ירוחם בראי ערוץ 2: מקום שבאים אליו מאלטרואיזם או מחוסר ברירה

לנילי,
קראתי את דברייך באהדה. עם מרבית דברייך גם הסכמתי. גם לדעתי הנגב והגליל אמורים להוות מקום להזדמנות ראשונה. ובמשפחה שלי די יישמו את האמירה הזו.
אני, אחי ואחותי, בני-דודיי, שייכים לדור הורייך כפי הנראה. אחת מאיתנו התיישבה לאחר השירות הצבאי ברמת-הגולן, אחד בגליל, אחד בנגב, ואחד בערבה. עם השנים כולם עזבו, אבל אז, בהיותם בגילך כיום, הם ראו את עתידם במה שקרוי "הפריפריה".
נכון. כיום זה אחרת, לצערי. הילדים שלנו, בני גילך מן הסתם, מעדיפים לחיות במרכז, קרובים לבני משפחותיהם, לחברים הישנים, ולמקומות העבודה שלהם.
אבל לטעמי השאלה שצריכה להשאל היא למה תושבי הפריפריה לא רואים מקום להזדמנות ראשונה במקומות המגורים שלהם, או בסביבותיהם. למה בני דורך נוהרים למרכז, לתל-אביב במיוחד, כאילו רק שם יש חיים. למה הם לא מבינים שתל-אביב היא בעצם ערימת קלישאות. שאין דבר כזה תל-אביבי טיפוסי. שגם במרכז הארץ החיים יכולים להיות קשים, או לפחות לא נעימים. שגם כאן לא תמיד קל למצוא עבודה, או מקום מגורים ראוי, או את שניהם.
מסיבה זו, אני לגמרי איתך.
אבל,כשהגעתי לסוף המאמר שלך, איבדת אותי. כי גם את נופלת לראייה סטראוטיפית וסטיגמטית.
את כותבת שאתכם לא בדיוק שאלו היכן תרצו לגור, כשעליתם לארץ. ובכן, גם אותנו לא שאלו. את כותבת שלכם לא בדיוק סידרו דירה ועבודה נאה. ובכן, גם לנו לא סידרו.
סבי אבי אמי, השאיר בפולין אשה וארבעה ילדים קטנים והגיע לבדו לארץ בשנת 1932, במטרה לבנות כאן את עתידה של משפחתו. איש לא עזר לו. אף אחד לא נתן לו דירה, ואף אחד לא סידר לו עבודה נחמדה. במו ידיו הוא בנה כאן את חייו, ורק לאחר מספר שנים, כשלראשו קורת גג, ופרנסתו מובטחת, הביא לכאן את בני משפחתו.
וכן, הוא בחר לחיות בגבעתיים.
גם אבי לא זכה לשום מתנה. הוא הגיע לכאן, איש צעיר, ציוני ואידיאליסט, בעלייה אי-ליגאלית, בשנת 1938, והשתתף בהקמת קיבוץ בעמק יזרעאל. יותר מאוחר הוא עזב, ועבד קשה כפועל בניין. במלחמת העולם השנייה הוא התגייס לצבא הבריטי, והגיע איתו למצריים, לוב, ואיטליה.
אבל כשהוא חזר ארצה, בתום המלחמה, שום זר פרחים לא חיכה לו, וגם לא מקום עבודתו הקודם. במקום לבכות על מר גורלו הוא הפך לעצמאי, ובעבודה קשה, שלו ושל אמי, הם הצליחו לקנות לעצמם דירה, ולפרנס את משפחתם.
ונכון. גם הם בחרו לעשות את זה בגבעתיים.
גם אנו, ילדיהם, לא זכינו לסידורי עבודה או לדירות במתנה, וכך גם ילדינו. לאף אחד מנכדיהם של הורי אין דירה משלו, וכולם מתגוררים כיום בשכירות.

את לא רוצה שידביקו עליכם, הירוחמים, תוויות של מסכנות. את צודקת.
אבל בו זמנית את מתבקשת לא להדביק תוויות כלשהן על אחרים. אנחנו, גבעתיימים, רמת-גנים, כפר-סבאים, זכרונאים, תל-אביבים, ועוד, עבדנו ועודנו עובדים קשה למען פרנסתנו. אנחנו לא רוצים שאת, נילי, ורבים רבים אחרים, תדביקו עלינו תוויות של מי שסמוך אל שולחנו של השלטון.
כי אנחנו ממש לא. אף לא אחד מאיתנו.

מעניין איך למעלה מעשרים שנה אחרי שאלי אברהם (היום כבר פרופסור) כתב על הסיקור השלילי של הפריפריה, ודורות של אנשי תקשורת למדו מן הסתם את הטקסטים האלה ועדיין אף ערוץ תקשורת לא מנסה לחלץ את עצמו מהתבניות האלה של תפיסת הפריפריה כמצוקה ועוהי וכשלון.
מעניין גם איך הרבה לוחמי שחרור ממשיכים להאמין שהמיסחור של הטלויזיה איפשר לפריפריה ייצוג הולם… אי אז כשיצפאן חיקה את המזרחים בפריים טיים.

שמתי לב לסיומת "להפריח את השממה" כשהכתב שוכח שהיו שם אנשים (הסבים והסבתות שלנו) שאכלו חצץ (בשם ההתיישבות) לפני מס' עשורים. אני מעדיפה שמי שאוהב את המרכז ישאר במרכז ומי שרואה את עתיד ילדיו בתל-אביב ש"ילחם " בעיר הגדולה על מגורים, חינוך והשכלה. עוד אני מעדיפה שאותם אנשי צבא ייסעו כל יום מהמרכז דרומה ובחזרה ויבכו על הדרך המשעממת מאשר יגיעו כאנשי חלל חיצון ויצפו לקבלת פנים מהאגדות. אף אחד לא עושה טובה!!! אני לא זוכרת כתבה על מי שהגיע לדרום מבחירה, מאהבת הנגב אבל המשיך לנסוע כל יום לפרנסו בתל-אביב. אני לא זוכרת כתבה על סטודנטים אשר לא מצאו את מסלול הלימודים המועדף עליהם בדרום ובוחרים יום יום לנסוע מהפריפריה אלי מרכז. מי שלא מרגיש חלק מהנגב – שלא יגיע. ומי שמרגיש חלק מהנגב שיישאר מאהבת המקום.