• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אתחלתא דגאולה: השיח המזרחי מסתכל במראה ורואה לראשונה את עצמו

השנים האחרונות בשיח המזרחי מסמנות שינוי כיוון משמעותי: הזרם המרכזי והבולט הצליח לפרוץ אל מחוץ לחיקו החם של השמאל הרדיקלי ודמותו של הפעיל המזרחי, האינטלקטואל, החילוני והאנטי-ציוני מפנה את מקומה הבלעדי למגוון רחב יותר

לפני כארבע שנים נכחתי יחד עם עוד עשרות ישראלים ממה שנקרא ״השמאל הרדיקלי״ בכנס משותף עם אנשי שמאל פלסטינים בחברון. בתור נער בוגר ישיבת בני עקיבא ראיתי את חברון לפני כן ב״שבת חיי שרה״, שבה נכחתי לראשונה בחיי במערת המכפלה. במקרה הזה, הכנס התקיים בצד השני של העיר.

לפני שהכנס נפתח, עוד כשישבתי באולם הרחב מנסה להבין מי נגד מי, האזנתי לשיחה שהתנהלה מאחורי בין פעילת שמאל יהודייה לבין בחור ערבי מקומי. ״היית פעם בעיר שלנו?״, הוא שאל. ״לא״, ענתה. ״באמת?״ ״לא, מה פתאום שאגיע לכאן, אני מתנגדת לכיבוש״. ״אבל אבא שלך קבור כאן… איך יכול להיות שלא הלכת לבקר אותו?״

השיחה הזאת היתה אחת מאותן קריאות השכמה שקיבלתי, תודה לאל, במשך השנים. קריאות השכמה שנועדו להבהיר לי שאני לא נמצא עדיין במקום הנכון.

השמאל הרדיקלי, כמו שמשתקף בצורה חדה בדיאלוג לעיל, נעדר לרוב את היכולת הבסיסית לנהל שיחה מול אנשים ״רגילים״ – אנשים שבעוונותיהם הרבים לא עשו ״דוקטורט״ בדיכויים ומעודכנים לגמרי בשיח הנכון; אנשים שהם למרבה הצער בעלי כבוד למסורת, וחס ושלום עם זיקה רוחנית לארץ ולהיסטוריה שלה; אנשים שמצאו את עצמם בזירה החברתית לא בגלל שהשתכנעו בחשיבות של זכויות אדם או תיאוריה זו או אחרת, אלא הגיעו לשם כדי להיאבק על עצמם ועל הקהילה שלהם.

ובכל זאת, השמאל הזה נאחז בקרנות המזבח של זכותו הקדושה לדבר בשם הפלסטינים. על הזכות הזאת הוא שומר בראש ובראשונה בכל הזדמנות שבה עולה הנושא המזרחי על השולחן. בנושא הזה מותר לדידו לעסוק רק כאשר הוא משרת את הנרטיב הפלסטיני, במשקפיים (המאוד מסוימות) שבהם הוא רואה את הסכסוך. אור סיונוב ניסחה את זה לאחרונה בצורה חדה בסדרה ״הנביאים״: ״בכל פעם שעולה הנושא המזרחי, מגיע איזה שמאלני ושולף את הפלסטינים״. השמאל האשכנזי משתמש בפלסטינים כ״מגן אנושי״ מפני הטענות המזרחיות, שמופנות קודם כל אליו. בסוף כל משפט במזרחית יושב שמאלני עם הנכבה.

מישהו שאל את הפלסטינים עצמם אם הם מעוניינים שהשמאל הזה ידברר אותם? שתי דוגמאות מהתקופה האחרונה:

השמאל הרדיקלי נאחז בקרנות המזבח של זכותו הקדושה לדבר בשם הפלסטינים, ועל הזכות הזאת הוא שומר בכל הזדמנות שבה עולה הנושא המזרחי על השולחן. הוא משתמש בפלסטינים כ״מגן אנושי״ מפני הטענות המזרחיות, שמופנות קודם כל אליו. מישהו שאל את הפלסטינים עצמם אם הם מעוניינים שהשמאל הזה ידברר אותם?

בראשונה, פאנל טלוויזיוני הושיב את ארי שמאי, בתפקיד ״השמאלן האנטי ממסדי״, יחד עם ח״כ ג׳מאל זחאלקה. בשלב מסוים של הפאנל, לאחר ששמאי הסביר לזחאלקה מהי הדרך הנכונה שבה המאבק הפלסטיני צריך לבחור, דרש זחאלקה ״תביאו לי ימני״. זחאלקה היה מעדיף לנהל דיאלוג עם ימני ולא עם שמאלן שמדבר בשמו.

דוגמא שנייה: איימן עודה נאם בכנס ״שלום עכשיו״ וחזר (באומץ רב) על הרעיון לפיו האשמים במצב הפלסטינים הם לא ימנים הצועקים ״מוות לערבים״, אלא האליטה השמאלנית השולטת בין הים לנהר. איימן עודה עקבי בעניין הזה: בעימות הטלויזיוני שלפני הבחירות הוא בחר לפנות דווקא לאריה דרעי, ולהציע לו את ״ברית השקופים״, ולא למשל לזהבה גלאון ממרצ. האמירה האמיצה של עודה בכנס השמאל, שהיתה בעיני המחשה מעודדת לכך שפלסטינים רבים אחרים איבדו טעם בדיאלוג מול השמאל האשכנזי, נתקלה בכתף קרה דווקא מכיוון השמאל הרדיקלי. למשל, במאמר של אורלי נוי באתר ״שיחה מקומית״, היא עוקפת את עודה משמאל ומסבירה לו למה דבריו מזיקים למאבק הפלסטיני.

הפלסטינים מצדם מבינים שדיאלוג יהודי-ערבי אמיתי שמצליח להזיז משהו במציאות צריך לעבור דווקא אל המיינסטרים הישראלי, אבל השמאל הרדיקלי מצדו, מעוניין יותר משינוי המציאות בשמירה על קליקה סגורה, ״טהורה לעד״ מימנים, מתנחלים או מזרחים (לכולם יש שם קוד אחד – ״פאשיסטים״) או סתם אנשים שלא בקיאים מספיק ברזי השיח הנכון.

מזרחים בהקשר פלסטיני בלבד

השנים האחרונות בשיח המזרחי מסמנות שינוי כיוון משמעותי ביותר, בין היתר מהבחינה הזאת. אפשר להגיד שלראשונה, הזרם המרכזי והבולט בתוך השיח המזרחי הצליח לפרוץ אל מחוץ לחיקו החם והאקסקלוסיבי של השמאל הרדיקלי. מדובר בהישג של ממש: אם בעבר, פעילים חברתיים רבים שהגיעו מהפריפריה אך לא זיהו את עצמם כאנטי-ציונים או כחילונים, מצאו את עצמם מודרים כמעט לחלוטין מקהילת המאבק המזרחי, כיום המצב שונה בתכלית. אם בעבר ניכר פער אדיר בין קהילת הפעילים המזרחים – שהלכה ונעשתה יותר שמאלנית, יותר חילונית ופחות ציונית, לבין רוב המזרחים – שהלכו ונעשו יותר ממסדיים, יותר מסורתיים ויותר ציוניים, כיום עושה רושם שהפער הזה הולך ומצטמצם. נראה שדמותו של הפעיל המזרחי, האינטלקטואל, החילוני והאנטי-ציוני מפנה את מקומה הבלעדי למגוון רחב יותר של דמויות אפשריות.

הטרגדיה של הפער הזה מומחשת היטב בפספוס של רגעים היסטוריים משמעותיים במאבק המזרחי: הנפקדות מהמאבק סביב כניסתו לכלא של אריה דרעי; האדישות, ולעתים הבוז, שרחשו פעילים מזרחים-רדיקלים רבים כלפי המהפכה של המוזיקה המזרחית; השתיקה שגילו פעילים מזרחים לפני כליאתו של ישראל בונדק; או היעדרותם מהקמפיין של עמיר פרץ לראשות הממשלה. בכל פעם שהנושא המזרחי היה קרוב לפריצה החוצה אל המיינסטרים המזרחי (שלגביו הנושא היה רלוונטי תמיד), קמו כמה טהורי-נפש והגנו עליו מפני ההמון ובכך פספסו פעם אחר פעם את האפשרות למהפכה מזרחית של ממש. ניתן רק לדמיין כיום מה היתה עשויה להיות התוצאה של ההתגייסות של אליטת הקשת הדמוקרטית המזרחית לצד 17 המנדטים המזרחים שהשיגה ש״ס בבחירות 99׳ או לצדו של עמיר פרץ ב-2006.

חשוב לציין כאן, שאני לא בא חלילה בטרוניה לאף אחד מהפעילים המסורים הללו. להפך, אני מלא הערכה והערצה כלפי הדור המייסד של הקשת הדמוקרטית המזרחית ותנועת אחותי (ויעידו על כך המחוות הרבות שנערכו במסגרת ״קפה גיברלטר״ עם פעילים אלו). אני מודע לכך שניסיונות רבים שנעשו, כמו הקמת בית הספר קדמה בשכונת התקווה, נתקלו בדיכוי ממסדי קשה, ומודע גם לזרמים אחרים במסגרת השיח המזרחי שפעלו באותם שנים. בתור בחור צעיר שהעריץ את הדמויות המדוברות וקרא בשקיקה את הבמה העיקרית של השיח המזרחי-רדיקלי באותה תקופה, אתר ״קדמה״, קיבלתי את המסר הברור שהשיח המזרחי מנסה לכונן זהות מזרחית חדשה המנוגדת לחלוטין למזרחיות שהכרתי ברחוב ובבית. הבנתי שהכלים בהם משתמש השיח הזה הם אותם כלים של השמאל הרדיקלי: אידיאולוגיה אוניברסלית חילונית-ליברלית-סוציאליסטית שרואה את המזרחים בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלבד.

אתחלתא דגאולה לשיח המזרחי

והנה, עינינו רואות איך בשנים האחרונות, תודות להכרה של פעילים רבים במוגבלותו של השיח האקסקלוסיבי והטהרני, השיח המזרחי פורץ ונוכח בכל מקום במלוא הדרו. אנחנו עדים ל״אתחלתא דגאולה״, כשפעילים מזרחים מחפשים קודם כל לדבר אל אחיהם ואל בני הדודים שלהם בגובה העיניים ולא מתוך שיפוטיות בנוסח ״אתם חיים בתודעה כוזבת, בואו ואגלה לכם כיצד״.

השיח המזרחי עושה בימים אלה מהלכים נפלאים של היפטרות מהמשא האליטיסטי שהכביד עליו, אל עבר שינוי המציאות. הוא מתגבר על הצורך להיות ״אנטי ממסדי״ בכל מחיר, ודווקא מעוניין להשתלט על הממסד בכבודו ובעצמו ולרצות בשינוי המציאות עצמה. הוא זורק את ההתנכרות החילונית שרכש מהשמאל, ולוקח במקומה אמפתיה והקשבה. ותהיה זאת טעות לאפיין את השיח החדש כשיח של הפעילים הצעירים בלבד, שכן פעילים ותיקים רבים לוקחים חלק במגמה הזו ורואים בה מהלך מבורך והתפתחות חיובית.

התבצרות של פעילי ״הלא נחמדים״ בבית משפחת ג'אן בגבעת עמל, 06.09.15. צילום מעמוד הפייסבוק של מאבק גבעת עמל
התבצרות של פעילי ״הלא נחמדים״ בבית משפחת ג'אן בגבעת עמל, 06.09.15. צילום מעמוד הפייסבוק של מאבק גבעת עמל

אפשר לראות את השינוי בחזיתות שונות ומחוץ לגבולות הטבעיים של תל אביב: הפעילות האקטיביסטית של ״הלא נחמדים״, תוכנית הרדיו ״פה זה לא אירופה״ ברדיו לב המדינה, הטור של רועי חסן במקומוני ״ידיעות אחרונות״, סדרת הרשת ״נביאים״ שהוזכרה קודם ועוד ועוד. בכל המקרים הללו, האג׳נדה המזרחית פועלת בזכות עצמה מול קהל ביתי. כמו כן, אי אפשר להתעלם מקבוצות הדיונים החדשות שנוסדו בשנתיים האחרונות בפייסבוק ובהן מושמעת לראשונה קשת אמיתית של דעות. בדיון שגרתי בקבוצה מזרחית סגורה כיום, ניתן לקרוא חרדי, ציוני-דתי, פעיל במפלגת העבודה ולצדם שמאלן-רדיקלי השוטח את עמדתו כשווה בין שווים, דנים על עמדתם בסוגיות רבות ומצליחים למצוא מכנה משותף במקרים רבים.

אי אפשר להתעלם מקבוצות הדיונים החדשות שנוסדו בשנתיים האחרונות בפייסבוק ובהן מושמעת לראשונה קשת אמיתית של דעות. בדיון שגרתי כזה כיום, ניתן לקרוא חרדי, ציוני-דתי, פעיל במפלגת העבודה ולצדם שמאלן-רדיקלי השוטח את עמדתו כשווה בין שווים, דנים על עמדתם בסוגיות רבות ומצליחים למצוא מכנה משותף במקרים רבים

פעילים מזרחים רבים, וגם כאלה שעד לא מזמן היו מהסמנים הבולטים של השמאל הרדיקלי המזרחי (דוגמא בולטת היא פרופ׳ סמי שלום שטרית), מחפשים דרכים להקים תנועת המונים, שבין היתר מנסה לנסח מחדש את הציונות המזרחית. זו השקופה והנעלמת. זו שמבוטאת בצורה מושלמת על ידי ר׳ דוד בוזגלו בסרטו של רפאל בלולו, כזכות הגדולה של דורנו לגור בארץ ישראל, שעדיפה בעשרות מונים על יתרונות הגלות. את תחושת הגאווה הזאת, שהיא מאבני היסוד של הזהות המזרחית כיום, השמאל לא רוצה ולא מסוגל להבין.

השמאל מצדו, מגיב לרוב בהתאם להתניה הפבלובית המוכרת; רק לאחרונה בטור דעה בעיתון ״הארץ״ הושוותה יוזמת ״ערס פואטיקה״ לרצח התינוק עלי דוואבשה ז״ל. מדובר בתגובה היסטרית של אנשים שמרגישים את האדמה רועדת מתחת לרגליהם. מונופול המוסר והצדק שהם חשים ששייך להם, מוצג במערומיו כחסר כל רלוונטיות. קם לו דור חדש, בטוח בעצמו, שמעוניין בשינוי המציאות ולא בדברור האחר, גריפת הון פוליטי ושימור פריבילגיות.

עבור חלק מפעילי השמאל המזרחי הרדיקלי, המגמה הזאת היא מקור לדאגה. אותם פעילים עדיין מחפשים אחר ״עמדה חתרנית אמיתית״ שמכילה את כל המאבקים כולם, והם מבכים על השימוש ב״פוליטיקת הזהויות״ (עצם השימוש בביטוי הזה מעציבה) שלא כחלק מתורת עולם אוניברסלית.

השיח המזרחי מסתכל כיום במראה, אולי בפעם הראשונה, ובמקום לראות מצד אחד אשכנזים ומהצד השני פלסטינים, הוא רואה את עצמו. ומה קורה כשאנחנו מצליחים לראות את עצמנו? הדימיון מוצת ואנחנו פתאום מבינים שיש לנו את הזכות והיכולת לנהל את המדינה ולתקן אותה.

ולגבי הפלסטינים? לי ברור כשמש שרק מזרחים חזקים ובעלי ביטחון עצמי הם אלה שיוכלו באמת לעמוד בדיאלוג ולמצוא את הדרך לחיים משותפים יחד עם הפלסטינים, על בסיס ערכים ואינטרסים משותפים. בכל אופן, אין באמת ברירה אחרת.

כנראה שיעניין אותך גם: