הלב שקפא, הפשיר

עליה אדרי וההליכון שלה עולים במדרגות ביתה בקריית שמונה, ואיתם המצלמה. זה לוקח זמן, הרבה זמן. כשהיא סופסוף מגיעה לדלת היא מספרת שפעם היא היתה מדלגת את המדרגות האלו שתיים-שתיים, היום כבר אי אפשר. תוך כדי שהיא מדברת עוברת אותה ילדה עם ילקוט בית ספר, בזריזות וקלילות, בטיימינג כה מושלם שנדמה כי הוא מבוים. אנחנו נכנסות הביתה – אנחנו, עליה, המצלמה והצופות.

בבית של עליה נראה כאילו הזמן קפא כמו הבשר שהיא מנסה להפשיר ולהקפיא מחדש לאורך כל הסרט. בקר, עוף וטונה – מגרדת, קוצצת, זורקת לכיור, לרצפה, רק שייפרדו – רק שיפשירו כדי שתוכל להכניס חלק מהם לקופסאות ולדחוף לפריזר המפוצץ שלה, וחלק לבשל. זה מה שעליה עושה רוב היום – מבשלת. אבל קודם היא צריכה להפשיר.

עליה צריכה להפשיר כי גם היא, כמו רבים אחרים, נקרעה ממולדתה ובמשך שבוע טולטלה כמעט ערומה בספינה ממרוקו לארץ ישראל, איפה שהבטיחו הרבה וקיימו מעט, אם בכלל. היא צריכה להפשיר כי היא נזרקה בפריפריה יחד עם רבבות עולים ועולות ממרוקו וממקומות אחרים, וגרה עשור בצריף כשהיא צריכה לעבוד ולהחזיק את כל המשפחה שלה – כי אף אחד אחר לא יעשה את זה. עליה מספרת איך נסעה מקריית שמונה לטבריה לקנות אוכל, כי אין באזור שלה כלום. אני שומעת את זה וחושבת על אח שלי שגר בקיבוץ ליד קרית שמונה, אם חלילה יקרה לו משהו הוא צריך לנסוע לחדר מיון בבית החולים בצפת, כי אין בית חולים באיזור קריית שמונה, אז אולי אוכל כבר יש, אבל בעיקרון – שום דבר לא השתנה.

עליה יוצרת דברים מכלום, מכינה מפיות ושמיכות טלאים מכל הבא ליד, תופרת שאריות של דברים אחד לשני, זה מה שהיא יודעת לעשות, זה מה שעשתה כל חייה – אומנות שהיא בעצם סמל לחיים ממוחזרים, למצוא את הטוב והאפשרי מתוך ערימות הזבל שמקיפות אותנו ביומיום, מתוך הצרה הענקית שהיא הגיעה אליה (ארץ ישראל), להוציא את מה שאפשר – כמו הנכדה שלה, שעושה עליה עכשיו את הסרט הזה, ואולי ככה מישהו ישמע אותה, כמו שפעם שמעו אותה כשהיתה שרה ומנקה את הבית וחשבו שזה תקליט, אבל זאת היתה היא, מי בכלל חשבה על תקליטים, לא היה חשמל.

עליה רואה טלוויזיה ומגרדת כרטיסים של מפעל הפיס. יום אחד יהיה לה מזל, אולי לא. זה כבר הרגל, אולי תעשה משהו מהשאריות של הכרטיסים, תתלה על הקיר שלה שכמעט מתמוטט מרוב תמונות, ציורים, רקמה, כל מה שאפשר – כל מה שעליה יודעת לעשות, וזה המון. כרטיסי ההגרלה האלו מזכירים לי את אסתי, מ"בקופסאות הבטון" של פנינה מוצפי-האלר, גם היא היתה ממלאת לוטו כל הזמן, מוצאת את המפלט שלה במפעל הפיס, מתחזקת דרך מציאת המספרים, מעבירה את ימיה בשיחות על מספרי מזל ונחשבת לאלופת העולם בלוטו, גם אם מעולם לא זכתה. עליה היא לא במספרים, אבל גם הטפסים האלו נמצאים שם. היא מגרדת את כרטיסי החיש-גד, בקושי מבינה מה כתוב בהם, אבל יודעת בוודאות – היא לא זכתה.

Alia Official Trailer HD from Noam Edry on Vimeo.

"עליה" הוא סרט מלא בסמלים אבל גם בלי הסמלים הכל ברור. מתוך סיפורה של עליה, סבתה של הבמאית, הצלמת והמפיקה נעם אדרי (הכל באחת, לא שלוש), עולה סיפורם הכואב של העולים מצפון אפריקה וממקומות אחרים, שקיבלו מעט מאד אחרי שהובטח להם הרבה מאד, ולחלקם לא ברור עד היום מה הם בעצם עושים כאן, סובלים מאפלייה יומיומית וגזענות מהרגע הראשון שעלו על הספינה, דרך המסע לקבלת בית מעמידר (הידועים בכינויים "תבואי מחר"), עד העלייה האין סופית במדרגות אל הדירה בעלת הקירות הדקים, היכן שהרעש מבחוץ בלתי נסבל, והרעש מבפנים עוד פחות. עליה משרטטת את הבית שלה, הרחוב שלה, המקורות שלה – הדירה שלה היום היא ניסיון למציאת מקום להיות בו, אבל ברור שזה עדיין לא הבית שלה, למרות שהיא בישראל הרבה יותר שנים ממה שהיתה במרוקו, היא כבר שישים שנה כאן. שישים שנה שבהן היא מזיזה תמונות – ובטוחה שתמצא מאחוריהן עקרב, כמו פעם, בצריף.

ואחר כך היא חוזרת למטבח, להפשיר את העוף, לנקות אותו מתחת לברז, לשטוף את הבדידות.

הסרט "עליה" יוקרן ביום חמישי הקרוב, 24.09, במכון סרוונטס תל אביב. לפרטים