• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

פליטים: המחיר של הכלכלה הגלובלית

הגורם האולטימטיבי לפליטים הוא הקפיטליזם הגלובלי העכשווי עצמו, ומשחקיו הגיאו-פוליטיים. ואם אנו לא נשנה אותו באופן רדיקלי, מהגרים מיוון וממדינות אירופאיות אחרות יצטרפו במהרה לפליטים האפריקאים. ז׳יז׳ק על הסיבות והפתרונות האפשריים למשבר הפליטים העולמי
סלבוי ז'יז'ק

תרגם מאנגלית: אלירן בר-אל

 

לא כל הפליטים יגיעו לנורווגיה. והנורווגיה לה שוחרים לא קיימת.

אליזבת' קובלר-רוס, במחקרה הקלאסי, הציעה את הסכמה המפורסמת של חמשת שלבי תגובותינו להתבשרות על מחלה סופנית: הכחשה (כשאדם מסרב לקבל את העובדה: "לא יכול להיות שזה קורה. לא לי."); כעס (שמתפוצץ כשאנו לא יכולים יותר להכחיש את העובדה: "איך יתכן שזה קורה לי?"); מיקוח (התקווה שנוכל איכשהו לדחות או לצמצם את העובדה: "תן לי לחיות רק כדי לראות את ילדיי גדלים."); דכאון (השקעה ליבידינלית: "אני עומד למות, אז למה להתאמץ בכלל?"); קבלה ("אי אפשר להילחם בזה, עדיף שאתכונן לזה."). אחר כך, קובלר-רוס יישמה את השלבים האלו לכל צורה של אובדן אישי קטסטרופלי (מובטלות, אובדן אדם יקר, גירושין, התמכרות לסמים), והדגישה גם שהם לא מופיעים בהכרח באותו הסדר, ושלא כל חמשת השלבים נחווים על ידי כל המטופלים.

האם תגובת דעת הקהל והרשויות באירופה המערבית לזרם הפליטים מאפריקה והמזרח התיכון איננו שילוב דומה של תגובות נואשות? הייתה הכחשה, שכעת נחלשת: "זה לא כזה נורא, בואו פשוט נתעלם מזה." ישנו כעס: "הפליטים מאיימים על דרך החיים שלנו, ביניהם מתחבאים מוסלמים פונדמנטליסטים, וחייבים לעצור אותם בכל מחיר!" קיים גם מיקוח: "בסדר, בואו נקבע מכסות ונתמוך במחנות הפליטים במדינות שלהם!" יש דיכאון: "אנחנו אבודים, אירופה הופכת לאירופסטאן!" מה שחסר הוא קבלה, שבמקרה זה, משמעותה הייתה תכנית עקבית רב-אירופית להתמודדות עם הפליטים.

אז מה לעשות עם מאות-אלפי אנשים נואשים שהמתינו בצפון אפריקה, ברחו ממלחמה ורעב, המנסים לחצות את הים ולמצוא מקלט באירופה? יש שתי תשובות עיקריות. שמאלנים ליברלים מבטאים את זעמם על כך שאירופה נותנת לאלפים לטבוע בים התיכון. בקשתם היא שאירופה תפגין סולידריות על ידי פתיחת שעריה. פופוליסטים אנטי-מהגרים טוענים שעלינו להגן על דרך החיים שלנו ולתת לאפריקאים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם. איזה פיתרון עדיף? כפרפראזה לסטלין, שניהם גרועים. אלו הדוגלים בגבולות פתוחים הם הצבועים הגדולים ביותר: בסתר, הם יודעים מצוין שזה לא יקרה לעולם, מפני שזה יעורר מחאה פופוליסטית מידית באירופה. הם משחקים את יפי-הנפש החשים עליונות על העולם המושחת בעודם בסתר משתתפים בו.

הפופוליסט שמתנגד לפליטים יודע טוב מאוד גם כן, שבעצמם, האפריקאים לא יצליחו לשנות את החברות שלהם. למה לא? מפני שאנו, צפון-אמריקנים ומערב-אירופאים, מונעים מהם. הייתה זו ההתערבות האמריקנית בלוב שזרקה את המדינה לכאוס. הייתה זו התקיפה האמריקנית על עיראק שיצרה את התנאים לעליית דאע"ש. מלחמת האזרחים הנמשכת ברפובליקה המרכז-אפריקאית איננה רק פיצוץ של שנאה אתנית; צרפת וסין נאבקות על השליטה במשאבי הנפט באמצעות באי כוחן. אולם המקרה הברור ביותר של אשמתנו הוא קונגו, שכעת, שוב צומחת כלב המאפליה של אפריקה. ב-2001, חקירה של האו"ם את הניצול הבלתי-חוקי של משאביה הטבעיים של קונגו מצא שמאבקיה הפנימיים נוגעים בעיקר לגישה, שליטה וסחר בחמישה משאבי מינרליים מרכזיים: קולטן, יהלומים, נחושת, קובלט וזהב. מתחת לפאסון של מלחמה אתנית, אנו מזהים אם כך את מעלליו של הקפיטליזם הגלובלי. קונגו אינה קיימת עוד כמדינה מאוחדת; היא ערב-רב של טריטוריות הנמשלות על ידי מצביאים מקומיים השולטים בחלקת אדמתם בעזרת צבא, שככלל, כולל ילדים מסוממים. לכל אחד מהמצביאים הללו יש קשרים עסקיים לחברה זרה או לתאגיד המנצל את עושר המכרות באזור. האירוניה היא שרבים מהמינרלים האלה משומשים במוצרי הייטק כמו מחשבים וטלפונים ניידים.

תוציאו את חברות ההיי-טק הזרות מהמשוואה, וכל הנרטיב של מלחמה אתנית המתודלקת בתשוקות קמאיות מתפרק. כאן עלינו להתחיל אם אנו באמת רוצים לעזור לאפריקאים ולהפסיק את זרם הפליטים.

illegal
לוזאן, 15.09.15. צילום: Gustave Deghilage, cc by-nc-nd

הדבר הראשון הוא לזכור שמרבית הפליטים באים מהמדינות ה"נחלשות" – היכן שהסמכות הציבורית פחות או יותר אינה פעילה, לפחות באזורים נרחבים: סוריה, לבנון, לוב, סומליה, קונגו וכד'. ההתפוררות הזו של כוח המדינה אינה תופעה מקומית אלא היא פרי הפוליטיקה והכלכלה העולמיים – ובחלק מהמקרים, כמו לוב ועיראק, תוצאה ישירה של התערבויות מערביות. ברור שעליית "המדינות הנחלשות" האלה היא לא רק חוסר מזל בלתי-מכוונן אלא גם אחת הדרכים בהן מעצמות-העל מפעילות את הקולוניאליזם הכלכלי שלהן. צריך גם להבחין שזרעי "המדינות הנחלשות" של המזרח התיכון נטמנו בשרטוט הגבולות השרירותי לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי צרפת ובריטניה – שיצרו סדרת מדינות "מלאכותיות". דרך איחוד סונים בסוריה ובעיראק, דאע"ש בסופו של דבר מחברת יחדיו את מה שנקרע על ידי השליטים הקולוניאליים.

זרעי "המדינות הנחלשות" של המזרח התיכון נטמנו בשרטוט הגבולות השרירותי לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי צרפת ובריטניה – שיצרו סדרת מדינות "מלאכותיות". דרך איחוד סונים בסוריה ובעיראק, דאע"ש בסופו של דבר מחברת יחדיו את מה שנקרע על ידי השליטים הקולוניאליים

אי אפשר להתעלם מהעובדה שכמה מדינות לא-עשירות-במיוחד במזרח התיכון (טורקיה, מצרים, עיראק) פתוחות הרבה יותר לפליטים מאשר המדינות העשירות באמת (סעודיה, כווית, איחוד האמירויות וקטאר). ערב הסעודית ואיחוד האמירויות לא קלטו פליטים בכלל, על אף שהן גובלות במדינות במשבר ומבחינה תרבותית קרובות יותר לפליטים (שברובם מוסלמים) מאשר אירופה. סעודיה אפילו החזירה כמה פליטים מוסלמים לסומליה. האם זה בגלל שערב הסעודית היא תיאוקרטיה פונדמנטליסטית שלא יכולה לסבול חדירות זרות? כן, אך צריך לזכור גם שזו אותה ערב הסעודית המשולבת לגמרי בכלכלה המערבית. מנקודת מבט כלכלית, האין סעודיה והאמירויות, מדינות התלויות לחלוטין בהכנסות הנפט שלהן, מאחזים טהורים של ההון המערבי? הקהילה הבינלאומית צריכה להפעיל לחץ על מדינות כמו ערב הסעודית, כווית וקטאר שימלאו את חובתן ויקבלו מכסה ניכרת של הפליטים. יתרה מזאת, על ידי תמיכה במורדים שמתנגדים לאסאד, סעודיה אחראית במידה רבה למצב בסוריה. ואותו דבר נכון במידות שונות להרבה מדינות אחרות – כולנו בתוך זה.

עבדות חדשה

מאפיין נוסף לו שותפות המדינות העשירות הללו הוא צמיחתה של עבדות חדשה. בעוד הקפיטליזם מקנה לעצמו לגיטימציה כמערכת הכלכלית המניחה ומקדמת חירויות אישיות (כתנאי לסחר שוק), הוא בעצמו הניב עבדות, כחלק מהדינאמיקה שלו: למרות שעבדות כמעט הוכחדה בסוף ימי הביניים, היא התפרצה בקולוניות החל מהמודרנה המוקדמת עד למלחמת האזרחים האמריקאית. ואפשר להסתכן ולשער, שהיום, בעידן החדש של הקפיטליזם הגלובלי, מגיח גם שחר חדש של עבדות. למרות שזה לא מעמד חוקי ישיר של אנשים משועבדים, העבדות רוכשת מגוון צורות חדשות: מיליוני מהגרי עבודה בחצי-האי הסעודי (האמירויות, קטאר וכד') אשר בפועל משוללי זכויות וחירויות אזרח בסיסיות; השליטה המוחלטת על מיליוני פועלים בסדנאות-היזע האסייתיות, שלעתים קרובות מאורגנות מיד כמחנות ריכוז; שימוש רחב בכוח עבודה כפוי לניצול המשאבים הטבעיים של הרבה מדינות אפריקאיות (קונגו וכו'). אך אנו לא צריכים לחפש כל כך רחוק. בראשון בדצמבר, 2013, לפחות שבעה בני אדם מתו כשמפעל בגדים שהיה בבעלות סינית באזור מסחרי בעיר האיטלקית פראטו, 19 ק"מ ממרכז פירנצה, נשרף והרג עובדים שנלכדו במעונות מאולתרים שנבנו במקום מקרטון. התאונה קרתה במחוז מרקולוטו של העיירה, הידוע במפעלי הבדים שלו. מאמינים שעוד אלפי מהגרים סינים גרים בעיר באופן לא-חוקי, ועובדים עד 16 שעות ביום עבור רשת סיטונאים וסדנאות לביגוד זול.

האם הפליטים הנכנסים לאירופה לא גם מציעים לעצמם להפוך לכוח עבודה זול וארעי, בהרבה מקרים על חשבון עובדים מקומיים המגיבים לאיום הזה בהצטרפות למפלגות האנטי-מהגרים? עבור מרבית המהגרים, זו תהיה מציאות חלומם הממומש. הפליטים לא רק בורחים מהמדינות הקרועות-ממלחמה שלהם; הם גם אוחזים בחלום כלשהו. אפשר לראות זאת שוב ושוב על המסכים שלנו

אנו לא צריכים לחפש אחר אומללות החיים של העבדים החדשים רחוק מדי, בפאתי שנחאי (או דובאי וקטאר) ולבקר בצביעות את סין – העבדות יכולה להיות ממש כאן, בתוך הבתים שלנו, ואנו פשוט לא רואים אותה (או, תחת זאת, עושים כאילו אנו לא רואים אותה). האפרטהייד בפועל החדש הזה, ההתפרצות השיטתית של מספר הצורות השונות של העבדות בפועל, אינה טעות מצערת כי אם הכרח מבני של הקפיטליזם הגלובלי העכשווי. אך האם הפליטים הנכנסים לאירופה לא גם מציעים לעצמם להפוך לכוח עבודה זול וארעי, בהרבה מקרים על חשבון עובדים מקומיים המגיבים לאיום הזה בהצטרפות למפלגות האנטי-מהגרים? עבור מרבית המהגרים, זו תהיה מציאות חלומם הממומש. הפליטים לא רק בורחים מהמדינות הקרועות-ממלחמה שלהם; הם גם אוחזים בחלום כלשהו. אפשר לראות זאת שוב ושוב על המסכים שלנו. פליטים בדרום איטליה מבהירים שאינם רוצים להישאר שם – הם לרוב רוצים לגור במדינות סקנדינביות. ומה בדבר האלפים שחונים סביב קאלה (Calais) ולא מרוצים מצרפת המוכנים לסכן את חייהם כדי להיכנס לאנגליה? ומה בקשר לעשרות-אלפים הפליטים במדינות הבלקן הרוצים לבסוף להגיע לגרמניה? הם מצהירים על החלום הזה כזכותם הבלתי-מותנית, ודורשים מהסמכויות האירופיות לא רק אוכל ראוי וטיפול רפואי אלא גם הסעה למחוז חפצם.

יש משהו אוטופי מסתורי בדרישה הבלתי-אפשרית הזו: כאילו זו חובתה של אירופה לממש את החלום שלהם, חלום שבמקרה, נמצא מחוץ להישג ידם של מרבית האירופאים. כמה דרום ומזרח-אירופאים לא היו מעדיפים גם לגור בנורווגיה? אפשר להבחין כאן בפרדוקס האוטופיה: בדיוק כשאנשים מוצאים עצמם בעוני, מצוקה וסכנה, כשהיינו מצפים שהם יסתפקו בביטחון ורווחה מינימליים, האוטופיה המוחלטת מתפוצצת. הלקח הקשה עבור הפליטים הוא ש"אין שום נורווגיה", אפילו בנורווגיה. הם יצטרכו ללמוד לצנזר את החלומות שלהם: במקום לרדוף אחריהם ב-מציאות, עליהם להתמקד בשינוי ה-מציאות.

refugees
מחנה פליטים בדרום הונגריה, החודש. צילום: cc by-Peter Tkac

טאבו שמאלני

אחד מהטאבואים הגדולים של השמאל יהיה חייב להישבר כאן: הרעיון שהגנת דרך החיים הספציפית של אדם היא בעצמה קטגוריה פרוטו-פשיסטית או גזענית. אם לא נזנח את הרעיון הזה, אנו סוללים את הדרך לגל האנטי-מהגרים המשגשג בכל אירופה (אפילו בשוודיה, המפלגה הדמוקרטית נגד-מהגרים עקפה לראשונה את הסוציאל-דמוקרטים והפכה למפלגה החזקה במדינה.) גם השמאל יכול להתייחס לדאגות של אנשים פשוטים בקשר לאיומים על דרך חייהם הספציפית. ברני סנדרס (Bernie Sanders) הוא הוכחה חיה לכך! האיום האמיתי לדרכי חיינו המשותפים הוא לא זרים, אלא הדינמיקה של הקפיטליזם הגלובלי: רק בארצות הברית, השינויים הכלכליים של כמה העשורים האחרונים תרמו יותר להרס החיים המשותפים בעיירות קטנות מאשר כל המהגרים גם יחד.

התגובה השגרתית של השמאל-הליברלי לכך היא, כמובן, התפרצות של מוסריות מתנשאת: ברגע שאנו נותנים אמון במוטיב של "הגנת דרך החיים שלנו", אנו כבר מתפשרים על עמדתנו כי אנו מציעים גרסה צנועה יותר למה שהפופוליסטים האנטי-מהגרים רוצים בגלוי. האין זהו הסיפור של העשורים האחרונים? מפלגות מרכז דוחות את הגזענות הגלויה של הפופוליסטים האנטי-מהגרים, אך הם בד בבד מתיימרים "להבין את הדאגות" של אנשים פשוטים ומפעילים גרסה "רציונאלית" יותר לאותה פוליטיקה. אך בעוד יש בזה גרעין של אמת, התלונות של אנשי המוסר – "אירופה אבדה אמפתיה, היא אדישה לסבלם של אחרים", וכיו"ב – הן רק הצד המשלים לברוטאליות נגד מהגרים. שתי העמדות שותפות להנחת-היסוד, שבשום אופן אינה מובנת מאליה, לפיה הגנה על דרך-חייו של אדם מדירה כלליות (אוניברסליות) אתית. יש להימנע מלהיקלע במשחק הליברלי של "כמה סובלנות נוכל להרשות לעצמנו." האם עלינו לגלות סובלנות אם הם מונעים מילדיהם חינוך ממלכתי, אם הם מארגנים נישואין בין ילדיהם, אם הם מתעללים בהומואים שיש בקרבם? ברמה הזו, ברור, אנו לעולם לא מספיק סובלניים, או שאנו תמיד-כבר יותר מדי סובלניים, בהזנחת זכויות נשים וכד'. הדרך היחידה לפרוץ את המחסום הזה היא להתקדם מעבר לרק סובלנות או כבוד של אחרים, לכדי מאבק משותף.

מפלגות מרכז דוחות את הגזענות הגלויה של הפופוליסטים האנטי-מהגרים, אך הם בד בבד מתיימרים "להבין את הדאגות" של אנשים פשוטים ומפעילים גרסה "רציונאלית" יותר לאותה פוליטיקה. אך בעוד יש בזה גרעין של אמת, התלונות של אנשי המוסר – "אירופה אבדה אמפתיה, היא אדישה לסבלם של אחרים", וכיו"ב – הן רק הצד המשלים לברוטאליות נגד מהגרים

יש לפיכך להרחיב את הפרספקטיבה: פליטים הם המחיר של הכלכלה הגלובלית. בעולמינו הגלובלי, סחורות מסתובבות חופשי, אך לא אנשים: צורות חדשות של אפרטהייד מופיעות. הנושא של קירות-מחוררים, של האיום בהצפה של זרים, הוא בפירוש אימננטי לקפיטליזם הגלובלי. זהו אינדקס למה ששגוי בגלובליזציה הקפיטליסטית. בעוד הגירות גדולות מאפיינות בקביעות את ההיסטוריה האנושית, בהיסטוריה המודרנית הגורם הראשי שלהן הן התרחבויות קולוניאליות: בטרם הקולוניזציה, הדרום הגלובלי הורכב בעיקר מקהילות מקומיות די מבודדות ובלתי-תלויות. היו אלה הכיבוש הקולוניאלי וסחר העבדים שהסיטו את דרך החיים הזו מדרכה וחידשו הגירות רחבות היקף.

אירופה איננה המקום היחיד שחווה גל הגירה. בדרום אפריקה יש יותר ממיליון פליטים מזימבבואה, החשופים לתקיפות של עניים מקומיים על גניבת תעסוקתם. ויהיו עוד, לא רק בגלל סכסוכים מזוינים, אלא בגלל "מדינות כושלות" חדשות, משברים כלכליים, אסונות טבע (המחמירים על ידי שינוי אקלים), אסונות אנושיים וכיו"ב. כעת ידוע שלאחר האסון האטומי בפוקושימה, הרשויות היפניות הרהרו לרגע בכך שכל אזור טוקיו – 20 מליון אנשים – יהיה חייב להתפנות. לאן, במקרה הזה, היה עליהם ללכת? באילו תנאים? האם עליהם לקבל שטח אדמה או רק להתפזר ברחבי העולם? מה אם צפון סיביר יהפוך לראוי יותר למגורים ולעיבוד, בעוד אזורים רחבים מדרום לסהרה יהפכו יבשים מדי לתמיכה באוכלוסיות הגדולות החיות שם? כיצד חילופי האוכלוסייה יהיו מאורגנים? כאשר דברים דומים אירעו בעבר, שינויים חברתיים קרו בדרך ספונטנית פרועה עם אלימות והרסנות (זכרו את ההגירות הגדולות של סוף האימפריה הרומית) – תחזית כזו קטסטרופלית בתנאים של היום, כשנשקים להשמדה המונית נגישים להרבה מדינות.

על כן הלקח הראשי שיש ללמוד הוא שהאנושות צריכה להתכונן לחיות בדרך "פלסטית" או נומאדית יותר: שינויים סביבתיים מקומיים וגלובליים עלולים לדרוש שינויים חברתיים בהיקף עצום, שטרם נשמע עוד. דבר אחד ברור: חייבים להגדיר מחדש ריבונות לאומית וחייבים למצוא רמות חדשות של שיתוף פעולה גלובלי. ומה בדבר השינויים העצומים בכלכלה ובשימור (סביבתי) הודות לדפוסי מזג אוויר חדשים או למחסורים במים ואנרגיה? באילו תהליכי החלטות שינויים כאלה יוחלטו ויבוצעו? איסורים רבים מוכרחים להישבר כאן, בלקיחת סדרת צעדים מורכבים.

ראשית, אירופה תהיה חייבת לאשש מחדש את מחויבותה המלאה לסיפוק אמצעים לשרידותם המהוגנת של הפליטים. אסור שתהיה פשרה בעניין: הגירות גדולות הן עתידנו, והחלופה היחידה למחויבות כזו היא ברבריזם מחודש (מה שחלק מכנים "התנגשות הציוויליזציות"). שנית, כהשלכה הכרחית של המחויבות הזו, אירופה צריכה לארגן את עצמה ולאכוף חוקים וכללים ברורים. יש לאכוף את שליטת המדינה בזרם הפליטים דרך רשת אדמיניסטרטיבית רחבה המקיפה את כל האיחוד האירופי (כדי למנוע ברבריות דוגמת זו של הרשויות בהונגריה ובסלובקיה). יש להרגיע את הפליטים בנוגע לביטחונם, אך יש גם להבהיר להם שעליהם לקבל את שטח המחייה שהוקצה להם על ידי הרשויות האירופיות, וכן שהם חייבים לכבד את החוקים והנורמות החברתיות של המדינות האירופיות: שום סובלנות לאלימות דתית, מינית או אתנית משום צד, שום זכות לכפות דרך חיים או דת על אחרים, כיבוד חירותו של כל אדם לזנוח את מנהגיו הקהילתיים וכד'. אם אישה בוחרת לכסות את פניה, יש לכבד את בחירתה, אך אם היא בוחרת לא לכסות, חירותה (לא) לעשות-כן חייבת להיות מובטחת.

אכן, סדרת חוקים כזו מעדיפה את דרך החיים המערב אירופאית, אך זה המחיר של קבלת הפנים האירופית. חוקים אלו צריכים להיות מוצהרים ולהיאכף בבירור, באמצעים מדכאים (נגד פונדמנטליסטים זרים כמו גם נגד הגזענים האנטי-מהגרים שלנו) אם צריך.

שלישית, חייבים להמציא סוג חדש של התערבויות בינלאומיות: התערבויות צבאיות וכלכליות הנמנעות ממלכודות ניאו-קולוניאליות. מה בקשר לכוחות או"ם המבטיחים את השלום בלוב, סוריה או קונגו? כיוון שהתערבויות כאלה קרובות ביותר לניאו-קולוניאליזם, דרושים אמצעי ביטחון קיצוניים. המקרים של עיראק, סוריה ולוב מדגימים כיצד סוג ההתערבות השגוי (בעיראק ובלוב) בדיוק כמו חוסר-התערבות (בסוריה, היכן שמתחת למראית העין של חוסר-התערבות, כוחות חיצוניים מרוסיה ועד לסעודיה וארה"ב מעורבות לגמרי) מסתיימים באותו המחסום. רביעית, המטלה החשובה והקשה ביותר היא שינוי כלכלי רדיקלי שאמור לבטל את התנאים החברתיים שיוצרים את הפליטים. הגורם האולטימטיבי לפליטים הוא הקפיטליזם הגלובלי העכשווי עצמו, ומשחקיו הגיאו-פוליטיים. ואם אנו לא נשנה אותו באופן רדיקלי, מהגרים מיוון וממדינות אירופאיות אחרות יצטרפו במהרה לפליטים האפריקאים. כשהייתי צעיר, ניסיון כזה לווסת את הקהילות, הקומונות, נקרא קומוניזם. אולי עלינו להמציאו מחדש. אולי זה, בטווח הארוך, הפיתרון היחיד שלנו.

האם כל זאת אוטופיה? אולי, אך אם לא נעשה זאת, אז אנו באמת אבודים, ומגיע לנו.

למאמר בגירסת המקור

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    "הגורם האולטימטיבי לפליטים הוא הקפיטליזם הגלובלי העכשווי"
    בלי להיכנס כלל לויכוח מהו "פליט" (ומהו מהגר עבודה*), הגורם האולטימטיבי להגירה הוא פיצוץ האוכלוסין. אפריקה שמדרום לסהרה מובילה את שיעור הפריון בעולם.

    אם במדינה אפריקאית חיו בתור הזהב הפרה-קולוניאלי והפרה-קפיטליסטי X אנשים ברווחה יחסית, וכיום 10X תושביה מצטופפים ברובם בשכונות פחונים עם גישה דחוקה למים זורמים- האם האשם הוא פיצוץ האוכלוסין או הקפיטליזם הגלובלי? כניראה שתלוי את מי שואלים.

    * בעיני ברור שהאבחנה הזו מאיר את הבחירה "המוזרה" של הפליטים לשאוף להגיע לצפון אירופה, גרמניה ובריטניה דוקא: מה ש-" אוטופי ומסתורי" עבור פליט, מובן למהגר עבודה.

  2. סמולן

    קצת מבולבל, אבל כמנהגו של סלבוי, לא תתפסו אותו עם בריקדה שהוא לא מאייש בשם השמאל וקצת נגדו, אבל בסופו של דבר בעדו. כרגיל, כאשר מדובר בגויים, הגויים הרבה פחות נדיבים. אין כאן זכר לז'יז'ק שאנו מכירים, זה שעבורו חייהם ובעיקר מותם הצפוי של כלל היהודים בין הים לנהר הוא כסף קטן לעומת ערכי השמאל. הפעם, הוא רואה גווני בינים.

    [לכל לוחמי השמאל: לא מדובר בטענה ל"צביעות". כמו במקרים אחרים, מדובר בהדגמה ישירה של הכשל האוניברסליסטי בשמאל. השמאל לא צבוע כי הוא יכול אחרת, אלא צבוע כי אין לו ברירה. האוניברסליזם בנוסח השמאל – אוניברסליזם וולגרי – מוביל ל"צביעות" באופן בלתי נמנע].

    אחלה תרגום.