אבטיחים: סיפור קצר בהמשכים. חלק אחרון

״מנחה באה אל קצה, והחזן ישב וחיזק את נפשו לקראת הנעילה. מוסא הביט במלות התפילה האהובה עליו, התפילה שהכריזה על סיומו הקרוב של הצום, ונשאה בחרוזיה תחושת התעלות וזיכוך, טיהור הגוף והנפש״. סיפור בהמשכים, לימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים
אבי דבאח

במאי ותסריטאי, בימים אלה שוקד על פיתוח סרט תיעודי על הקהילה החאלבית וכתר ארם צובא

לחלק א׳

לחלק ב׳

ד.

אחרי שנחתו על החוף, צפונית לבתיה הקטנים של תל אביב, מעבר לצוק כהה ומאיים, שכבו רועדים על החול הלח, וחיכו לשמש, ולתנועת הפועלים והירקנים והגמלים בדרכם לעיר, בתוכם יוכלו להתערב מבלי לבלוט ולהיתפס. צעקותיהם של החמרים והגָּמלים הקיצו את התרדמה שנפלה עליהם למרות הפחד והקור, הרי לא ישנו כל הלילה, ונחבטו והיטלטלו בגלים הגבוהים שהקימה הרוח הנדיבה שהתמהמהה כל כך, וניסתה לפצותם על האיחור בדהירה מהפכת קרביים. ניערו את החול מבגדיהם, ופנו להצטרף אל זרם ההולכים. מוסא כבר החל להרחיב את צעדיו, אך בטרם יתערבב בהמון נפנה אל שכניו למסע, ולחץ את ידו של הגבר. אם תזדמן אל יפו, תמצא אותנו שם אצל קרובינו, משפחת שעיו, הציג עצמו הגבר בפני הצעיר הרזה וקפוץ השפתיים שמיהר להשפיל את עיניו ולמלמל דברי פרידה.

אחרי דקות ארוכות של הליכה, נעצר מוסא אל מול מסעדת פועלים לא הרחק מן החוף. אישה מבוגרת פתחה את דלתותיה והחלה בשטיפת הרצפה. מוסא סירב להצעתה של בעלת המסעדה שזיהתה על פי מראהו ובגדיו שעלה זה עתה מן הים, להאכילו ללא כסף, ורק ביקש שתלווה לו מעט כדי שיוכל להגיע במהרה לירושלים. בעלת המסעדה הניחה מטבעות אחדים בידו, והורתה על משאית תנובה מעלת עשן שהתקרבה, ויעצה לו לנסוע איתה אל מרכז העיר, משם יוכל להמשיך לירושלים. מוסא הודה, ומיד נס על נפשו ושכח לשאול לשמה או לרשום את כתובתה ורץ עם המעות בידו אל מול המשאית. כשעצרה המשאית לידו, התקשה לפתוח את דלתה, ונהגה המשופם נרכן ופתח עבורו את הדלת, ומבלי לשאול, ובלי לעצור ממש, העלה את מוסא פנימה, שעט אל מול המסעדה, ונופף ביד כבדה לאישה.

מוסא הביט בנהג, הלבוש חולצה כחולה וטלואה, ומכנסיים כחולים קצרים כתחתונים, ושאל בחשש אם יוכל להגיע איתו למרכז העיר. הנהג הרעים בקולו שאין בידו זמן להיכנס אל מרכז העיר, משום שעליו לעלות עד לירושלים, לפני שייכנס החג הזה שלהם. רק לאחר זמן מה התגבר מוסא על שמחתו לנוכח מזלו שהתהפך כך בן לילה, ונזכר לשאול את הגבר למה כוונתו החג "שלהם", כלום אינו יהודי ? בוודאי יהודי, מדוע לא? צחק הקיבוצניק, אך לא פירש את דבריו, ומוסא נזכר במוסא ההוא, אחיו של שכנו לסירה, שהפך לציוני, ותמה אם כך נראים הציונים בפלשתינה, וזוהי דרכם לדבר על היום הקדוש. הציוני הביט במוסא בעיניים טובות וצוחקות, ושאלו מדוע הוא נראה מפוחד כל כך, הרי הוא כבר בארץ ישראל, בין אחים. או שאולי רעב הוא, התבייש פתאום הגבר על שחצנותו, ונתן את ההגה בין ברכיו, ומבלי להאט מנסיעתו, פתח בשתי ידיו את הארגז שלידו, והוציא צנצנות של לבן, וחצי כיכר לחם, והציבם על הספסל אל מול עיניו הרעבות של מוסא, תאכל, חביבי, תאכל.

לשמע המילה המוכרת כל כך, נתכסו עיניו של מוסא, וזכר הקול הרחוק עלה באוזניו. תאכל, רוֹחי, יא עיני – למה לא תאכל, יא חביבי, זה לא חמוץ, זה טעים. עכשיו הביט בצנצנות המגרות ובלחם הטרי הנוגע בשולי מכנסיו הקצרים של הציוני, ומשם העלה את עיניו אל עורפו האדום ופרצופו המחויך, וסירב. אחר כך, כשירד מן המשאית בקפיצה, ונפרד מנהגה ששתק כל הדרך, ולא הגיב לדבריו הנרגשים של מוסא על הרי הקודש הצחיחים שמסביב, כשירד, הביט בו הקיבוצניק הלא צעיר, ופתח את פיו כעומד לומר דבר מה חשוב או כואב, אך התחרט, ועטה את חיוכו הרחב, וצעק אל מוסא, חג שמח, חג שמח שיהיה ל… לנו ! וצום קל, הוסיף מעבר לחלון כשמוסא הרים את ידו לשלום, חבט בדוושת הגז, ודהר קדימה.

מוסא הסתכל סביבו, אל הבתים הצהובים-אפורים שבכניסה לעיר, הרים את מזוודתו הקטנה, והחל לזרז את צעדיו במעלה רחוב יפו, בוחן את חנויותיו הסגורות לקראת כניסת היום הנורא, ואת הולכי הרגל המתמעטים, ולא עצר למחות זיעתו, והמשיך עד שראה למולו את האכסניה עליה דיבר אביו במכתביו, ופנה ונכנס אל תוך שכונה של חצרות ובורות מים, סמטאות צרות ומקושתות, וחלונות נמוכים הפונים לרחוב

מוסא הסתכל סביבו, אל הבתים הצהובים-אפורים שבכניסה לעיר, הרים את מזוודתו הקטנה, והחל לזרז את צעדיו במעלה רחוב יפו, בוחן את חנויותיו הסגורות לקראת כניסת היום הנורא, ואת הולכי הרגל המתמעטים, ולא עצר למחות זיעתו, והמשיך עד שראה למולו את האכסניה עליה דיבר אביו במכתביו, ופנה ונכנס אל תוך שכונה של חצרות ובורות מים, סמטאות צרות ומקושתות, וחלונות נמוכים הפונים לרחוב. הוא לא האט את צעדיו והמשיך כנרדף, ושאל לדרכו בין האנשים המעטים שעוד סבבו ברחובות ועדיין לא ישבו לסעודה מפסקת, עד שנגלה לעיניו המבנה הארוך של בית הכנסת הגדול של עדת החאלבים בירושלים, שם בוודאי יידעו היכן בדיוק מתגוררים אביו ואחותו שנותרו לבדם לאחר שמתה האם לפני שלושה חודשים.

בית הכנסת עדיין סגור, מוכן ומצפה לעדת החוטאים. מוסא סבב והקיף אותו, מציץ בחלונות לחזות ביופיים של הקירות המצויירים לאורן של קרני השמש השוקעת, אך עד מהרה התעורר ושב לסמטאות, ואף דפק על כמה דלתות עד שהראו לו הדרך, והתלוו אליו עד למחצית הסמטה, עד לפנייה, ומכאן תשמאיל ותלך עד שתראה שיח גדול של יסמין, ושם תעלה במדרגות אחדים, ובבית השלישי תיכנס בחצר… ושלא תדעו עוד צער.

מוסא עמד בתוך החצר. השער המסורג מאחוריו השמיע אנחת פתיעה בהיפתחו, ואנחת השלמה כשחזר ונטרק. לא נותר עוד זמן להשתהות. מוסא כינס את כוחותיו. דחף את דלת הכניסה לבית, ונכנס במסדרון צר שריצפתו מצוירת. על וו בכניסה זיהה את ריח מעילו של אביו, ואת כובעו ומקלו, ומיד נגלה לעיניו חדר צר וארוך, בקצהו האחד מיטה עמוסת כרים, ובקצהו השני שולחן, ולפני השולחן ראה את אחותו הצעירה, ואת גבו של אביו, כפוף מתמיד, רכון אל מול הסעודה עליה בירך בקול חרישי. לאחר שהתחבק עם אחותו, אזר אומץ והרים את עיניו אל אביו שקם לקראתו, וקרב אליו בשפתיים רוטטות, הביט אל עיני אביו, אל זקנו הרועד, וחיבקו, ושתק.

1024px-Ben_Zakai

ה.

יום הכיפורים נכנס. האב ובנו מיהרו להתלבש ולצעוד יחד אל בית הכנסת. שניהם לא טעמו דבר מן הארוחה המפסקת, נרגשים מכדי לאכול, וחנוקים מכדי לדבר. מוסא סיפר מעט על העיכוב בים, ועל בני הדודים שאספוהו בביירות אל ביתם. גם האב מיעט במילים, ורק נאנח על עזיבתה של אשתו, ולולא הייתה שם האחות הקטנה היו יושבים שני הגברים דוממים ומחרישים כאילו לא נפרדו לשנים ארוכות, וכאילו אין על לבם דבר לאומרו, שאלה לשֹואלה. וגם כשנותרו לבדם בסמטאות בדרך לתפילה, לא התוודה מוסא, ולא פתח דבר מכל שהכביד על לבו. אין זה הזמן לקיים את נדרו.

בית הכנסת התמלא מתפללים, מהם קבועים, ומהם יהודים שרק בערב יום הדין מתעוררים ללבוש לבן ולהתפלל בקול ניחר. לאחר שנלאה מוסא מללחוץ את ידי כולם ולשמוע את ברכותיהם על הגעתו בשעה טובה, נמלט אל מושבו של אביו בירכתי האולם, מאחורי תיבת החזן, והצטופף שם בין אביו לבין שכניו הקבועים לספסל העץ הגונח. מתפללים נוספים עוד נדחקו פנימה, כבדים ואיטיים מן האוכל הרב שדחסו בתוכם לקראת הצום. לראשונה מאז הוקא מן הסירה המבחילה, שטופת המים וזרועת שברי אבטיח, נתקף מוסא רעב. הדים עמומים עלו מבטנו הריקה, והוא לחץ את ספר התפילה בכוח על בטנו, והחל לקרוא בקול חרישי כאביו, מרכז את מבטו במילים המודפסות, באותיות ובטעמים, בכתמים החומים על פני הדפים הצהובים, ובקרעים ובקמטים שעל כל דף, עד שהגיעו ופתחו בתפילת כל נדרי, ומוסא שב והביט אל אביו הרכון בתוך ספרו. הכהנים כבר עטו על ראשיהם את טליתותיהם והניפו את ידיהם לכאן ולכאן, החזן נשא את קולו בתחינה, בבכייה נוראה, והקהל נשבר וענה אחריו, הכהנים סבבו לצד השני, פורשים שוב את ידיהם העטופות, ראשיהם העיוורים מתנועעים מתחת לבדים הלבנים, כמו מלאכים, כמו מלאכים, הייתה אמו אומרת, מקדישה ומעריצה את המחזה הנורא. הנדר הופר והותר והוסר.

יום הכיפורים נכנס. האב ובנו מיהרו להתלבש ולצעוד יחד אל בית הכנסת. שניהם לא טעמו דבר מן הארוחה המפסקת, נרגשים מכדי לאכול, וחנוקים מכדי לדבר. מוסא סיפר מעט על העיכוב בים, ועל בני הדודים שאספוהו בביירות אל ביתם. גם האב מיעט במילים, ורק נאנח על עזיבתה של אשתו, ולולא הייתה שם האחות הקטנה היו יושבים שני הגברים דוממים כאילו לא נפרדו לשנים ארוכות

למחרת נשרך אל בית הכנסת כאסיר. ישב דחוק בין אביו לבין שכנו חסר השיניים, מרפקיו לכודים וכתפיו מכווצות. הריח את הבל פיהם של המתפללים הצמים באולם הצפוף, וכמעט והתנמנם תוך כדי תפילה, אך בכל פעם הזדקף, והשעין את גבו כנגד זיז כואב בספסל העץ. התפילה עברה לאיטה. משחרית למוסף, מעמוד ימני לשמאלי, ולזה שיתהפך אחריו. בצהריים שבו לבית למנוחה קצרה. מוסא ייחל לשינה, אך זו חמקה ונמלטה, והוא שכב על הספה הקטנה והביט בגבו של אביו על המיטה. כשנכנסו שוב לבית הכנסת לתפילת מנחה, צנח בעייפות על הספסל. הספר סגר על אצבעו, וידו נשמטה. בקושי החזיק את ראשו בידו האחת, ותקע את הספר מול עיניו. הספר נשמט והוא חוזר ומעמידו, הספר הולך ומתרחב, ומוסא מכווצו בשתי ידיו, אך האותיות מתעבות ודוחקות בצדי הדף, והכריכה מתארכת, ועוד מעט ייבקע הספר לשניים.

הניחו מוסא מידיו שלא יתעורר רעש קריעה, השעין את ראשו על הספר, הטלית נשמטה על פניו, והוא הניח למפרש השקוף להתנפנף מול עיניו וללטף את לחיו כמו פרוכת קטיפה, הרפה את גופו, והניע ראשו בקצב הטלטולים העדינים, אך לפתע נחרד, ומשך את הווילון המזוהם בידו עד שנשמט לארץ, וגילה את גופה השחום והצנום, ואת בטנה התופחת, ורצה להימלט, לא להביט בפרי ביקוריו, נבט בכורו, עד שהתפתל ושחרר את ידיו, ומשך הטלית מעל פניו. ניגב את מצחו נוטף הזיעה, והביט לצדדים. אביו שקוע כישן ורק שפתיו הנעות מעידות כי הוא ער. הזקן מימינו שם לב לדבר הירדמו, חייך אליו בפה חלול, פשפש בכיסו והוציא את הבקבוקון הזעיר, וקירב את פתחו אל אפו של מוסא, וסימן בידו לשאוף את הריח החריף, המעורר. מוסא החל להתאושש. הודה לשכנו בניע ראש, וזה סימן לו לחזור ולהצטרף לתפילה, ואף דפדף עבורו עד למקום אליו הגיעו, ההפטרה לקריאה בתורה של תפילת מנחה של יום הכיפורים.

מנחה באה אל קיצה, והחזן ישב וחיזק את נפשו לקראת הנעילה. מוסא הביט במלות התפילה האהובה עליו, התפילה שהכריזה על סיומו הקרוב של הצום, ונשאה בחרוזיה תחושת התעלות וזיכוך, טיהור הגוף והנפש. כאן היה מתגבר על המבוכה שהתעוררה בו תמיד למשמע קולו, ומצטרף לשירה האדירה הפורצת מפי הגברים החלושים בחוזקה ובכוח, משליכה את העייפות והצמא, ומתוך ארון הקודש הפעור לרווחה עולה אל השערים העומדים להינעל בחריקת שמיים, ואוחזת ומנענעת בסורגיהם. עתה הביט מהצד על הגברים הנרגשים, המקמצים אגרופיהם ומדגישים בלשונם בקוראם, מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל, בּשרו נא הגאולה, בּשעת הנעילה, ומלמל את המילים מתוך הרגל, אך לא חש דבר.

לאחר תפילת ערבית קצרת רוח, והבדלה בנר קלוע ומטפטף, קידשו על היין, ובירכו שהחיינו. ובטרם יצאו לברך על הלבנה החיוורת, התקבצו הגברים לשולחן אחד צר ורעוע, נדחקו מסביבו, שולחים את ידיהם פנימה אל מעבר לגופים הנדחפים. הנשים הגיעו עד לפתח הכניסה, והעבירו פנימה עוד ועוד מגשים, לשבירת הצום והצמא. מוסא נשרך מותש אחרי אביו, ופסח על החבורה המתקבצת ובולעת אל קירבה את השולחן וכל אשר עליו, וניסה לעקוף אל מעבר להמולה, אל האוויר המתקרר שבחוץ, אל משב רוח רך, אך דרכו נחסמה, והוא המתין בעיניים עצומות וכבדות שילכו ויתפנו משם ויותירוהו רגע לבדו, עד שאחזו אביו בידיו, וקירבו אל השולחן, והורה בפנים עייפות וטובות. תאכל בני, אבטיחים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.