15 שנה לאוקטובר 2000: שינוי הנהלים נגד מיידי אבנים הם הרי אסון

הקבינט המדיני-ביטחוני, בגיבוי היועץ המשפטי לממשלה, אישר לאחרונה שורת צעדים אשר אמורים לטענת הממשלה להרתיע מיידי אבנים פלסטינים. בין היתר, לצד ענישה קולקטיבית נגד תושבי מזרח ירושלים, התירה הממשלה לשוטרים לפתוח באש חיה, בוטלה ההבחנה בין קטינים לבגירים לעניין יידוי אבנים והוחלט אף להתיר שימוש בירי צלפים ברובה מסוג "רוגר". כל זאת לצד החמרת צעדי הענישה באמצעות חקיקה. הצעדים מוכיחים כי אירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו 13 צעירים ערבים בידי כוחות משטרת ישראל, לא היו טעות מקרית, כי אם מדיניות גזענית.

על פי הדין הישראלי האמור כביכול לחול על כלל האוכלוסייה ללא הבדל לאום או גזע, כאשר מדובר בשימוש באמצעי בעל פוטנציאל קטלני כדוגמת ירי חי, נקודת המוצא היא שנקיטת צעדים דרסטיים שכאלה הינה ככלל אסורה, אלא אם התקיימו תנאים וסייגים רבים הנגזרים מדוקטרינת "הצורך" בדין הפלילי. לפי דוקטרינה זו, יוּתר שימוש באמצעים קטלניים במקרים קיצוניים וחריגים ביותר וכאשר נשקפת לחייו ושלומו של אדם סכנה פיזית, ממשית ומיידית ותוך מיצוי כל האמצעים שפגיעתם פחותה.

ההוראות החדשות ביחס למיידי אבנים במזרח ירושלים ובנגב סוטות מהדין ומבקשות להחיל דין מחמיר יותר עם "העבריינים" בני האוכלוסייה הערבית.

ישראל נוקטת במדיניות גזענית, אשר רואה באזרח ובתושב הערבי כאיום ביטחוני ודמוגרפי למדינה. יישום המדיניות החדשה אך ורק כנגד מיידי אבנים מקרב האוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים ובנגב, תוך הקפדה על הוראות הפתיחה באש המקובלות נגד מיידי אבנים כאשר מדובר באזרחים יהודים, מוכיח כי מדובר במדיניות של איפה ואיפה בכל הנוגע להתמודדות רשויות אכיפת החוק עם הפגנות, התקהלויות ועימותים מצד קבוצות שונות באוכלוסייה. ברור כי אין למניע העומד מאחורי יידוי האבן או לזהותו הלאומית-אידאולוגית של המיידה כל השפעה על הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת ממנה לעוברים ושבים. עובדה זו מקבלת משנה תוקף לאור הנתונים המצביעים כי מאז שנת 2000 נהרגו בידי כוחות הביטחון של ישראל 48 אזרחים ערבים.

דו"ח ועדת אור שבחן את אירועי אוקטובר 2000 לא הסתפק בניתוח ההתמודדות של כוחות הביטחון והדרג המדיני עם גל ההפגנות ששטף את המדינה בזמן אמת, אלא עמד על גורמי העומק שהובילו להתקוממותו של המיעוט הערבי נגד כל מה שמסמל הממסד. מאחורי העימותים – יידויי האבנים, חסימות הצירים וגלגול צמיגים בוערים – נחרטו בתודעתו של בן המיעוט הערבי שנים ארוכות של דיכוי, אפליה, גזענות והיסטוריה עקובה מדם.

סבלם של הצעירים הערבים-פלסטינים במזרח ירושלים הוא חמור אף יותר. מאחורי כל אבן שנזרקת ומאחורי כל עימות עומד אדם שחש מושפל. ממשלות ישראל לדורותיהן אימצו מדיניות מכוונת שתדחק את רגלי התושבים הערבים ממזרח ירושלים. כיבוש מזה עשרות שנים, נישול התושבים מאדמותיהם, הריסות בתים והתנחלויות שנועדו לייהד את השכונות דוחפים את הצעירים הערבים לעבר נקיטה באמצעים שיכוונו את אור הזרקורים לעבר מציאות חייהם הבלתי-נסבלת.

לנוכח זאת, מבחינה משפטית וחוקית, שינוי נהלי הפתיחה באש והרחבת השימוש בירי חי נגד מיידי אבנים הם הרי אסון. חשוב לציין כי המצב המשפטי התקף היום כבר מקנה לשוטרים שיקול דעת רחב למידת ועיתוי השימוש בכוח קטלני ופוטר אותם מאחריות פלילית בשעה שהם נעזרים בכך כדי להדוף סכנה מיידית וממשית לאדם. ואכן, השוטרים עושים שימוש באמצעים קטלניים נגד אזרחים ותושבים ערבים מבלי שהאירועים ייחקרו בצורה ראויה ומקצועית.

אם כך, 15 שנים לאוקטובר 2000, והמדיניות הגזענית נמשכת. דו"ח ועדת אור הצביע על השימוש בכוח מופרז ובלתי נחוץ כאחד הגורמים להסלמה בעימותים, אך האחראים לא שילמו כל מחיר על מעשיהם. הרחבת שיקול הדעת המוקנה לשוטרים יחריף עוד יותר את מדיניות האצבע הקלה על ההדק ויעניק לשוטרים פטור מאחריות פלילית גם במקרים בהם השימוש בירי חי הינו למטרת "משפט שדה" למיידי האבנים. כך, חייהם של צעירים ערבים-פלסטינים מופקרים פעם אחר פעם ע"י המדינה.