• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

לכל אחד תפילת ה"כל נדרי" שלו

הפוסט הזה נכתב לרבים ורבות מהמזרחים החדשים שאינם רדיקלים, שאינם שמאלנים ושאינם חילוניים. מזרחים חדשים התומכים בכל לב בשרה מירי רגב, בשר אריה מכלוף דרעי ובשר משה כחלון. לכבודם, מעט חשבון נפש ועובדות היסטוריות ופוליטיות על קצה המזלג

קשה לנהל דו-שיח עם ססמאות. הקושי מתעבה אם משמיעי ומשמיעות הסיסמאות משוכנעים כי הם אומרים דברי אלוהים חיים, ברורים ומובנים מאליהם. אמיתותיהם נהירות להם, עד כדי כך שהם שומעים פעמי משיח או לפחות ״אתחלתא דגאולה״, כפי שמאמרו של אופיר טובול שפורסם באתר זה מביע. דברים דומים אפשר גם לומר על דבריו של הני זובידה, במאמר שפירסם בבלוג שלו. אין ספק כי הגדרת דבריהם של טובול וזובידה כ"ססמאות" מבטאת ביקורת; ברור גם כי המבוקרים אינם חושבים את דיבריהם לססמאות. אני חושב אחרת מהם.

במאמרו, מתייחס טובול אל מגוון "פעילים חברתיים מהפריפריה" שהגיעו אל מרכז הבמה של השיח המזרחי. לדידו אלו פעילים המסוגלים לדבר עם אנשים "רגילים", המשוחררים מסד "החילוניות", ממשא "השמאלנות-הרדיקלית" ומעולה של "האנטי-ציונות". לדבריו, אלה איפיינו את הדור הישן של ״פעילים מזרחים-רדיקלים", שהתאפיין באקדמיות יתר – שפה נרכשת אשר דובריה ״מומחים בדיכויים ומעודכנים לגמרי בשיח הנכון". לעומתם, פעילים מזרחים חדשים רבים/ת הנם בעלי כבוד למסורת, בעלי זיקה רוחנית לארץ ולהיסטוריה שלה, ונאבקים על עצמם ועל קהילתם. זאת בניגוד לקודמים, הנאבקים מאבק שאול של אחרים (בעיקר של פלסטינים).

כך, חילוניות, שמאלנות-רדיקלית ואנטי-ציונות כפו חיתוך דיבור ודפוס התנהגות אשר הפכו למסננת סלקטיבית ביותר. מסננת זו פיקחה, כשומרת סף, על התנועה של "אוכלוסיית וקהילת המאבק המזרחי". מסננת זו הופעלה על ידי "טהורי נפש" כאלה ואחרים ומנעה את כניסתם של פעילים חברתיים מהפריפריה – "העם" לא הלך עם החילוניים, השמאלנים-הרדיקלים והאנטי-ציונים. כיום, זרם חדש זה קובע את מעמדו בנחישות כמרכזו של השיח המזרחי. הם והן – אותו "מגוון רחב יותר של דמויות אפשריות" – מגדירים עצמם/ן כמיינסטרים של פעולה פוליטית מזרחית עם שיח מזרחי חדש.

אורלי נוי, בישירות כתיבתה באתר ״שיחה מקומית״, ציינה בפני מזרחים חדשים אלה כי שנאה לשמאל אשכנזי לא יכולה להוות בסיס לחיבור מזרחי-פלסטיני, בניגוד להצהרתו של טובול כי רק צעירים אלה "יוכלו באמת לעמוד בדיאלוג ולמצוא את הדרך לחיים משותפים יחד עם הפלסטינים". בדיוק כפי שכתב בעבר ד"ר משה (שיקו) בהר, יש הכרח לראות ולהבין את ההקשרים שבין "די לכיבוש" ו"די לקיבוץ" (חשוב להדגיש כי הקריאה "די לקיבוץ" לא הוטבעה על ידי מזרחים חדשים אלה, למרות אימוצה של רטוריטקה לוחמנית ואנטי קיבוצית על-ידם). הקשרים שבין "די לקיבוץ" ו"די לכיבוש" הם חיוניים בהבנתה של כל פוליטיקה של שיח מזרחי פוליטי. עם מסקנה זו נראה שאפילו אופיר טובול מסכים. אחרת, הוא לא היה מדבר על יכולתו הייחודית של דור חדש זה לדבר עם פלסטינים.

שיח מזרחי אינו יכול להיות משוקע אך ורק בביקורת מדיניות עבר אשכנזית. לבטח, לא ניתן להשתמש בשיח זה לצורך הסתרת אזלת יד חברתית עכשווית של פוליטיקאים מזרחים המשרתים בממשלות אשכנזיות. שיח מזרחי – ישן או חדש – צריך לבחון את מדיניותם העכשווית של פוליטיקאים ככלל ושל פוליטיקאים מזרחים בפרט

שיח מזרחי אינו יכול להיות משוקע אך ורק בביקורת מדיניות עבר אשכנזית. לבטח, לא ניתן להשתמש בשיח זה לצורך הסתרת אזלת יד חברתית עכשווית של פוליטיקאים מזרחים המשרתים בממשלות אשכנזיות. שיח מזרחי – ישן או חדש – צריך לבחון את מדיניותם העכשווית של פוליטיקאים ככלל ושל פוליטיקאים מזרחים בפרט. בחינה שכזו לא תמצאו בדבריו של טובול או של זובידה. האחרון, בכתב ההגנה שפירסם בזכות השרה מירי רגב ובזכות התומכים בה, מביע דברים הדומים בסגנונם לדבריו של טובול. מבחינתו, המתנגדים למינויה של רגב מתחלקים לשתי קבוצות: על הראשונה נמנים כל אלה שהם חלק מ"אותה אליטה" אשר נפגעה מעצם בחירתה ומינויה לשרת התרבות והספורט. השרה רגב, אומר זובידה, נתפסת על ידי אליטה זו כ"לא שייכת", כאשר עמדה מרחיקה שכזו אינה נובעת מימניותה או משפתה הפוליטית, אלא קשורה לשמה (רגב/סיבוני). על הקבוצה השנייה של מבקרי השרה נמנים בין השאר מזרחים שהפנימו את הדיכוי המוסדי האשכנזי. בשתי אפשרויות אלה מתמצה שורת המבקרים והביקורת האפשרית.

הוא אמנם מציג מסע מילולי ארוך ובעיקרו נכון, על דברי השמצה ושיסוי כנגד השרה שנאמרו על יד נציגיה של אליטה אשכנזית זו. הוא גם מציג את המוסר הכפול של דוברים אלה, שהתנגדותם לשרה מירי רגב מעולם לא דמתה בארסיותה להתנגדותם לשרה לימור לבנת. זו האחרונה, אמרה דברים חריפים ביותר, בדומה לדברים שאמרה השרה רגב. בנוסף, מבקרים אלה, מעולם לא פצו פה כנגד דברי השיסוי וההסתה של שמעון פרס ומרדכי גור. זהו מוסר כפול אומר זובידה, וזה נכון. ציונו של מוסר כפול זה הוא חשוב, אבל לא רלוונטי לדיון במדיניותה של השרה. זאת לאור העובדה הפשוטה כי רגב היא שרה מכהנת, מסע הבחירות הסתיים. כעת על השרה להחליט על מדיניותה ולבצעה. מדיניות שאינה מוכרזת.

אם כן דבריהם של טובול וזובידה הינם סיסמאות משום שאין הם מעמידים את דבריהם במבחן המציאות, אם דרך בחינת דרכו של "הדור הצעיר" או דרך בחינת תפקודם של פוליטיקאים בהם הם תומכים. אין הם מציבים בחינות ומבחנים על פיהם ניתן לשפוט את מדיניותם של פוליטיקאים אשכנזים או מזרחים. מבחינה זו, שיח המזרחיות של טובול וזובידה הוא שיח קטום. שיח בלי שיניים. אסור לו לבחון עמדות פוליטיות ואסור לו לבחון מכהנים מזרחים המשרתים בקודש הממשלה. טובול וזובידה מציבים את יעדי הגנתם מעל לכל בחינה פוליטית. מבחינתם נאמנות לחוסר בחינה זה היא גם הוכחה לתקפותו, למהימנותו וליכולותיו השיח המזרחי החדש.

miri arye
דבריהם של טובול וזובידה הינם סיסמאות משום שאין הם מעמידים את דבריהם במבחן המציאות

ניתן לנסח שני קווים עיקריים על פיהם אפשר ורצוי לבחון מדיניות ועמדות של שיח מזרחי, חדש או ישן. קו ראשון נוגע לקונפליקט שבין ישראל והפלסטינים, קו שני נוגע למדיניות של כלכלה פוליטית וחברתית. רבים ורבות כתבו על נושאים אלה: אפשר לצטט את מאמרם של פרופ' סמדר לביא וראובן אברג'יל, שנה למלחמת לבנון-עזה: מורה נבוכים מזרחי, עם חזון; אפשר גם להביא את ביקורתו הנוקבת של ד"ר משה בהר (שיקו) שהזכרתי קודם: ״מבין הקבוצות הממחזרות את הקריאה ׳די לקיבוץ׳, ישנם כאלה האומרים ׳די לקיבוץ׳ ו׳כן לכיבוש׳ וישנן, לעומתם, קבוצות ויחידים האומרים/ת ׳די לקיבוץ׳ ו׳די לכיבוש׳ בנשימה אחת״. מבחינתו, הקשר שבין ההתנגדות לכיבוש ולקיבוץ הוא אמיץ ומלא תובנה פוליטית להבנה של מדיניות כלפי מזרחים וכן בנושא הקונפליקט עם פלסטינים.

אז מהם הקריטריונים של זמן ופעולה על פיהם יבחן זובידה את פעולותיה העכשוויות של השרה רגב? הצגתן של קריטריוני מבחן של זמן ופעולה חיונית, משום שרק כך ניתן לבחון את פעולותיה ולא רק את דיבוריה. אך על הצבתן של בחינות אלה אין הוא אומר דבר ומסיט את הוויכוח אל העבר. על כן, זהו ויכוח שאינו רק לא ענייני ומלא סיסמאות אלא בעיקר – זהו ויכוח על אתמול. שיח מזרחי חברתי-פוליטי צריך לשאול את השרה: מהי המדיניות שתנקטי על מנת לשנות את פני הדברים הקיימים בתחום התרבות?

כך, גם הקביעה כי הדור הצעיר של פעילים מזרחים "מבין" את העם טוב יותר מוטלת בספק. אך חשוב יותר הוא הביטחון המעושה כי הבנת "צרכי העם" עולה בקנה אחד עם מסר כלכלי ופוליטי פשרני, מרוכך ולא רדיקלי של צעירים מזרחים חדשים אלה. מי קבע כי עמדות אלה מבטאות הבנה מלאה יותר של "לב העם"? כאן נדרשת בחינה ושאלה: עד כמה והאם מדיניות ממשלת ישראל, תואמת את צרכיו, יעדיו של ציבור הבוחרים? את רצונו של "העם" נשאיר לבחירות. אך טובול לא שואל שאלות בסגנון זה. האם עצם קיומו של "מגוון רחב יותר" של דעות מעיד על מנהיגות חדשה ואומץ או על שמרנות ופחד? חשבון נפש פוליטי עם מדיניותה הנוכחית של הממשלה הוא הכרחי, וזה נכון במיוחד בעבור כל אלה אשר יש להם שאיפות הנהגה. מסתבר שכל אחד צריך להתמודד עם תפילת כל נדרי שלו.

חשבון נפש פוליטי

הנה מספר עובדות היסטוריות ופוליטיות, העשויות להדריך את כיוון החקירה של מדיניות הממשלה ועמדה אפשרית לבחינת רצינותה של מנהיגות מזרחית צעירה:

מדינת הרווחה חוסלה בישראל במהלך שלושים השנה האחרונות. אות הפתיחה לחיסול הסופי (היה חיסול איטי לפני כן) החל עם שמעון פרס ומודעי בשנת 1985. באופן כללי, אפשר לומר את הדברים הבאים: חיסולה של מדינת  הרווחה היה יעד של ההון בישראל, ובעלי ההון בישראל מזוהים באופן סטטיסטי עם מוצא חברתי אשכנזי – שליטה כמעט אקסקלוסיבית באדמה, בהון (בנקים ויבוא הון) ובמשרד האוצר, החינוך והביטחון.

לאורך 40 השנה האחרונות (כמעט, מאז 1977) שולטת בישראל למעשה עלית אשכנזית ימנית-חברתית-לאומית-דתית שבמרכזה מפלגת הליכוד. לאורך שנים רבות מפלגת העבודה שיתפה פעולה עם מדיניות חברתית זו (ראו שמעון פרס, כדוגמה). בנוסף, בוחרים לא מעטים של מפלגת הליכוד (והימין החברתי לאומי דתי) מזוהים סטטיסטית עם מוצא חברתי מזרחי (כמו רובם של הישראלים היהודים).

בשנת 1984 הוקמה המפלגה החרדית ש״ס. עד לפני שנה, המרן הרב עובדיה יוסף היה מנהיגה הרוחני ולמעשה גם הפוליטי. מפלגת ש״ס היתה מרכיב חשוב בכל ממשלות ישראל (לבטח בתיפקודו "האמיץ" ובהנהגתו "החכמה" של אלי ישי), חוץ מהממשלה הקודמת וקצרת הימים עם יאיר לפיד. זאת אומרת, חיסולה של מדינת הרווחה היה פועל יוצא של שיתוף פעולה הדוק ביותר של ההון הישראלי (אם במפלגת העבודה ואם בליכוד). עם אינטרס ברור זה של ההון הישראלי, מפלגת ש״ס שיתפה פעולה באורח מלא (בעיקר תחת שרביטו של אלי ישי והנהגתו של הרב עובדיה יוסף ז״ל).

חיסולה של מדינת הרווחה בישראל הינה מדיניות קיימת, עכשווית ופעילה ביותר. זוהי תצפית או אבחנה פוליטית כלכלית נכונה ביותר. זוהי קביעה נכונה לגבי כל ממשלות ישראל מאז אמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת. ישנם למדיניות זו שותפים פעילים ביותר שאפשר – כפי שהראיתי – להצביע עליהם בשמות ובפעולות. מי שמעוניין בפרטים אמפיריים מלאים ובניתוח תיאורטי מהבחינה המגדרית של מדיניות זו של ממשלות בישראל, מוזמן לקרוא את ספרה המאלף של פרופ' סמדר לביא, ״עטופה בדגל ישראל״.

כיום ישנה ממשלה שממשיכה בפעולת ההרס הסיסטמטי של מדינת הרווחה. בממשלה זו, שבמרכזה מפלגת הליכוד, וששרים ושרות בולטים בה הם והן ״מזרחים חדשים״ בסגנון של מירי רגב, שותף גם השר (הרב) אריה מכלוף דרעי וכמובן שותף לה גם שר האוצר החדש משה כחלון.

מי שלא רוצה להביט בעובדות הסטוריות ופוליטיות אלה באופן ישיר ומתוך בחינה פוליטית, שלא יתלונן על הרס מדינת הרווחה, על חיסול הדיור הציבורי, על ירידה באיכות החיים, על עלייה תלולה בעליות שכר הדירה, שירותי הבריאות, החינוך, על האיום הקבוע בהורדת השכר ופגיעה בשירותים חברתיים החל בחינוך לילדים ותרבות לכולם.

הפוסט הזה נכתב לרבים ורבות מהמזרחים החדשים שאינם רדיקלים, שאינם שמאלנים ושאינם חילוניים. מזרחים חדשים התומכים בכל לב בשרה מירי רגב, בשר (הרב) אריה מכלוף דרעי ובשר משה כחלון (שגם הם "מזרחים חדשים"). הפוסט הזה נכתב לכל אלה הקשובים באורח עמוק וקבוע ל״רחשי לבו של העם״ כמו עו״ד אופיר טובול וד״ר הני זובידה. אליהם מצטרפים רבים ורבות אשר מבקרים מזרחים רדיקלים, שמאלנים, אנטי-ציוניים, לא מסורתיים, לא דתיים ו"דוקטורים" אשר אוזניהם אטומות לרחשי לבו ולנימי נפשו של ״העם״; אנשים אשר אינם תומכים בשרה מירי רגב וגם לא במשה כחלון וגם לא בשר (הרב) אריה מכלוף דרעי, למרות קיומה של המועצה האזרחית של ש״ס.

כמובן, הם והן (אלה שאוזניהם כרויות ולבם פתוח לרחשי לב העם) גם נוטים ונוטות, מבינים ומבינות, את צרכי הביטחון של ישראל. זאת על פי סגנונו הביטחוני של הטריאומוורט המהפכני: נתניהו, בנט ויעלון. השאלה שנותרה היא רק האם מזרחים צעירים אלה של השיח המזרחי החדש תומכים ב"די לקיבוץ" אבל ממלאים פיהם מים בכל מה שקשור ל"די לכיבוש" ומתעקשים שלא לבחון את מדיניות הממשלה הממשית. האם שקט זה נובע מההבנה שאמירות כאלה מפריעות לפוליטיקת "ההבנה של העם"?

אלה הן עובדות היסטוריות ופוליטיות על קצה המזלג. הן מוגשות לכבוד יום כיפורים שהוא יום של חשבון נפש בין אדם ובוראו. ששם כידוע נדרים מותרים. בין אדם וחברו נדרים אינם מותרים. מסתבר, אם כך, שלכל אחד יש את תפילת כל הנדרי שלו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. הני זובידה

    מילא לכתוב דברים ולנסות לפרש את דברי בצורה עקומה ולא נכונה – על זה אינני מתלונן אבל לכל הפחות לא תנקוט בפרקטיקה הממדרת ותלמד לאיית את שמי נכונה – בבקשה:
    הני זובידה.
    לגבי דיון לצערי אינני רואה אותו מתקיים בשלב זה.
    בברכת חג שמח ושנה טובה לכולן/ם
    הני זובידה.

  2. דןש

    חיסולה של מדינת הרווחה בישראל
    אי אפשר להתייחס לחיסולה של מדיניות הרווחה במנותק משתי אבני יסוד :
    האחת, קיומה של קבוצה לא מבוטלת, שאיננה תורמת למשק, מתוך אידאולוגיה או מתוך הפליה. שמירת רווחתה של אוכלוסיה זו יוצרת מעמסה, שאיננה מאפשרת סיוע מספיק לאוכלוסיה העובדת והמנסה ב"עור שיניה" לקיים משפחה, שתמשיך לתרום למשק ברמה גבוהה יותר משלה.
    השניה, המשך הכיבוש ובמיוחד החזקת המתנחלים היושבים בישובים מבודדים בתוך השטח הכבוש.
    השרים המוזכרים מגדירים עצמם כ"שרי רווחה" אבל אינם מוכיחים זאת במעשיהם או נכון יותר בהצהרותיהם. לא אפרט אבל כל אחד בתורו תורם את חלקו ל"קיצוץ רוחבי" בתקציב מה שפוגע : בחינוך, בבריאות וברווחה, ביוקר המחיה ובהשקעות בתשתיות ובמשק בכלל.
    אין שום קשר בין מזרחיותם המוצהרת של השרים לבין הנזקים הנגרמים לרווחה ובכלל. השרים המוגדרים כאשכנזים שותפים לא זוטרים.

  3. ג. אביבי

    אני חושב שמאיר עמור נגע בנקודה מאוד עקרונית, הביקורת העצמית המזרחית. כולל על ציבור המזרחים. הני ואופיר אינם מפריחיי סיסמאות, אלא שני דוברים אמיצים של השיח המזרחי שאפשר לחלוק עליהם.
    הביקורת שלי על הדור הוותיק (הרדיקלי בחלקו) ידועה. הם ברובם הקדימו את האמירות לזמנן ולתודעת המוני המזרחים, ומכאן הנתק עם ציבור המזרחים. הם ברובם גם לא הציגו כיוון ברור למאבק לשוויון שאת חלקם הוא לא מעניין. זאת למרות שהניתוח הערכי של רבים מהם מקובל עלי ולא מהיום. הדור הצעיר יותר של אנשי השיח המזרחי – בעצם הקאדר החדש (החלוקה לצעירים מול ותיקים-רדיקליים, אינה מדויקת) אמנם מחובר יותר לציבור המזרחים. השאלה היא אם "הצעירים" ישכילו להשפיע ולנווט נכון את התודעה בקרב המזרחים. לא מספיק להיות מחוברים למסורת ולקבל את היות המזרחים ציונים ומסורתיים. אם לא גורמים לתפישה חברתית אחרת בקרב רוב המזרחים – החותרת לשוויון אתני ומעמדי – עוד החטאה בדרך.
    כדאי להזכיר בהקשר זה שתי עובדות:
    א. רוב המזרחים עד היום לא מכשירים את עצמם (ברמת הכוונות) ואת דור ההמשך לשוויון עם האשכנזים. למעשה הם משתפים פעולה עם שלטון האשכנזים והנצחת הפערים לטובת האשכנזים. כאשר רוב המזרחים יהיו משוכנעים שהם לא נופלים בכישוריהם המנטליים מהאשכנזים והסלאבים ושהעתיד שלהם הוא במקצועות עם אופק התפתחותי, אז יווצר המנוע החזק ביותר לשוויון אתני בישראל.
    ב. רוב המזרחים די פסיביים לגבי הדרת המזרחים ואפליות נגדם במקומות המשפיעים בחברה, בצדק חלוקתי, בתרבות ובמנהל. אם המוני מזרחים מקופחים כלכלית / חברתית נרתמים בהמוניהם לרצות את הגזען נתניהו ומצביעים כביכול נגד "הערבים שמוסעים לקלפיות ע"י השמאל", ולא נוקפים אצבע לייצוג מכובד יותר של מזרחים במוסדות הליכוד ובמוסדות המדינה בכלל – יש כאן הסכמה מזרחית ברורה על מקומם הנחות של המזרחים בחברה. ההסברים שנשמעו לאחרונה, כאילו יש כאן התרסה נגד ה"שמאל" האשכנזי לא משכנעים. רוב המזרחים נמצאים בתודעה כוזבת או באפאתיה לגבי שוויון.

  4. נתן.

    אכן היגיע הזמן לחשבון נפש אמיתי.
    אחרי עשרות שנים של מאבק מזרחי מוצאים עצמם "הרדיקלים המזרחיים" בדיוק באותו מקום בו היו אבותיהם בשנות ה50.
    האחרונים היו עם הלשון בתוך הישבן של שלטון מפא"י ואילו הראשונים נמצאים עם הלשון בתוך הישבן של שלטון הימין-דתיים.

    אז פעם קוראים ללשון בכור שיטרית ולישבן בן גוריון ופעם קוראים ללשון סיבוני-רגב ולישבן נתניהו .אבל הלשון תמיד מזרחית והישבן תמיד אשכנזי.

    חג שמח.

  5. יואש

    אני שמח לקרוא את דבריהם של מאיר עמור וג. אביבי – כאילו משהו זז ומשתנה
    בתפיסה העצמית המזרחית.
    בעיניים "אשכנזיות" יש לי תחושה שנוצר כאן פתח לשיתוף פעולה מאוזן ושוויוני יותר בין
    אשכנזים מודרי-שלטון והון ובכללם רבים מהדור השני ושלישי בקיבוצים. העובדה שהקיבוצים עדיין משמשים לדוברים מזרחיים כיעד להשתלחות והכפשה , משנה כיוון באיטיות רבה ,כאשר מחלחלת אצל המזרחיים הבנת הנזק שבסימון בני ברית טבעיים כאויב. בעניין זה נראה שמאיר עמור שינה גישה, ועכשיו הוא יכול לדבר עם שכמותי ולשתף פעולה.
    צודק מאיר בנוגע לקריטריונים בהם צריך לשפוט את פועלה של השרה מירי רגב.
    שר בישראל הוא משרת ציבור שנבחר לעשות ככל יכולתו למען שיפור ומיטוב איכות השלטון, דאגה לשוויון, למניעת עוני מנוול, לחינוך איכותי, לפרנסה מקיימת עוסקיה, לאיכות החיים, החינוך, התרבות, של כלל הציבור ולא רק של ציבורים נבחרים סקטוריאלית, עדתית, דתית, מגדרית וקרבה לממשל אותו הוא משרת.
    שר מזרחי שצריך להצדיק את בחירתו וקיומו על ידי חנופה, תוקפנות וקיצוניות אינו ראוי לתפקידו אפילו אם "מגייסיו" האשכנזים רווים נחת מפעילותו הבוטה.