• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מירי רגב, בין חופש הביטוי לחופש המימון

באמצעות שיח שנשמע דמוקרטי, השרה מירי רגב מקדמת התנהגות בלתי דמוקרטית בעליל. הערה שאינה קשורה לצ׳כוב בעקבות הראיון ב״ישראל היום״

כמו כל דבר ששרת התרבות, מירי רגב, עושה, גם ראיון החג שהעניקה ל"ישראל היום" היה שנוי במחלוקת וגרר תגובות רבות. היא מעוררת אנטגוניזם לא רק כי היא אשה מזרחית שלא מתכופפת אל מול גברים אשכנזים רבים שזועקים כנגדה, אלא גם כי היא מחזיקה בעמדות שקל להציגן כבעייתיות בחוגים מסוימים. על אף המורכבות של עמדותיה, ישנה נטייה להציגן כפשטניות. לכן, קשה לי להצטרף למקהלת המבקרים. מצד שני, הימנעות מביקורת היא לא פרקטיקה אפקטיבית. אז אבקש להבהיר, הביקורת שלי אינה מופנית למירי רגב כאדם, אלא לטקטיקה שבה היא נוקטת, במקרה הזה, "תחזור על שקר מספיק פעמים והוא יהפוך לאמת".

לאחרונה, שרת התרבות החלה לדבר על ההבדל בין חופש הביטוי לחופש המימון בעקבות הצהרתה שתפסיק תמיכה מוסדית בתיאטראות ואמנים בהתאם ליצירותיהם. לטענתה, אדם או תיאטרון יכולים להעלות כל הצגה שירצו, אבל למדינה יש זכות למנוע מאותו אדם או תיאטרון מימון, אם היא מוצאת אותם מנוגדים לערכים שלה. רבים חוזרים על הטיעון הזה כי הוא נשמע הגיוני, אבל בעצם הטרמינולוגיה מבלבלת. זה לא באמת עניין של זכויות אדם שמתנגשות זו עם זו. "חופש המימון", עליו מגנה השרה, אינו שייך לאזרח. אמנם, בהגדרתה מדובר על זכותו של אדם לקבל מימון, אולם בעצם מדובר על זכותה של המדינה לשלול מימון. זהו חופש שניתן למדינה, ולפיכך לא רק שאינו זכות אזרח, אלא הוא חלק מאותו כוח כמעט-בלתי-מוגבל של הגוף העוצמתי שהוא המדינה.

מקס ובר הגדיר את המדינה כמונופול על השימוש בכוח. המדינה מחזיקה ומפעילה ארגונים רבים שיש להם סמכות להפעיל כוח – ולא רק פיזי, כמו צבא ומשטרה, אלא גם כוח מסוג אחר: פינוי אנשים מבתיהם, ניתוק ילדים ממשפחותיהם, חלוקת משאבים לא שוויונית והזנחה של אזורים ואזרחים. בעצם המדינה היא גוף כל-כך חזק, שהקונספט של זכויות אדם הומצא כדי להגן על האזרחים והאזרחיות מפניו. בדמוקרטיות, זכויות האדם אמורות להקנות מעט כוח מגן גם לאזרח, לייצר איזה סוג של איזון כדי שהמדינה, בכוחה הכמעט בלתי-מוגבל (ביחס אליו) תתקשה לפגוע בו. כדי לרסן אותה.

"חופש המימון", עליו מגנה השרה, אינו שייך לאזרח. אמנם, בהגדרתה מדובר על זכותו של אדם לקבל מימון, אולם בעצם מדובר על זכותה של המדינה לשלול מימון. זהו חופש שניתן למדינה, ולפיכך לא רק שאינו זכות אזרח, אלא הוא חלק מאותו כוח כמעט-בלתי-מוגבל של הגוף העוצמתי שהוא המדינה

הזכות לחיים, חופש מצפון, חופש ביטוי, הזכות לפרטיות, הזכות להתאגד והזכות לחינוך הן חלק מאותה קבוצת זכויות שמטרתן לאפשר חיים סבירים, חיי רווחה יחסית, לאדם במדינה דמוקרטית. כולן זכויות ששייכות לאזרח והמדינה הדמוקרטית מחוייבת לכבדן. כמובן, היא יכולה להפר אותן, במקרים שבהן זכותו של אזרח בודד מתנגשת עם זכויותיהם של אזרחים רבים, ובעידן שאחרי 9/11, היא מפרה אותן יותר ויותר כדי להגן על עצמה, אבל העיקרון עומד בעינו: המדינה מעגנת את זכויות האזרח בחוקים ותפקידה להגן עליהן ולמצוא את האיזון שמייצר מינימום פגיעה בהן כשעולה הצורך.

כאשר תיאטרון כלשהו מעלה הצגה ש"שוללת את קיומה של המדינה כיהודית ודמוקרטית" (ועמימות הקריטריון מכוונת כאן להגדיל את יתרונה של המדינה בסיטואציה הזו), הוא אינו פוגע בזכויות אדם של קבוצת אזרחים גדולה כל עוד הוא אינו מסית לפגיעה בה או באדם מסוים. אמנות יכולה לפגוע ברגשותיהם של אנשים (ויש שיאמרו שכדאי לאמנות לפקפק במובן מאליו), אבל אין פירוש הדבר שיש פה התנגשות של זכויות אזרח. כאשר מוסיפים למשוואה את ההבחנה בין המדינה לבין השלטון – מתבהרת התמונה. "חופש המימון" הוא לא זכות אזרח, הוא מרכיב אינטגרלי של המדינה כארגון. הוא האופן שבו השלטון בוחר לחלק את המשאבים, ומהתנהלותה של שרת התרבות נראה שהיא מתכוונת להימנע מחלוקת משאבים לאמנים שיצירותיהם מבקרות את השלטון. בראיון ל"ישראל היום" היא אמרה, "חופש המימון הוא לא לכולם, אלא לפי מדיניות הממשלה", קרי, היא קושרת בין עמדת הממשלה לבין הזכות לקבל מימון – שהיא אינה חלק מזכויות האדם ולכן לא אמורה לגבור על חופש הביטוי.

אם אכן יימנע מימון מאמנים בשל עמדותיהם, יהיה מקום לדאגה, אולם כרגע עיקר הדאגה צריך להיות מופנה כלפי השיח הציבורי, שחלקים נרחבים ממנו מאמץ את הטרמינולוגיה המבלבלת, והפואנטה – שהיא הדמוקרטיה – הולכת לאיבוד. באמצעות שיח שנשמע דמוקרטי, השרה מקדמת התנהגות בלתי דמוקרטית בעליל. היא נלחמת באש עם אש, וזה עובד לה.

למדינה, כאמור, יש כוח רב. אבל השלטון אמור לעבוד בשביל האזרחים, גם אלה שלא בחרו בו. הטרמינולוגיה "חופש הביטוי לעומת חופש המימון" מציבה את האזרח ואת המדינה כשווים, כאילו הם פגיעים במידה שווה. אבל המציאות הרי רחוקה מזה. זו חובתה של השרה, כנבחרת ציבור, להעדיף את זכויות האדם הבסיסיות על-פני זכויות מומצאות בטרמינולוגיה משבשת על-מנת להבטיח את קיומה של המדינה כדמוקרטית.

כנראה שיעניין אותך גם: