אבטיחים: סיפור קצר בהמשכים. חלק א׳

״לא באתי מחאלבּ, הצטדק מוסא על לבושו המהודר. מדרום אמריקה, ומשם נסעתי לניו יורק, ולפריז באונייה, ולמרסי ברכבת, ושוב באוניה לארץ, ומשם גירשו אותנו ללבנון, סיכם מוסא את מסעותיו ולא פירט. ממילא עוד כמה שעות יגיעו ויעלו על החוף, וילכו איש לדרכו״. סיפור בהמשכים, לימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים
אבי דבאח

במאי ותסריטאי, בימים אלה שוקד על פיתוח סרט תיעודי על הקהילה החאלבית וכתר ארם צובא

א.

הסירה הייתה מלאה, ולא נשאר עוד מקום מתחת לכיסוי של הסחורה ובמגורים הצפופים מתחת לסיפון, אבל מוסא היה רזה ושילם כמו כולם, והייתה לו רק מזוודת יד קטנה מעור חום מוקשה, עם פינות מבורזלות, וידית חלקה משימוש. בעל הסירה התווכח עם המבריח, אבל זה לא הקשיב ודחף את מוסא בגבו, הכניסו בכוח אל מעי הסירה, וסגר את המכסה מעליו. חמישה זוגות עיניים הורמו לעברו, מאשימות, ופינו מעט מקום. הוא הניע בראשו לעבר הגבר, וצמצם את עצמו. למשפחה מולו היו חבילות רבות ושמיכות וחבית אחת קטנה שהריחה מיין. מוסא הריח גם ריקבון חמוץ וטרי, של פירות שנמעכו על קרשי העץ של הסירה. אחר כך הריח את הזפת המרוחה מתחת לטינופת, ואת ריח העץ הרטוב ואת הים שמסביבו.

חיכו לחשכה שירדה לבסוף מבלי שיושבי הסירה פנימה יכלו לראות, אבל דימו להרגיש. בעל הסירה עוד מלמל ורטן, אך המבריח כבר גלגל סיגריה וישב על כסא עגול ונמוך שסגר את מכסה היציאה. הוא חיכה לסימן של שותפו במגדלור, וכשזה הגיע, רמז לבעל הסירה, שהניף את מפרשו העלוב המוכתם, והחל לדחוף את הסירה מן המזח במוט ארוך, שנתקע בקרקעית הנמוכה כאילו עמדו בתוך ביצה ולא בנמל של צידון. מוסא, שכמעט נרדם בנדנוד העדין של הסירה החונה התעורר, וניסה להזדקף מעט. הגלים חבטו בדפנות, קרובים לגופו היבש. הוא נחרד כשפנתה הסירה הצידה, וראשו נחבט בקרש הלח. מישש את הקרש, שמא נשבר וידלוף ויטביע את כולם. הקרש הדל והעקום היה הדבר היחיד שהפריד בינו לבין המים הרבים שמסביבו ומעליו.

אב המשפחה הדליק נר עבה וקצר, והעמידו על זיז קטן שבלט מדופן הסירה. הוא חייך אל מוסא, והניע את ידו הקפוצה למעלה, כאילו החזיק בידו כוס והוא משיק איתו לחיים, לרגל ההפלגה והיציאה לדרך. מוסא חייך חזרה. רק מזוודה אחד, קטן? שאל בעברית, ומוסא הנהן. הגבר פנה אל אשתו, והצטחק איתה בערבית על משאו הקטן של האיש הקטן, והיא חייכה אל מוסא, בלי לעג, בהבנה. המזוודה השנייה, אחותה הגדולה של המזוודה שמוסא עוד החזיק בידו ורק עכשיו נזכר להניח לה, נשארה על אדמת צרפת. אולי עכשיו לובש את בגדיו גנב צרפתי, וילדיו מביטים בתמונותיו של מוסא רכוב על סוס וממציאים סיפורים. מין ווין הֻוֶו, ביקשה האישה מבעלה, ומוסא ענה לפני שתורגמה השאלה, ולמה יסתיר מפניהם שאורו בחושך למשמע הערבית שבפיו. משלנו, נאנחו בהקלה. אנחנו מביירות, אבל זה אותו דבר. מה מלאכתך, ומאין תבוא, מה ארצך ומאיזו משפחה, ועוד שאלות שבאו לברר ולקרב. לא חשבנו שאתה משלנו בגלל החליפה הפרנסאווית. לא באתי מחאלבּ, הצטדק מוסא על לבושו המהודר. מאיפה, מדרום אמריקה, ומשם נסעתי לניו יורק, ולפריז באונייה, ולמרסי ברכבת, ושוב באוניה לארץ, ומשם גירשו אותנו ללבנון, סיכם מוסא את מסעותיו ולא פירט. רק הביט נכלם בבגד היחיד שנותר לו. הוא פתח את פיו לספר עוד, אך התחרט ושתק. ממילא עוד כמה שעות יגיעו ויעלו על החוף, וילכו איש לדרכו, הוא לירושלים, לאביו, והם, אם מישהו מחכה להם (וודאי שמחכים, הם האחרונים מהמשפחה שנשארו בביירות, עד שסגרו את החנות ובאו) וייפרדו על החוף ולא יתראו עוד.

האישה פתחה את אחד הסלים הקטנים והציעה אוכל, ומוסא שהיה רעב ועייף, ויתר על סירוב נימוסי, לקח בידו את הלחם השמנוני, ועליו הבשר הקצוץ, ובירך בקול שקט. ריח של כמון ושל בצל מטוגן. שונה כל כך מהאוכל המקסיקני החריף שסירב לאכול בתחילה, מחשש שיש בו שומן חזיר. הוא אכל מעט והפסיק, ולא ידע אם עליו להחזיר את השארית לאישה או להשאירה בידיו. הוא לא הביא אוכל, וסמך על המבריח שמחר בבוקר כבר יסעד בעאכה או ביאפה ( או בקודס, אינשאללה ). לבסוף, עטף את הבשר-בלחם במטפחת ושם בכיסו. המשפחה אכלה בשקט. משפחה לבנונית עשירה. ילדים לבושים היטב, מפונקים. חשב על אחיו, אלה שנשארו בחלבּ, ואלה שבאו למקסיקו בעקבותיו, והצטרפו למסחרו הנודד, עד שבא המכתב ושלחו באוניה לחופיה הסגורים של פלשתינה.

800px-Landing_at_Jaffa

דממה. אפילו קולה של הרוח במפרש לא נשמע. מוסא נרדם והקיץ. החליפה נדבקה לחולצתו, והוא התמתח מעט, וניסה להסיר אותה מבלי להעיר את הילד הגדול יותר שנרדם לצדו. הוא התפתל מעט והוריד את החליפה, הניח את ראשו של הילד על החליפה המקופלת, ודפק בשקט על המכסה. אחרי דקות ארוכות שמע קול עמום מבחוץ, שו סאר, שו בידאכּ. הוא התבייש לומר ליד האישה, ורק לחש שהוא צריך לצאת. המכסה נפתח, ואור כחול גלש פנימה. מוסא הוציא את ראשו ושאף את האוויר הרענן. הערבי נסוג אחורה מסרחון הזיעה שעלה מבפנים, ומוסא טיפס לבד ויצא אל הסיפון, מתנדנד חסר יציבות על הקרשים הרטובים. הים נצץ באור הקלוש של רבע ירח, ובאורות הרחוקים שעל החוף. הוא השקיף על המראה המעורפל, ושכח את צרכיו. צידון, הסביר המבריח מבלי שנשאל, והסביר למוסא ללכת לאחורי הסיפון. מוסא התקרב בזהירות לקצה הסירה, ועמד שם דקה ארוכה, רועד מקור בלילה הקיצי. כשחזר ראה את בעל הסירה והמבריח יושבים כפופים ושקטים. תפאדל, הזמין המבריח, ודחף לכיוונו קוביית עץ נמוכה, ופלח בסכינו רצועת אבטיח קרועה ונוצצת. מוסא התיישב ורכן קדימה כמותם, והרווה את צימאונו בבשר האבטיח, מוצץ את מימיו המתוקים, ומכרסם עד הקליפה הלבנה. הים היה שקט. המפרש הנמוך התנפנף בעצלות, לא נמתח אפילו לרגע. מוסא נזכר בסערות בדרך לאמריקה, ובירך על השקט הזה. הם סיימו לאכול והודו והתפללו, איש איש לאלוהיו. כל אחד מברך בשפתו על הארץ ועל המזון, ואולי היו צריכים להתפלל לרוח טובה יותר שתישא את הסירה אל יעדה עד הבוקר לפני שיתקלו בפטרול של הבריטים, או ייסחפו מערבה מדי אל תוך הים. מוסא עוד רצה להישאר בחברתם, באוויר הפתוח והנעים, אך המבריח רמז לו והוא גמע בעיניו את הנוף וירד אל ירכתי הספינה, נשען אחורה בעיניים פקוחות בחושך.

הים היה שקט. המפרש הנמוך התנפנף בעצלות, לא נמתח אפילו לרגע. מוסא נזכר בסערות בדרך לאמריקה, ובירך על השקט הזה. הם סיימו לאכול והודו והתפללו, איש איש לאלוהיו. כל אחד מברך בשפתו על הארץ ועל המזון, ואולי היו צריכים להתפלל לרוח טובה יותר שתישא את הסירה אל יעדה עד הבוקר לפני שיתקלו בפטרול של הבריטים, או ייסחפו מערבה מדי אל תוך הים. מוסא עוד רצה להישאר בחברתם, באוויר הפתוח והנעים, אך המבריח רמז לו והוא גמע בעיניו את הנוף וירד אל ירכתי הספינה, נשען אחורה בעיניים פקוחות בחושך

מה לך נרדם, שינן מזיכרונו, ומישש את המזוודה הסגורה מתחת לראשו, ובתוכה החפצים המעטים שנשארו, והתעודות שלא צלחו את בדיקת החיילים האנגלים בנמל יפו, והמברק מאביו שעקר אותו מארצו החדשה, הזרה, אל ארץ חדשה וזרה לא פחות. האב הסתנן אל פלשתינה כמה שנים קודם לכן על חמורים, דרך הרי הלבנון והרי הגליל, עד לירושלים, עם אמו של מוסא, ואחותו הקטנה, וכלי הנחושת והמזרונים הכבדים וספרי הקודש, והתיישב בעיר, והמשיך לכתוב לבנו באותה שפת סתרים, והזכיר לו את שבועתו שלא ישא אישה מבנות המקום ההוא, ולא יתערב בהן וירחק מדתו ומעמו. עתה הגיעה השעה לחדול מנדודיו, להצטרף לאביו, ולחפש אישה. בן עשרים ותשע היה ועוד לא התחתן. מיד עלה בגופו זכרה של אותה אישה-ילדה, שאחזה בזרועו בערבו הראשון במקסיקו. נערה אינדיאנית עם צמה שחורה ארוכה, לבושה חולצה רקומה פרומה מלפנים, משכה והובילה אותו אחריה, מעווה את ידיה וצוחקת. מוסא הביט באישה הלבנונית הכבדה שישנה מולו בפה פתוח, ידה מונחת על גופה של בתה, וכתפה תומכת את ראשו של בעלה. הם נראו שלווים ובוטחים, כמי שיודעים שניתן לשחד את העתיד, לקנותו בכסף ובמילים טובות.

מוסא הקשיב לנשימותיהם הקצובות של בני האדם שמסביבו, למלמולים שעלו מעליו, ולא הצליח להירדם. המים חבטו בסירה וטלטלו אותה מצד לצד, ונדמה שהיא כלל לא מתקדמת. ואכן הרוח עצרה לגמרי, והסירה השתכשכה במים ללא כיוון, ואולי אפילו פנתה לאחוריה, חזרה לביירות אליה גורש שבוע קודם, הוטל אל החוף, וגישש את דרכו בעיר עד לביתם של קרובי משפחה רחוקים שעברו לפני דורות מחאלבּ לביירות, ואצלם עשה את ראש-השנה. הבחילה המוכרת שבה ותקפה אותו. האוויר הדחוס במעיים הלחים של הסירה הרטיב את פניו, והכביד על כתפיו. קצה נפשו בנדודים ובהפלגות ובטלטלות, ובכל הימים והאוקיינוסים, שחורים וכבדים ואפלים, אפפוני מים עד נפש, תהום יסובבני, סוּף חבוש לראשי, והניח ראשו ונרדם.

בבוקר, או אולי באמצע הלילה, איך יכול היה לדעת בתוך החושך, התעורר בבת אחת בלי לזכור מה חלם, ומיד ביקש לצאת החוצה, למעלה. דפק על המכסה, ולא שמע דבר. דפק שוב, וצעק, לא מתחשב בשכניו למסע שהתעוררו בבהלה, האישה מכווצת את ידי בתה בתוך ידיה וממלמלת. מוסא נבהל מהמהומה שהקים ומיד נפנה אליה להרגיעה, אך היא כבר טלטלה את בעלה שהתקשה להתעורר, כאילו עדיין שכב בין הכרים על ספת ביתו בביירות. המכסה נפתח לפתע, ואור צהוב פרץ פנימה, חודר מבעד לכפות הידיים שהונפו לעומתו. איפה אנחנו, שאל מוסא את המבריח למרות שכבר ידע וכבר הריח את ריח הארץ אותה ראה לפני שבוע ואליה לא ירד. צידון, ענה המבריח בקצרה. עדיין מול צידון. אין רוח.

לקריאת חלק ב׳

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.