סרטים תיעודיים שהיו בכלל אמורים להיות על נושא אחד, אבל המציאות הסיטה אותם לגורל שונה לגמרי. ונדמה שבסרטה החדש של מיטל אבוקסיס זו ברכה גדולה; או לכל הפחות, הפער המסוים בין המחדל שהסרט היה אמור לעסוק בו לבין התנועות המינוריות והעדינות שמתרחשות בפועל על המסך, מצליח להעביר בצורה עמוקה את הפצעים – ישנים וחדשים – של מרחב פריפריאלי ישראלי.

אבוקסיס בכלל התכוונה לעשות סרט על תביעתם המאוחדת של עשרות חולי סרטן, עובדי הכור בדימונה, נגד הקריה למחקר גרעיני. אנשים שחלו במהלך עבודתם, תיק מתגלגל שלא נגמר ורק שברי מידע מתוכו ידועים לציבור. אבל הניסיון לאתר אנשים שיסכימו לפתוח את הפה מול המצלמה לא צולח כבר מן ההתחלה. ואבוקסיס, במקום לסגת, מתחילה לתעד את הכישלון (ולכישלון הזה יש משמעות עמוקה וכואבת) ובמקביל להפנות את המצלמה קרוב ואינטימי יותר – אל הרחובות של דימונה, שבנייניהם עוטים בחגיגיות את דגלי הלאום לכבוד יום העצמאות ה-66, אל תוך הבית, המנגל עם המשפחה; ובעיקר אל יחסיה עם אביה, אשר אבוקסיס, שפרש מהכור אחרי 40 שנות עבודה (והוא בריא לגמרי, חמסה טפו), ומתקשה להשתחרר ממרותו המצמיתה ולהתמסר לעובדות החמורות שפורשת בפניו בתו אודות ההתנהלות של הכור מול העובדים שלו. ההתנגדות שלו, מתוך נאמנות למדינה ולביטחון ולסדר, מכמירת לב ממש וטורדת מנוחה עד מאד. ובעיקר מעוררת המון הזדהות.

קשר השתיקה הזה בחוזה הלא-כתוב שיש לעובדים ובכלל לדימונה ולדימונאים מתבטא בדימויים מסוג נוסף: צילומים מרוחקים, רווי שמים ומדבר, ובהם קווי המתאר של הכור ומעליו נקודה לבנה – הצפלין, ידיד ותיק של תושבי האזור, שחג מעליו כל שעות היממה. רחוק רחוק, כמו להסתכל על כוכבים בטלסקופ, מתקיים המקום-לא מקום הזה, שעד כמה שהוא שגרתי וסטטי וכבר כמעט שקוף הוא גם מפחיד ומאיים, ובצלו ובחסותו עוברים חיים שלמים; חלק בלתי נמנע מהמרחב, אבל גם מנותק ממנו לחלוטין (עד כדי כך שאבוקסיס לא מצליחה לשכנע את אחיה לחבור אליה לצילום אקראי למדי של הבלון הזה).

קשר השתיקה הזה בחוזה הלא-כתוב שיש לעובדים ובכלל לדימונה ולדימונאים מתבטא בדימויים מסוג נוסף: צילומים מרוחקים, רווי שמים ומדבר, ובהם קווי המתאר של הכור ומעליו נקודה לבנה – הצפלין, ידיד ותיק של תושבי האזור, שחג מעליו כל שעות היממה. רחוק רחוק, כמו להסתכל על כוכבים בטלסקופ, מתקיים המקום-לא מקום הזה, שעד כמה שהוא שגרתי וסטטי וכבר כמעט שקוף הוא גם מפחיד ומאיים, ובצלו ובחסותו עוברים חיים שלמים

אשר אבוקסיס הגיע לכאן ממרוקו ב-1955. אז קראו לו מסעוד. הוא מספר איך בדרך לבאר שבע ״ראינו אנשים שחורים. סנגל. וההם אומרים לאבא שלי, איזה שחורים – אנחנו מרוקאים כמוך״. בהתחלה, כמו רבים, הם לא רצו לרדת מהמשאיות. בסוף לא היתה ברירה. התחושה של חוסר השייכות למרחב כמו עוברת לדור הבא, ונוכחת שוב בשתי סצינות חזקות בסרט: בראשונה, ממש בתחילתו, אומר אדם אחד לאבוקסיס ״את לא מדימונה״, בספק קביעה ספק שאלה. ״אני כן מדימונה, פשוט לא גרה פה הרבה זמן״, היא עונה לו. אחרי זה היא עולה על העגלה שלו והיא והוא והבן שלו והסוס הלבן משוטטים ברחבובת היוקדים. הכניסה הדרמטית-אירונית הזאת, כמעין תיירת בכרכרה לא חגיגית, חושפת מיד את היחסים המורכבים שאנשים מנהלים עם עיר הולדתם. אבוקסיס מדימונה, לגמרי, אבל השנים בהן לא גרה שם ובישראל פערו תהום שהופך את ה״דימונאית״ שבה למשהו שתמיד צריך לבדוק אותו מחדש. מה זה בעצם להיות דימונאי?

בסצינה השנייה, היא מחכה מחוץ לבית של מישהו שאמור לדבר איתה על התביעה – אבל הוא לא יורד לעולם. היא יושבת באוטו ומדברת לעצמה: ״אני מסתכלת פה על האנשים… שכחתי איך הם הולכים – שזורקים את הידיים קדימה ולא אכפת להם אם בא אוטו או לא. אני מפחדת לצאת לשמש החזקה. התרחקתי ואני עדיין מפחדת לעמוד מולם. ואולי זה כל הסרט, זה שאני לא מצליחה לצאת מהאוטו… למצוא מישהו שייסע איתי עד הכור ויחזור איתי ושנצלם מהחלון… אני רודפת אחרי ספינת אוויר בשמים״.

וככה, במקום סרט כזה סוער, תחקירים, עובדות, מסמכים, בלגנים, צעקות (וכזה היה בסופו של דבר בערוץ 10), יצא לאבוקסיס מסמך מלא שתיקות מעיקות – גם של המשפחה שלה, גם של המרחב שעומד דמום, כמו מפנה עורף למפלצת הזאת שלידו. ההיעדר וההימנעות והמאבק על לדבר על מה שאסור לדבר עליו, בשיחות מעגליות בין מיטל לאביה, יוצר מחנק נוראי בגרון ומחבר אותנו לשקט שמתחיל כבר לפני 60 שנה, כשהביאו לכל מיני מקומות מרוחקים אנשים באישון ליל, ומבהיר לנו מיהם אותם פועלי כפיים שהזדהמו, פיזית, מהסוד הגדול הזה. מה המחיר של ה״ביטחון״, ומי משלם אותו? טרגדיה אחת חוברת לרעותה.

״שם.אב״ יוקרן ב-30.08 בסינמטק תל אביב. לאיוונט בפייסבוק 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מתי שמואלוף

    לדעתי הסרט משתמש בגרעין רק כמטפורה לשתיקות שמנפקת המשפחה הגרעינית. ובמקום לחשוב על הפוליטי והחברתי כמתח שמנפק לנו המתחם הדומסטי, האישי, המשפחתי, אפשר לחשוב ההפך.
    כיצד המתח המשפחתי הזה שנמצא בסרט, בין הבת, לבין האבא, לבין האם, כיצד היא מנסה להוציא את המשפחה ממרחב אישי לציבורי, כחלק מניפוץ היחסים שנשארים בשתיקה.
    המתח הזה שהבת לוקחת את המשפחה לתוך המצלמה [ובזמנו עמרי הרצוג כתב יפה בהקשר הקווירי שהזכיר לי גם שם את הניסיון לא להוציא את הגיבור מהארון, אלא דווקא להוציא את המשפחה למרחב הציבורי של האמנות – ראו: "יהיו כולם שומעים אותי: דיון בסרטו של דויד דרעי 'תגיד אמן'" (2007)]

    המתח המטא טקסטואלי בין מיטל אבקסיס כיוצרת, לבין המשפחה המזרחית, הפריפריאלית שלה, הוא זה שמייצר את הפיצוץ הגרעיני, ומתוכו היחסים הכמעט אדיפליים האלו, אפשר אולי לחזור לשרטט מפות חברתיות ופוליטיות בישראל.