אבטיחים: סיפור קצר בהמשכים. חלק ב׳

״ציוני לא היה, אך כבר התגעגע אל הארץ שעליה עוד לא דרך, ורק נשם את אווירה מרחוק. בעזרת השם, נגיע במהרה, אמר בשקט, ונזכה ליום הכיפורים בירושלים״. סיפור בהמשכים, לימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים
אבי דבאח

במאי ותסריטאי, בימים אלה שוקד על פיתוח סרט תיעודי על הקהילה החאלבית וכתר ארם צובא

לקריאת חלק א׳

 

ב.

שעה ארוכה הסתכל מוסא על המזוודה והתאפק לא לפתוח אותה ולגלות את תוכנה לעיני שכניו המיוזעים והמשועממים שציפו להפלגה מהירה ושקטה עד לנמל מסודר ונוח, ולא ידעו שהדרך וגם כל מה שיבוא בעקבותיה, יתנהל בעצלתיים, חסר רוח חיים, ומלא געגועים. מוסא נכנע ופתח בשקט את תיקו. הסגרים השמיעו את קול הפקיעה הקצר, והתיק הדחוס נפתח. הטלית השכוחה קפצה אל מול עיניו, מתמתחת מלחץ ומצפיפות, מזכירה לו כי בוקר עכשיו, ויש להתפלל ולהודות, ולשבח ולרומם ולפאר. הוא הציץ אל הגבר השמן שלמולו, לראות אם ישלוף עכשיו את טליתו לתפילת שחרית ישובה (ואיך יעמדו לתפילת שמונה-עשרה כשגבם כפוף, וראשם נוגח בתקרה), אך זה נמנם ואף נחר, והדביק את משפחתו בנמנום עקשני ומתכחש.

בינתיים חיטט במזוודה ומצא קובץ ניירות, ובהם את כרטיס העלייה לאנייה לאמריקה, את מסמכי ההגירה של המנדאט הצרפתי, את הפספורט המקסיקני, ומתחת לכל הניירת הזו ששמר עד יום מותו, העלה את מכתבי אביו, מהודקים בחוט כריכה אפור. הביט במברק האחרון שקיבל, ובו בקשה וציווי ותחנון לבוא לארץ, לא לאר"ץ, היא ארם-צובא מולדתו, אלא לארץ אחרת, דרומית קדושה ויבשה. פסח על המברק, ופתח מכתב אחר, ישן יותר. מעט אור נכנס דרך מכסה הסירה שמעליו, שלא היה סגור לחלוטין כמקודם. ממילא צפו ללא תנועה מול חופי צידון, והחשש מפטרול של האנגלים עוד לא הגיע זמנו. מוסא הניח את הדף הצפוף הכתוב נוּס עַ'לאם, אותיות עבריות מעורבות בערביות (או אולי כל האותיות ערביות למחצה ועבריות למחצה, ומי יודע לאיזו מחצית של העיפרון התכוונו), הניח את הדף מתחת לפס האור, וקרא שוב את שידע כמעט בעל פה. תכתבו ותחתמו לחיים טובים ולשלום, פתח המכתב בברכות לקראת החגים המתקרבים, והמשיך לפרט על התיקונים שנעשו בבית הכנסת מתרומות המתפללים. מי התארס, מי פתח חנות, ומי חושב להגר לאמריקה.

מוסא דילג עד לסופו של המכתב, הכתוב בנוצה מושחזת, משוכה ביד עדינה ורזה. התווים מעוטרים בקצותיהם כאילו היו של ספר תורה, ולא אותיות מכתב רגיל בין אב לבנו שלא התראו שנים. בסוף המכתב, ידע מוסא, הניח אביו את נוצתו בתוך הקסת, קינח את קצותיה, והשתהה בטרם הוסיף עוד שורה מעוקמת, חסרת עיטורים ונחפזת. "זכור בני…" חזר מוסא וקרא, אך האותיות התערבבו זו בזו, הפכו לערבסקות מן המסגד הגדול, לזמורות גפן מסולסלות ומסובכות, לגדילים צבעוניים בשולי מחשופים. הוא עצם את עיניו בכוח, ופקחן שוב, אך לא הצליח לקרוא את המכתב עד סופו המוכר, המשביע ומבקש, ומצווה ומתחנן.

שעת הבוקר עברה. מוסא והגבר משכו בתפילתם, והאריכו בתחנונים ובבקשות ובסליחות לקראת יום הדין המתקרב, לעורר את רחמיו, ולקצר את הנסיעה שהתארכה ועמה הרעב שהחל להציק, קודם לילדים, ואחר כך לגברים, ולבסוף אף האשה החלה נעה בחוסר נוחות, והפסיקה לנזוף בבניה. הגבר הכבד טיפס למעלה, אל פני הסיפון, ולאחר דברים קצרים עם בעל הסירה הציץ פנימה כשבידיו אבטיח מבוקע לשנים. הוא מסר את חציו אל מוסא, וחציו השני אל אשתו, וירד למטה בחבטה. יש עוד מטען שלם של בּטיחים, חייך אל מוסא. הם מובילים לאלכסנדריה, או שיספרו ככה לאנגלים שיבואו לבדוק את האנייה בים. מוסא המתין שהגבר יתיישב, והעביר לו את האבטיח החצוי שבידו. זה בשבילך, נזף בו הגבר, אבל מוסא סירב, והעביר אל הגבר את רובה של מחצית האבטיח, והשאיר לעצמו רק טעימה מרווה אחת. איפה אנחנו עכשיו, שאל את הגבר, שמצמץ בשפתיו הנוטפות וענה שעדיין מול צידון. מוסא נאנח. עוד נגיע, עודד אותו הגבר, עוד מעט הגאולה. מה שמו, עוד לא אמר לנו? מואיז… משה, תיקן מוסא, שהתרגל לשמו בנוסח יהודי מקסיקו. מוסא… מלמל הגבר, כמו אחי. הגבר שתק וליטף את סנטרו. מוסא ידע שעליו לשאול על האח, ומדוע נזכר בו הגבר, הוא גם ידע שראוי היה שייוודע לשמו של הגבר, שיכבדהו וישאל, היכן הוא אחיך, אינשאללה כבר בארץ, וישמע את הגבר פותח ומונה את צרותיו של אחיו המבוגר, האלמן והחולה שנותר בביירות, או אחיו הצעיר, הכופר הציוני, שעולל כך וכך לשמה הטוב של משפחת הסוחרים המהוגנת.

יותר מדי בני אדם פגש מוסא לרגע, יותר מדי מכרים חדשים נפרדו פתאום, והוא עייף מלהקשיב, והותש מחזרה על סיפורי נדודיו ומסעותיו, בהשמטת הפרטים האלו, ובהדגשת האחרים. רצה לשבת בין אנשים מיושבים המכירים מזה שנים, ואינם מספרים עוד. הוא קם וטיפס למעלה אל הסיפון. המבריח נמנם בצל המפרש השמוט, ובעל הסירה גחן מעל ערימת האבטיחים המתבשלים מתחת לכיסוי. התיישב על ריצפת הסיפון, רגליו שלוחות החוצה מבין סורגי המעקה, מתנדנדות כרגלי נער. הוא לא סבל מהצום המוקדם שנכפה עליו. עדיין זכר את הרעב הגדול בחלבּ, ואת מחירם של המזונות לאחר המלחמה העולמית. גם כשנפלט אל שולי עיר הבירה של מקסיקו, מלווה בהמון רעב ובלוי כמותו, רזה מתמיד לאחר שהתקיים זמן רב על אורז ומים, והחל לקנות סמרטוטים בזול ולמכרם ביוקר, עדיין לא התרגל לשובע. הוא צבר כסף, אך אִכּל את עצמו מבפנים, והשיב לאביו במכתבים קצרים ומתחמקים, פוחד שאם יפרט מעט, יסחף ויתוודה על סודותיו, ויחשוף את נדריו המופרים. האש שכיבה מדי פעם אצל נערה אינדיאנית שזנח לבסוף בעונייה, איימה לחרוך את קצות מכתביו, והוא קיפל את הנייר, הרטיבו ברוק, ומיהר לשולחו במעטפה חומה ואטומה הרחק ממנו.

מוסא והגבר משכו בתפילתם, והאריכו בתחנונים ובבקשות ובסליחות לקראת יום הדין המתקרב, לעורר את רחמיו, ולקצר את הנסיעה שהתארכה ועמה הרעב שהחל להציק. הגבר הכבד טיפס למעלה, אל פני הסיפון, ולאחר דברים קצרים עם בעל הסירה הציץ פנימה כשבידיו אבטיח מבוקע לשנים. הוא מסר את חציו אל מוסא, וחציו השני אל אשתו, וירד למטה בחבטה. יש עוד מטען שלם של בּטיחים, חייך אל מוסא.

הגבר שלשמו לא שאל הגיח מאחוריו אל הסיפון, והטיל את משקלו על ערימת חבלים מאחורי מוסא. מוסא נפנה אליו מחוסר ברירה, פער את פיו, והמתין שזה ישליך אליו את קרס השיחה. הגבר נאנח. מוסא נאנח איתו. הגבר הביט אל העיר האפורה סגולה במרחק, ומוסא הביט אחריו. היה לי מסחר טוב עם צידון, פתח לבסוף הגבר, ועד לדמשק הייתי שולח חביות… בעזרת השם, כשנגיע לארץ, נפתח הכל מחדש. ומה עם אחיו, שאל מוסא לאחר שתיקה, נשאר בביירות? הלוואי היה נשאר שם ולא מתחיל את כל זה, נאנח הגבר שנית. חצי החנות השארתי אצל הערבי שעבד אצלי ובאתי. הכל בגלל הציונים, נהם הגבר, הציונים האלה שהלך אצלם והשפיעו עליו, עד שאסרו אותו, ולא השאיר לנו ברירה אלא להבריח אותו ולעזוב הכל ולבוא אחריו. אבל, אולי כך רצונו של השם יתברך, שנבוא כולנו לארץ הקודש, אלא שעוד לא הגיע זמן הגאולה… מוסא הנהן בנימוס. ציוני לא היה, אך כבר התגעגע אל הארץ שעליה עוד לא דרך, ורק נשם את אווירה מרחוק. בעזרת השם, נגיע במהרה, אמר בשקט, ונזכה ליום הכיפורים בירושלים. עד יום כיפור יש שלושה ימים, הרגיעו הגבר, ירחם השם ויביא אותנו במועד. כל עכבה לטובה, ואם יש עיכוב בוודאי יש סיבה. ואולי אינו רוצה עדיין שניכנס לארץ, תמה מוסא, אולי… אה ! ירחם השם, קטע אותו הגבר בקוצר רוח, והתרומם. לא צריך לדבר הרבה, יותר טוב להרבות תפילה, ולעשות מעשים טובים, ולא להרהר אחר מעשיו. הרי מפני חטאינו גלינו, הזכיר למוסא, וחזר אל בטן הסירה, אל אשתו, ילדיו, ונמנומו.

מוסא ישב זעוף, ומנה בלבו את חטאיו, בשלם הוא גולה מארצו. מאליה התנגנה בראשו תפילת הווידוי ליום הכיפורים, הסופרת חטא אחר עוון, אשמנו, בגדנו, גזלנו… כשהיה ילד בבית כנסת, עקב אחרי הרשימה המפורטת, ותמה על כך שלכל אות נמצא חטא. רשענו, שיחתנו, תיעבנו, תעינו ותעתענו. חטאים רבים מאותיות, ובהם חטאים שאז עוד לא ידע את פשרם ואת טעמם המתוק. הוא קמץ את אגרופו והכה על ליבו, מונה מן הזיכרון, ומתוודה על חטאו האחד, הבוער ושורף בחזהו ואינו דועך ואינו כבה. מוסא נדר להתוודות באוזני אביו מייד כשיראהו. יספר לו על כל מעשיו ותולדותיו, ואביו יסלח וירחם, כְּרַחֵם אב על בניו.

צילום: Ron Doke, cc by-nc-nd
צילום: Ron Doke, cc by-nc-nd

ג.

הסירה העלובה המשיכה להשתכשך במים וסירבה להתקדם באין רוח. יום נוסף עבר. בעל הסירה, גבר נמוך ורזה, בעל עור כהה ויבש כבשר משומר במלח, ניסה לדבר על לבו של המבריח שיחתרו חזרה לצידון. הורה על האבטיחים המתפקעים בשמש, על המעין הוורוד החמוץ שנבע מתחתם, והרים את קולו. המבריח המשיך לעשן ורק הניד בראשו. ומה יהיה איתם, הצביע בעל הסירה למטה, מה איתם, נהם המבריח. אין לי מה לתת להם לאכול. מה איכפת לי מה יאכלו, התרומם המבריח מכיסאו והסתיר את חששותיו בקשיחות מדומה. שיאכלו אבטיחים. הוא התקדם אל קצה החרטום, וניסה בכל כוחו להרגיש משב אוויר כלשהו, אך שום תזוזה לא הורגשה בין אצבעותיו או על לחיו. ריקנות. כאילו לא היה בנמצא אוויר שניתן להפריח בו חיים. הוא קילל בשקט וביקש מבעל הסירה לבדוק אם נשאר משהו מהלחם.

מכסה הסירה הוזז. היהודים בפנים התעוררו, מיואשים. מוסא אף לא יצא החוצה, יודע שלא נעו במשך הלילה הארוך. הגבר השמן פתח בתלונה ורטינה כלפי המבריח, שהבטיח להביאם בן לילה, ועכשיו הוא מרעיבם בלב הים… אך את כספו לא יקבל, הרמאי! המבריח, שנשאר שקט לנוכח תלונות הגבר, איבד את שלוותו למשמע האיום. אם לא תיתן את הכסף לי, תיתן אותו לאנגלים, סינן, ונראה לאיפה הם יביאו אותך. הגבר השתתק, ופנה אל המלח הנמוך. לפחות תיתן משהו לאכול, לילדים! בעל הסירה התכווץ עוד יותר, ומלמל שאין דבר לאוכלו מלבד אבטיחים. עוד אבטיחים, נחר הגבר בבוז. את כל האבטיחים תאכל ותיחנק, אמר בעברית וירד למטה.

אין להם כלום, או ששומרים לעצמם, רטן הגבר לעומת מוסא, והתיישב חסר מנוחה ליד אשתו. אחד הילדים התעורר למשמע קולו וביקש לאכול. עוד מעט, התרכך האב, עוד מעט נגיע ונרד מן הסירה, ונבוא, וכבר מחכים לנו לארוחה גדולה, עם כל המשפחה, ודוד מוסא יבוא ויעשה לך טיארות צבעוניות, כמו בבית… איזה ארוחה, שאל הילד, ארוחה… ארוחה גדולה, התפתל האב, עם הרבה מאכלים, ויין, ונשתה ונשמח, איזה מאכלים, התעקש הילד, והאב הביט באישתו וחייך. מאכלים, כמו ממולאים וכמו חצילים מטוגנים ו.. עכשיו קיץ, אתה יודע איזה ממולאים עושים בקיץ, הקדים האב לשאול, עושים קישואים ממולאים עם אורז וחומוס, ולמעלה שופכים הרבה לבנה קרה עם נענע, כמו שאתה אוהב. עוד מעט נגיע ונאכל עד… עד שיגיע הזמן להתחיל בצום.

מכסה הסירה הוזז. היהודים בפנים התעוררו, מיואשים. מוסא אף לא יצא החוצה, יודע שלא נעו במשך הלילה הארוך. הגבר השמן פתח בתלונה ורטינה כלפי המבריח, שהבטיח להביאם בן לילה, ועכשיו הוא מרעיבם בלב הים… אך את כספו לא יקבל, הרמאי! המבריח, שנשאר שקט לנוכח תלונות הגבר, איבד את שלוותו למשמע האיום. אם לא תיתן את הכסף לי, תיתן אותו לאנגלים, סינן, ונראה לאיפה הם יביאו אותך

מוסא גירש מבין עיניו את המחזה המייסר את בטנו. התרומם בבת אחת, ומיד התיישב, מסוחרר וחלש. רק האשה הבחינה בחולשתו, ושאלה בעיניה, אך מוסא חייך אליה, מרגיע, והתרומם שוב במתינות, וטיפס אל האוויר שבחוץ. אין אוכל, נהם לעומתו המבריח, מוכן לתלונותיו של זה, אך מוסא התעלם ממנו, והתיישב במקומו הקבוע באחורי הסירה. הוא הרגיש בריח של בעירה ושריפה. צלו של המבריח התקרב על קרשי הסיפון, ונעצר. הוא הרים אליו את עיניו. המבריח השתעל והציע למוסא סיגריה מגולגלת. מוסא הושיט ידו, אך עצר והתחרט. לא טוב להיראות כך עם סיגריה לעיני שכניו היהודים למסע. עתה הבין, כי חדל לשוטט חופשי ובודד, באין מכיר ובאין רואה. יבחנוהו, יבלשו אחר מעשיו, וירכלו ויספרו, והוא יאלץ ליתן דין וחשבון. לא עוד סיגריות, ובתי קפה דחוסים ואפלים, ועסקים עם הערלים השתויים של מקסיקו, עם בנותיהן החשופות בהן ניסו לסרסר ולהוריד ממחיר הסחורה של מוסא. מעתה, יאלץ לשמור את צעדיו. המבריח אסף את ידו המושטת. בשביל מה אתה כועס, שאל את מוסא, זה יעזור, הרוח שלי, באחריותי? תתפללו לאלוהים הגדול שלכם שיביא אתכם לארץ שלכם. מה אתם רוצים ממני, סיים והלך, משאיר את עשנו בפרצופו של מוסא. המבריח השתרע בפינתו, הוציא רבוע לחם יבש, ואכל ממנו בכוח, בנגיסות קשות אל מול עיניו של מוסא.

מוסא נזכר בלחם שנשאר מאז תחילת המסע בכיסו, ושלח יד מגששת אל מכנסיו. הוא מישש את המטפחת המשומנת והוציא את שארית המאפה אל אור היום. שלושה ימים שכנה בכיסו, והוא לא הריח את ריחה, ולא נזכר בטעמה. מאחוריו פיצח בעל הסירה עוד אבטיח, ובדק את תוכנו בטרם ישליך אותו לבור המהדהד של המשפחה השמנמנה והמורעבת שכבר לא מצאה כוח לצעוק ולהתלונן. מוסא בחן את העיסה שבידו. ריח קלוש ומגרה, אך בגרונו עלתה מעין מועקה או בחילה, והוא הרחיק את המאפה הנגוס מפיו, ומעך והסתיר אותו באגרופו, לבל יראה איש, ולבסוף השליך אותו אל המים, וניקה את ידו מן השומן כנגד העץ הרטוב.

למחרת שרר שקט. כל אחד התכנס בפינתו, והשתדל לנמנם. מוסא נשאר בבטן הסירה כל הבוקר, אך לבסוף נמלט מהאוויר הדחוס, המסריח מהקאותיהם של הילדים שהזינו את בטנם הריקה באבטיחים בשלים מדי, ויצא החוצה. עננים אחדים הסתירו את השמש, אך החום הכבד רבץ על הגבות, הלחיים והכתפיים. הוא העביר את לשונו היבשה והלבנה על פני פרוסת אבטיח נוצצת, אך לא נגס ממנה, ורק מצץ מעט את המים החמים. המבריח התהפך בצל המפרש העכור, וניסה להירדם מיוזע מתחת לרשת. מחר ערב יום כיפור, חישב מוסא, והם עדיין משתכשכים במים, מסתובבים על צירם, או נסחפים אל תוך הים ושבים חזרה. וגם אם תתחיל הרוח, אולי לא יספיק בידו להגיע אל אביו לפני הצום. ואולי מוטב כך.

המלח המיובש הסתובב בחוסר שקט על הסיפון הנטוש, ובחן את ערימת האבטיחים המתכלה. מדי פעם בחר באחד מהם, סובב אותו בידיו היבשות, לוחץ מכל צד. כשמצא אבטיח מרוכך, רקוב, השליך אותו למים. מוסא הביט בראש האבטיח הצף במים השקטים, מסתובב, מתרחק מעט ומתקרב שוב. רטוב ונוצץ בין הגלים הזעירים, שוחה ומתקרר, מתגלגל וצולל מתוך משחק. מוסא התקרב אל קצה הסיפון, מתאווה לשחות במים המפתים, או לרכב על גבי האבטיח ולחתור הלאה, אל החוף. עוד אבטיח הושלך, מבוקע לאורכו, והתנפץ על המים. בשרו נחשף, דמו המתוק נשפך ונמהל במלח, ודגים קטנים התאספו ומצצו את לשדו בנשיכות קטנות. מוסא הרצין. ידיו, צמודות לירכיו, אחזו בכוח בעץ החלקלק, מוכנות לדחוף ולהשליך את הגוף קדימה אל המים. הוא הקשיח את שריריו, מתוח ונוקשה, מנסה לדמיין את מגע המים, את הקרירות המקפיאה ומצמיתה את איבריו שהופכים כבדים ושוקעים לאיטם בתוך המים שנצבעו בירוק אפור של שמים מכוסי עננים.

מוסא הביט אל תוך המים, אל עומק השחור. אם יטיל עצמו למים תוכל הספינה הקלה ממטען להמשיך סוף סוף בדרכה, עם נוסעיה התמימים שאינם יודעים ואינם שואלים, אך הוא כרוך לצווארם כמשקולת כבדה של חטא ואשמה. יטיל עצמו החוצה, אל המים, ויגאל את הספינה מזעמן של הרוחות המסרבות. כבר עצם את עיניו, והידק את כפות רגליו אל הדופן כמתכונן לזינוק, ומלמל את תפילתו האחרונה בטרם יצעק לפתע המבריח, ויצטרף אליו המלח, ותתעורר המשפחה כולה, ואפילו הילדים מגיחים חלושים וחיוורים מכלאם, והוא, סמוק ומבויש, מניף יחד איתם את ידיו, מותח את חולצתו כמפרש, וצועק שוב ושוב. רוח.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דפנה

    סיפור יפהפה. כתוב נפלא. מעורר רצון עז לדעת על המשך קורותיו של מוסא, וגם על עברו.
    תודה.