מראה שחורה

בגלריית הצילומים שלמעלה נגלות פניה של ישראל השנייה, האנטיתזה של "מלח הארץ". כשהוריהם של המצולמים והמצולמות הגיעו לכאן, נקודת ההנחה של הממסד היתה שמדובר באנשים נחותים מבחינה מוסרית ושכלית ושצריך לתרבת אותם מחדש, לעשות להם רה-סוציאליזציה, על מנת שיהוו חלק מהמשטר הנאור (בעיני עצמו) של מדינת ישראל.

קחו למשל את קברניטי משרד החינוך. עוד ב-1945 דיבר אליעזר ריגר, מהוגי החינוך המקצועי ולימים מנכ"ל משרד החינוך, על ההפרדה הנחוצה בין מזרחים לאשכנזים: "הנהגת מגמה לפני מקצועית עלולה להביא ברכה מיוחדת לבני עדות המזרח, שהרי… הילדים בני עדות המזרח, ולכל הפחות רבים מהם, אינם יודעים להעריך לימוד מופשט והם אינם מסוגלים להפיק תועלת ניכרת מלימוד בלתי מעשי". ואילו בסוף שנות החמישים, מנכ״ל המשרד יעקב שריד אמר כי יש "להעמיד במידת מה סכר בפני ההסתערות הבלתי נורמלית על בית הספר התיכון-אקדמאי מצד כל בוגרי בתי-הספר היסודיים". כלומר מדינת ישראל מנעה באופן אקטיבי מהורים לשלוח את ילדיהם לחינוך עיוני, והיא מונעת זאת עד היום.

שר החינוך עצמו, זלמן ארן, כמו מברך על קולקטיב מעמדי חדש שמדינת ישראל מכוננת: "עם הביקורים בכיתות הטרום-מקצועיות, ראיתי נכוחה את התהליך של מיזוג גלויות. והכוונה אינה דווקא על מיזוג ילדי ארצות המזרח עם ילדי ארצות המערב. המדובר גם על מיזוג ילדי הגלויות השונות מארצות האיסלאם".

במקביל, אשכנזים התמזגו עם עצמם במסגרות חינוכיות נפרדות ובהתאם לכך במסלולים צבאיים שונים. לא צריך לדמיין סדרת תמונות שנלקחו בתחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל, שכן בוגריה מופיעים לפנינו חדשות לבקרים: יונית לוי, עמית סגל, תמר איש שלום, ניצן הורוביץ, נדב אייל ועוד. כמו בתמונת מראה של סדרת התמונות אשר לפנינו, ישראל הראשונה – לא משנה אם ימין, שמאל או מרכז – מדברת עברית רהוטה (נטולת ח' ו-ע' גרוניות), לא מזיעה בשמש, מופיעה במדורי הרכילות והכי חשוב, זו ישראל הלבנה. מאד לבנה.

לא מדובר אפוא ב"יד נעלמה" אשר מביאה לידי כך שנערים מזרחים מתגייסים למג"ב בשעה שנערים אשכנזים מתגייסים לגלי צה"ל או לכל יחידה אחרת אשר מציעה אופק תעסוקתי יוקרתי ומתגמל אחרי השירות הצבאי. מדובר בהמשך ישיר למדיניות הממסד האשכנזי שמועידה למזרחים, ובהמשך לכך ליוצאי אתיופיה, את העבודות השחורות של החברה הישראלית.   

התמונות הן גם תשובה לכל עיוורי הצבעים או נושאי הדגל האדום אשר אין בילתו. הקשר בין מעמד לאתניות בישראל נמצא בכל מרחב ומרחב והכחשתו חותרת תחת האפשרות של שינוי אמיתי. כך, באחת התמונות נראים פעילים אנרכיסטים אוחזים שלטים בגנות מג״ב. לכאורה מדובר בקבוצה של פעילים פוליטיים אשר יוצאים למחאה צודקת, אבל למעשה הם מממשים את חזונו של בן-גוריון, ומכנים את המג"בניקים טרוריסטים – ממש כפי שבן-גוריון ראה במזרחים חיילים אשר יאנסו וירצחו מעצם היותם מזרחים, בדבריו משנת 50׳: "קיבוץ הגלויות מביא לנו אספסוף… יש לחנך את הצעיר שבא מארצות אלו לשבת בבית הכיסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה".  

במובן הזה, שתי פנים להסללה מימי ראשית המדינה ועד ימינו. המסלול ששורטט עבור נערים ונערות מזרחים לתפקידי הפועלים השחורים של המשטר הציוני לא רק ייעד אותם למציאות כלכלית נחותה יותר, ולמגורים בפריפריה התרבותית והגאוגרפית של מדינת ישראל; הוא מיסד משהו חשוב לא פחות – בעיצובו, המכוון, של מעמד נחות מבחינה מוסרית. כך כתבה חנה ארנדט על משפט אייכמן: "התרשמותי הראשונית. מעל לכל, השופטים, העידית של יהדות גרמניה. מתחתיהם, פרקליטי התביעה, גליצאים, אך עדיין אירופאים. הכל מאורגן בידי כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה, דוברים רק עברית ונראים ערבים. יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר. אלה ימלאו כל פקודה."

האירוניה מרירה במיוחד נוכח הקונטקסט שבו הדברים נאמרים, בו האדם הלבן ביותר בחדר הוא דווקא זה שנשפט על כך שמילא כל פקודה, אבל סיפור המסגרת העיקש נשמר – מאז ועד היום.* החברה הציונית זקוקה לא רק למעמד פועלים שישא בנטל השיטור ושמירת הסדר. היא זקוקה למעמד נחות מוסרית. לשכבה מוגדרת ויציבה (שניתן לזהות חיצונית, כמובן) אותה אפשר לגנות ולהאשים ברעות החולות של החברה. ניתן ורצוי להתחלחל מ"חבורת מג"בניקים גסה ועילגת", להבדיל מיפי הבלורית והתואר, וכך גם לשמר את מקומו העליון של המזועזע.

כמה נוח לפעמים לשכוח או להעלים עין, אבל אי אפשר באמת: באחת התמונות מתעמתות שתי נשים פלסטיניות עם חיילים חמושים בעוד יום של שליטה צבאית. הן כמו אומרות לחיילים, לצלם ולי "הבעיות ביניכם היהודים, הן שלכם. מה לעזאזל אתם רוצים מאיתנו?"

+   +   +

מתי מילשטיין הוא צלם עיתונות שמתעד את החברה הישראלית ואת הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז 1998. תמונותיו פורסמו בכלי תקשורת מסביב לעולם, בין היתר בלוס אנג'לס טיימס, הוול סטרייט ג'ורנל, לה מונד, הארץ, מונוקל, אל-קודס ונשיונל ג'יאוגרפיק ניוז. הוא נאם במטה האו"ם בנושא צילום בעת מלחמה והוציא ספר בשם ״My New Middle East״, המתעד את חוויותיו בתקופת האינתיפאדה השנייה. לאתר שלו 

*תודה לליהי יונה על המחשבה בעניין ארנדט.