• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

ירוחם בראי ערוץ 2: מקום שבאים אליו מאלטרואיזם או מחוסר ברירה

במהדורת החדשות ובתוכנית ריאליטי חדשה נופלים שוב לאותן קלישאות איומות על הפריפריה בכלל ועל ירוחם בפרט. נילי אהרון לא חושבת שצריך להיכשל במרכז כדי לבוא לגור בעיר שלה, ובטח לא צריכה שיבואו להציל אותה

ערב יום כיפור שודרה בחדשות 2 כתבה על משפחות קבע שעברו לדרום, תוך ליווי של אחת מהן לירוחם. למען האמת, די שמחתי בהתחלה לראות כתבה על ירוחם בהקשר חיובי. אך מהר מאוד לתוך הכתבה גיליתי שגם שגם היא נופלת לסטריאוטיפים ומדביקה לנו, הירוחמים, תוויות של מסכנות.

כמו כל כתבה שעוסקת בפריפריה, בחרו לקחת את המשפחה לבקר בשוק הדי שומם של ירוחם – כאילו שחסרים בעיר מקומות יפים ומלאי תקווה. כמובן שלא חסכו מאיתנו את המובטל התורן, שמכריז על עצמו "אני המשיח", כאילו זה התושב הטיפוסי הממוצע במקום, עילג ומובטל. את אם המשפחה הלבישו במדי צה"ל, וכך היא ומשפחתה "טיילו" בשוק, כשהעריכה לא חוסכת מאיתנו איזה תושב או שניים שאומרים להם "או, הנה סוף סוף הגיעו".

בהמשך, מראים כיצד המשפחה בוחרת דירה. לא הכל לטעמם: "הדירה מכוערת", אומר הבעל והאשה מספרת בשברון לב כמה מאתגר לעזוב את לב החיים השוקקים שם כל החנויות פתוחות כל הזמן, ולהתרגל לחיים בירוחם. הסבתא שבאה לביקור מספרת איזה אתגר זה להגיע לעיר.

לאורך כל הכתבה היה נדמה לי שאני צריכה להודות לאלו שבאים להציל אותנו, הקצינה הבלונדינית עם שני הילדים והבעל החשמלאי מרמת גן. הכתב לא חסך גם בפרשנות על האומץ הרב של המשפחה שעברה ליישב את הנגב ועל החלוציות שלהם – כי בעצם 60 שנה לא היה כאן כלום, ואנחנו? אנחנו סתם קישוט. מה שהכי עצבן אותי היה משפט של הכתב בסיום הכתבה: "הנה משפחה שהגיעה לירוחם ונקווה שביחד יצליחו להפריח את השממה". עד עכשיו לא הייתה פריחה? ואנחנו בני המקום רק נוף שצריך לפתח?! אנחנו השממה, ותודה לאותה משפחה בודדה וראשונה שהחליטה בצעד אמיץ להגיע ולגאול אותנו מהשיממון שאנו נמצאים בו, כי בלעדיהם מה היינו עושים…

ואילו הערב (01.10) ישודר פרק נוסף בסדרת הריאליטי "חיים חדשים" (רשת). הפרק נקרא ״הנחיתה בירוחם״ – כי בירוחם נוחתים, ולא למשל, נוסעים אליה. בשני הפרקים הקודמים בסדרה הוצגו משפחות בורגניות ממעמד הביניים שכשלו בחייהם במרכז, כאשר ההפקה מביאה אותם לערי הפריפריה להזדמנות שנייה. כן כן, ירוחם והגליל במדינת ישראל הם בבחינת הזדמנות שנייה. חלילה לא הזדמנות ראשונה או בכלל הזדמנות.

לאורך כל הכתבה היה נדמה לי שאני צריכה להודות לאלו שבאים להציל אותנו, הקצינה הבלונדינית עם שני הילדים והבעל החשמלאי מרמת גן. הכתב לא חסך גם בפרשנות על האומץ הרב של המשפחה שעברה ליישב את הנגב ועל החלוציות שלהם – כי בעצם 60 שנה לא היה כאן כלום, ואנחנו? אנחנו סתם קישוט

הפרומו של הפרק כבר מעורר בי כעסים: הזוג הצעיר אומר על עצמו שהוא נכשל, כי הם גרים בבית של הוריהם. משפחת סגל יקרה, גם בירוחם זוגות עם ילדים עדיין גרים אצל ההורים, אבל אצלנו זו לא הזדמנות שנייה – אצלנו זו המציאות. בפרק הקודם הגיעה המשפחה לכפר בגליל, ועוד לפני שהתמקמו האב קיבל משרה של ניהול מפעל, והאם משכורת התחלתית של 10,000 שקלים בחודש כחלק מהרצון של התוכנית לסייע למשפחה.

ראשית כל, איך יכול להיות שמשפחה שעוד לא הגיעה ליישוב כבר מקבלת הצעות עבודה, ועדיין זה לא מספיק להם כאילו שהם הגיעו מפלנטה אחרת? בעוד שבפריפריה לא פשוט להשתכר והשכר הממוצע נמוך ב-2,000 שקלים מהשכר הממוצע במשק. כאילו שאי אפשר לגור בפריפריה מבחירה וצריך לפתות את תושבי המרכז בעבודות טובות והטבות שרק חלמנו עליהם רק כדי שאלה יבחרו לגור כאן. שנית, נמאס לי כבר שמציגים אותנו כהזדמנות שנייה – למה לא הזדמנות ראשונה ולמה בכלל צריך להיכשל בחיים כדי לבחור לגור בירוחם או בגליל?

והכי חשוב, ששוב בוחרת התקשורת להתמקד באליטה אחת בורגנית ועכשיו גם ליצור ריאליטי שמסדר להם את "החיים החדשים". כשאני אומרת לאנשים, הגיע הזמן שיאמינו בנו שאנחנו יכולים לפתח את הפריפריה, זה בדיוק בגלל תוכניות כאלו ותפיסה סטיגמטית כזאת שירוחם היא הזדמנות שנייה ובחיים אתה לא תבחר לגור כאן אלא אם כן כשלת בחייך "המשגשגים" במרכז. אנחנו מאמינים בעצמנו ואנחנו אוהבים את הבית. בשבילי לא צריך להיכשל כדי לבחור לגור בירוחם – למרות שאותנו לא בדיוק שאלו כשעלינו לארץ איפה אנו בוחרים לגור, ולנו לא בדיוק סידרו עבודה ודירה נאה כדי שנתחיל בחיים חדשים. ועדיין למרות הקשיים אנחנו אוהבים. אוהבים וגאים.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמי אשר

    יש לציונות עניין לא פתור עם הפריפריה. אז יש לה.

  2. דפנה

    לנילי,
    קראתי את דברייך באהדה. עם מרבית דברייך גם הסכמתי. גם לדעתי הנגב והגליל אמורים להוות מקום להזדמנות ראשונה. ובמשפחה שלי די יישמו את האמירה הזו.
    אני, אחי ואחותי, בני-דודיי, שייכים לדור הורייך כפי הנראה. אחת מאיתנו התיישבה לאחר השירות הצבאי ברמת-הגולן, אחד בגליל, אחד בנגב, ואחד בערבה. עם השנים כולם עזבו, אבל אז, בהיותם בגילך כיום, הם ראו את עתידם במה שקרוי "הפריפריה".
    נכון. כיום זה אחרת, לצערי. הילדים שלנו, בני גילך מן הסתם, מעדיפים לחיות במרכז, קרובים לבני משפחותיהם, לחברים הישנים, ולמקומות העבודה שלהם.
    אבל לטעמי השאלה שצריכה להשאל היא למה תושבי הפריפריה לא רואים מקום להזדמנות ראשונה במקומות המגורים שלהם, או בסביבותיהם. למה בני דורך נוהרים למרכז, לתל-אביב במיוחד, כאילו רק שם יש חיים. למה הם לא מבינים שתל-אביב היא בעצם ערימת קלישאות. שאין דבר כזה תל-אביבי טיפוסי. שגם במרכז הארץ החיים יכולים להיות קשים, או לפחות לא נעימים. שגם כאן לא תמיד קל למצוא עבודה, או מקום מגורים ראוי, או את שניהם.
    מסיבה זו, אני לגמרי איתך.
    אבל,כשהגעתי לסוף המאמר שלך, איבדת אותי. כי גם את נופלת לראייה סטראוטיפית וסטיגמטית.
    את כותבת שאתכם לא בדיוק שאלו היכן תרצו לגור, כשעליתם לארץ. ובכן, גם אותנו לא שאלו. את כותבת שלכם לא בדיוק סידרו דירה ועבודה נאה. ובכן, גם לנו לא סידרו.
    סבי אבי אמי, השאיר בפולין אשה וארבעה ילדים קטנים והגיע לבדו לארץ בשנת 1932, במטרה לבנות כאן את עתידה של משפחתו. איש לא עזר לו. אף אחד לא נתן לו דירה, ואף אחד לא סידר לו עבודה נחמדה. במו ידיו הוא בנה כאן את חייו, ורק לאחר מספר שנים, כשלראשו קורת גג, ופרנסתו מובטחת, הביא לכאן את בני משפחתו.
    וכן, הוא בחר לחיות בגבעתיים.
    גם אבי לא זכה לשום מתנה. הוא הגיע לכאן, איש צעיר, ציוני ואידיאליסט, בעלייה אי-ליגאלית, בשנת 1938, והשתתף בהקמת קיבוץ בעמק יזרעאל. יותר מאוחר הוא עזב, ועבד קשה כפועל בניין. במלחמת העולם השנייה הוא התגייס לצבא הבריטי, והגיע איתו למצריים, לוב, ואיטליה.
    אבל כשהוא חזר ארצה, בתום המלחמה, שום זר פרחים לא חיכה לו, וגם לא מקום עבודתו הקודם. במקום לבכות על מר גורלו הוא הפך לעצמאי, ובעבודה קשה, שלו ושל אמי, הם הצליחו לקנות לעצמם דירה, ולפרנס את משפחתם.
    ונכון. גם הם בחרו לעשות את זה בגבעתיים.
    גם אנו, ילדיהם, לא זכינו לסידורי עבודה או לדירות במתנה, וכך גם ילדינו. לאף אחד מנכדיהם של הורי אין דירה משלו, וכולם מתגוררים כיום בשכירות.

    את לא רוצה שידביקו עליכם, הירוחמים, תוויות של מסכנות. את צודקת.
    אבל בו זמנית את מתבקשת לא להדביק תוויות כלשהן על אחרים. אנחנו, גבעתיימים, רמת-גנים, כפר-סבאים, זכרונאים, תל-אביבים, ועוד, עבדנו ועודנו עובדים קשה למען פרנסתנו. אנחנו לא רוצים שאת, נילי, ורבים רבים אחרים, תדביקו עלינו תוויות של מי שסמוך אל שולחנו של השלטון.
    כי אנחנו ממש לא. אף לא אחד מאיתנו.

  3. דןש

    חשוב ביותר להוסיף "דם חדש" לפריפריה. זה מוסיף לסיכוי לשפר את המצב בה ולהביא לשוויון אליו אנחנו כל כך מיחלים.

  4. גל לוי

    מעניין איך למעלה מעשרים שנה אחרי שאלי אברהם (היום כבר פרופסור) כתב על הסיקור השלילי של הפריפריה, ודורות של אנשי תקשורת למדו מן הסתם את הטקסטים האלה ועדיין אף ערוץ תקשורת לא מנסה לחלץ את עצמו מהתבניות האלה של תפיסת הפריפריה כמצוקה ועוהי וכשלון.
    מעניין גם איך הרבה לוחמי שחרור ממשיכים להאמין שהמיסחור של הטלויזיה איפשר לפריפריה ייצוג הולם… אי אז כשיצפאן חיקה את המזרחים בפריים טיים.

  5. נטליה

    הארץ בוערת כבר כמה שבועות, והשופר של השמאל החדשני, העוקץ, שם מאמר על ג'נטריפיקציה בירוחם כמאמר ראשי. מבחינתי זה מסמל את פשיטת הרגל האינטלקטואלית של השמאל המזרחי החדש, את זה שאין לו באמת מה לחדש בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי פלסטיני, ואם יש מה "לחדש", זה פלירטוט מסוכן עם הימין. לכן, נראה, לא נכתבים מאמרים. פשוט אין מה להגיד. עצוב.

  6. נעמה ש"ג

    שמתי לב לסיומת "להפריח את השממה" כשהכתב שוכח שהיו שם אנשים (הסבים והסבתות שלנו) שאכלו חצץ (בשם ההתיישבות) לפני מס' עשורים. אני מעדיפה שמי שאוהב את המרכז ישאר במרכז ומי שרואה את עתיד ילדיו בתל-אביב ש"ילחם " בעיר הגדולה על מגורים, חינוך והשכלה. עוד אני מעדיפה שאותם אנשי צבא ייסעו כל יום מהמרכז דרומה ובחזרה ויבכו על הדרך המשעממת מאשר יגיעו כאנשי חלל חיצון ויצפו לקבלת פנים מהאגדות. אף אחד לא עושה טובה!!! אני לא זוכרת כתבה על מי שהגיע לדרום מבחירה, מאהבת הנגב אבל המשיך לנסוע כל יום לפרנסו בתל-אביב. אני לא זוכרת כתבה על סטודנטים אשר לא מצאו את מסלול הלימודים המועדף עליהם בדרום ובוחרים יום יום לנסוע מהפריפריה אלי מרכז. מי שלא מרגיש חלק מהנגב – שלא יגיע. ומי שמרגיש חלק מהנגב שיישאר מאהבת המקום.