החופש הגדול האחרון שלי

ליאור אלפנט פרשה מחינוך אחרי שש שנים מלאות אהבה לתלמידות ולתלמידים שלה, וגם למורות הנאבקות בתוך מערכת בלתי אפשרית. כרוניקה של כאב-לב ידוע מראש לכבוד פתיחת שנת הלימודים תשע״ז
ליאור אלפנטליאור אלפנט

מנהלת אמנותית של פסטיבל "לסבית קטלנית", ממקימות אתר "המבקרות" לביקורת קולנוע פמיניסטית, ופעילה בפורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה

יוני הוא החודש האחרון ללימודים בתיכון. השנה, יוני לא היה רק החודש האחרון ללימודים עבור תלמידי י"ב, אלא גם עבורי. לאחר שש שנות הוראה, בחרתי לפרוש מבית הספר בו לימדתי ולהתפטר ממערכת החינוך.

בשש השנים האלה ניצבתי בפני פרדוקס מתמיד. לימדתי קולנוע ועריכה, והמדיום המיוחד הזה איפשר לי ליצור חיבור עם התלמידות והתלמידים יותר מאשר במקצועות אחרים – עזרתי להם להוציא את הסיפורים האישיים שלהם החוצה, למצוא את הקול שלהן, ולהיות נוכחים ונוכחות בעולם. תלמידות ותלמידים שאני אוהבת הפכו לחלק אינטגרלי מחיי, ועם חלק מהם אני בקשר עד היום. מנגד, מערכת החינוך עצמה חנקה אותי – וגם את שאר המורים. הייתי מורת קבלן: עובדת במשך תשעה חודשים, מקבלת את המשכורת המועטה עד מאד שלי בשוטף פלוס שלושים, ולא זכאית לשום הטבות אליהם זכאים המורים שאינם מועסקים מן החוץ.

התואר הראשון שלי לא עזר בדבר. לא קיבלתי תוספות, לא קיבלתי פנסיה ולא קופות גמל. לא הייתי זכאית לפיצויים לאחר שהתפטרתי למרות שעבדתי שש שנים במקצוע. עבור המערכת הייתי עוד מורה מן החוץ, שעובדת רק תשעה חודשים בשנה – פחות משנה, לא זכאית לכלום, עובדת בחוזה עצמאי אל מול חברת המתנ״סים.

מילא הכסף, הפנסיה וכן הלאה. במשך שש השנים שעבדתי במערכת הזו ראיתי את משרד החינוך מתחלף מספר פעמים, וכל פעם מוציא "חוזר" אחר, שלעתים סותר לחלוטין את משנהו. ראיתי מורים שנלחמים על זכותם להביע את דעתם כאשר אינה תואמת לזו של משרד החינוך או של הכנסת. פעמים רבות קיבלתי הודעות עם דברים שמותר ואסור לי להגיד, בזמן שהתלמידים שלי נוסעים ל"מסע ישראלי" וכמעט ישנים בהתנחלויות, אלמלא – בתושייתם הרבה – סירבו לכך. ראיתי מורים נתבעים לדין על אסונות וראיתי מערכת שלא באה לעזרתם – ומשאירה פעם נוספת את התלמידים והמורים לבד במערכה. כחלק מ"עוז לתמורה" ראיתי מורות מתוסכלות על שעות נוספות שנדרשו אך לא שולמו. מורות אחרות, כמוני, לעולם לא יוכלו ליהנות מאותה רפורמה, שתרמה לכך שנישאר לנצח עובדות קבלן, בעוד מורות ומורים אחרים יתוגמלו (אם כי כנראה לא בדיוק כרגע, כי צריך להבין איך לעשות את זה).

שש שנים של מערכת חינוך שמובילה את המורות שלה לשנוא את המקצוע, שגורמת לתסכול ניכר על הפרצופים שלהן ושמובילה לכך שגם התלמידות והתלמידים סובלים ולא חשים בנוח. מורות שאוהבות ללמד, שאוהבות את התלמידים שלהם, כמוני, אבל מרגישות חנוקות ומרימות את הראש מעל המים רק בקושי. וזה נכון לא רק לגבי מורות הקבלן.

מילא הכסף, הפנסיה וכן הלאה. במשך שש השנים שעבדתי במערכת הזו ראיתי את משרד החינוך מתחלף מספר פעמים, וכל פעם מוציא "חוזר" אחר, שלעתים סותר לחלוטין את משנהו. ראיתי מורים שנלחמים על זכותם להביע את דעתם ופעמים רבות קיבלתי הודעות עם דברים שמותר ואסור לי להגיד. שש שנים של מערכת חינוך שמובילה את המורות שלה לשנוא את המקצוע

בתיכון בו לימדתי תקציבים קוצצו על ימין ועל שמאל, ולמרות המאמצים הרבים של מנהלי המגמות נותרו זעומים והיוו מכשול בפני התלמידים והיוזמות שלהן ושלהם. מנהלי מגמות שנלחמים מול מנהלי בית הספר ומול משרד החינוך כדי להשיג עוד תקציבים למגמות האמנות. באותו הזמן שכר הלימוד בבית הספר רק ממשיך לטפס, אך נראה כי התלמידות עצמן הן לא הנהנות הישירות ממנו.

מצד שני, אין כמו ללמד. מערכת היחסים שלי עם התלמידות והתלמידים היתה שווה כמעט הכל – את המשכורת הלא קיימת, את היחס הבלתי נסבל ממשרד החינוך, את כמות המכתבים העצומה שלעתים סותרת את עצמה ולעתים סתם מעוררת תמיהה. למרות פרשת ספיר סבח ואדם ורטה הצלחתי להגיע למקום בו התלמידות והתלמידים שלי לגמרי יודעים מה אני חושבת, ואף אחד לא העמיד אותי לדין. בבחירות האחרונות שנעשו בבית הספר, התלמידות שלי הגיעו מאושרות לספר לי על מפלגות השמאל שהן הצביעו להן, וביום שישי לפני שנה התלמידים שלי התפלאו לראות אותי בבית הספר ותהו מדוע איני ב"מצעד השרמוטות", בו חלקם השתתפו. הם יודעים לראות סרטים אחרת, הם יודעים לעשות סרטים אחרת. הם יודעים ויודעות לשתף פעולה. הן יודעות לענות לעובדי מחסני ציוד שמפטירים לעברן ״בנות לא אמורות לעשות תאורה, יצנח לכן הרחם״. עכשיו, כשהייתי גם תלמידת תיכון וגם מורה בתיכון, אני יכולה לומר שלהיות תלמידה זה קשה פי אלף.

כשהייתי קטנה לא רציתי להיות מורה. זה היה נראה לי מקצוע נוראי של נשים זקנות. כשנהייתי גדולה הבנתי שגם עכשיו אני לא רוצה להיות מורה, אבל לא בגלל שזה מקצוע נוראי של זקנות – זה מקצוע נפלא, מספק רגשית ומרחיב את הלב – אלא בגלל שבמערכת החינוך הפורמלית שלנו כמעט ובלתי אפשרי להנות מהעשייה הזו. כל הזמן מדברות על החינוך במדינה – הבעיה אינה במורות ובמורים. פגשתי הרבה מהם ומהן. הבעיה היא במערכת החינוך, במשרד החינוך, בתקציבים, בתוכניות הלימוד. הבעיה היא במערכת שמייצרת שנאה – לא רק בין שני עמים (ואת זה היא עושה טוב מאד) אלא גם בין מורות למקצוע שלהן, ובין תלמידים למורות ולבתי הספר.

זה מרגיש לי שאסור לי לעזוב, שהעבודה שעשיתי עם התלמידות והתלמידים והסיפורים שלהם חשובה מדי. שאני לא יכולה להשאיר אותם שם בחוץ, כי יש מורים מדהימים, אבל המערכת מקולקלת וחייבים לתקן אותה מבפנים. אבל אי אפשר. המערכת הזאת רקובה מהיסוד. היא מקדמת גברים אלופים בצבא לנהל מערכות חינוך במקום לקדם נשים (או גברים) שעבדו שנים במוסדות החינוך, שיודעות שבית ספר זה לא צבא. מערכת החינוך מקדמת ערכים שאני לא מאמינה בהם, ולתלמידים ולתלמידות שלא מאמינות בהם אין בה מקום. זאת מערכת לא מתגמלת, לא מעודדת, שסומכת על כך שמי שעובדות בה הן "משוגעות לדבר", שמוכנות להמשיך לנצח למען המטרה של חינוך הנוער.

אז לא, יש לי מספיק מטרות שאני חותרת אליהן בהתנדבות, הגיע הזמן שמישהו ישלם לי כמו שצריך על השיט הזה, או שלפחות יפסיק לשים לי סלעים וקרחונים בדרך.

בהצלחה עם בנט, אני סיימתי. 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.