• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

קיימות היא לגלות את הערך של מה שמקיים אותנו

בעידן שבו הפעילות של תאגידים כלכליים משנה את אקלים כדור הארץ, ההתהדרות של התאגידים ב"אחריות סביבתית חברתית" אינה מספקת. במקום נכונות לחסוך באנרגיה או להקטין זיהומים כדי להגדיל את רווחיהם באמצעים ירוקים, נדרשת אתיקה סביבתית שעומדת לפני ומעל לעקרון הרווח התאגידי
דניאל מישורידניאל מישורי

בית הספר ללימודי הסביבה והחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם, אוניברסיטת תל אביב

האם אתיקה עסקית מסוגלת לקדם אחריות סביבתית?

בתקופה האחרונה מתרבות הסערות הציבוריות שעניינן במפגש שבין עסקים, תאגידים וסביבה. רבים בציבור בישראל חשים שהאינטרס הציבורי מופקר מול אינטרסים עסקיים וכלכליים, להם המדינה לעיתים קרובות נראית קשובה יותר מאשר לשיקולים אחרים. דליפת הנפט של חברת קצא"א בערבה היא דוגמה בולטת אחת, שבה נפגע הטבע פגיעה קשה; הסערה הציבורית סביב נתוני תחלואה עודפת לכאורה בסרטן במפרץ חיפה והחשש מפגיעה בבריאות הציבור כתוצאה מזיהומי אוויר שמקורם בתעשייה (על רקע הרעיון להרחיב את בתי הזיקוק), או הוויכוח אם לאשר לחברת כי"ל לכרות פוספאטים בשדה בריר (תוך סיכון בריאות תושבי ערד והפזורה הבדואית), מהווים דוגמאות בולטות לדילמה שבין רווח כלכלי ובריאות האוכלוסייה. הדיון על אודות עסקים וסביבה מניח שמעבר לחוק ולרגולציה, שבאחריות המדינה ומוסדותיה, אמור להתקיים מכניזם נוסף שנועד למנוע פגיעה בטבע ובציבור: אתיקה עסקית או אחריות חברתית תאגידית. מאמר קצר זה סוקר באופן תמציתי את הדילמות שבמפגש שבין אחריות תאגידית וסביבה, ומצביע על בעיות מהותיות בתחום המונעות מאחריות תאגידית לתת מענה הולם למפגש שבין עסקים וסביבה.

צריך להדגיש: המפגש שבין עסקים וסביבה מציב אתגרים עצומים. העידן הנוכחי המתאפיין בהשפעה משמעותית של האדם על המערכת האקולוגית הגלובלית, כולל השפעה על מינים אחרים ועל המגוון הביולוגי, הקרקע, האוקיאנוסים והאטמוספירה, במיוחד על-רקע היקף שריפת דלקי מאובנים (פחם, נפט וגז) ותיעוש החקלאות ומשק החי. היקף ההשפעה גרם למדענים לכנות את העידן שהחל עם המהפכה התעשייתית במונח הגיאולוגי אנתרופוקן (Anthropocene) – עידן האדם. עסקים ותאגידים הם הגורמים הדומיננטיים כיום בהשפעה האנושית על מערכות אקולוגיות תוך פגיעה קשה במינים ביולוגיים אחרים ויצירת איום ממשי על עתיד האנושות.

הדילמה של עסקים וסביבה בעידן-האדם נסבה סביב שני היבטים מרכזיים: "החצנת עלויות" (externalities), ו"השלכות לא-מתוכננות" (unintended consequences). "השלכות לא-מתוכננות" הן לעיתים קרובות המקור למפגעים או לאסונות סביבתיים, בין אם מדובר ברשלנות או במחדל, ובין אם מדובר באירועים שלא ניתן למנוע באופן מוחלט כשמדובר בטכנולוגיות חדשות או בחומרים מסוכנים. "החצנת עלויות" פירושה עסק שגורם אגב פעילותו לנזק סביבתי ולא נושא בעלות תיקונו. הסביבה סופגת נזקים כדי לאפשר רווח כלכלי. כך למשל, עסק עשוי להרוויח על חשבון זיהום הסביבה, בזבוז משאבים, יצור מוצרים שאחריתם באתרי הטמנה, פגיעה בבעלי חיים ובבתי גידול אקולוגיים, או התעלמות מהשלכות חברתיות של פעילותם. כך למשל במקרה של זיהום ושיקום נחל הקישון. בעוד שהנזקים נגרמו על ידי תעשיה רווחית, העלות של תיקון הנזקים הועברה למדינה.

כדי להבין היטב את היחסים שבין עסקים לסביבה, יש להבחין בין "ציות לחוק", "אחריות" ו"אתיקה". הציות לחוק ולתקנות אינו עמדה מוסרית, מכיוון שהרגולטור יכול לאכוף את הכללים. אתיקה פירושה לעשות מה שנכון או ראוי, גם אם הדבר בא על חשבוני (אלטרואיזם). המושג אחריות תאגידית או סביבתית מוגדר כפעולות שמתווספות למה שהחוק מחייב (beyond compliance). אולם, זוהי אינה אתיקה. פעולה שמעבר לתחום הציות עדיין יכולה להתבצע משיקולי אינטרס עסקי/עצמי, כלומר ממניעים אגואיסטיים. כיום, המחויבות של עסקים לסביבה עוברת מציות לאחריות ותו לא. היא אינה מתקרבת למעמד של אתיקה, במשמעות של לעשות את הדבר הנכון/הראוי, גם על חשבון האינטרס העצמי.

מהי האחריות הסביבתית של תאגידים?

אחריות סביבתית כרוכה בשלושה אתגרים מרכזיים: אחריות למנוע פגיעה בבני אדם, אחריות לטבע, וקיימות: המחויבות להמשך קיומה ויציבותה של המערכת האקולוגית. האחריות ביחס לבני אדם נגזרת מהאיסור הכללי לגרום נזק או פגיעה. ממש כפי שאין להרוג אדם באקדח, כך אין לסכן את חייו בזיהום שיגרום לו לסרטן או להרעלה מצטברת בעתיד. באתיקה הסביבתית מרחיבים את גבולות השיח המוסרי גם לעולם הלא-אנושי: זכויות בעלי-חיים, או זכויות הטבע בכלל, כולל מגוון ביולוגי, צמחים ומערכות אקולוגיות.

הוגים מרכזיים באתיקה עסקית, כמו נורמן בואי ופטרישיה וורהיין, מבחינים בין ארבעה סוגים של מחויבות לסביבה: ירוק חוקי (Legal Green) שכולל ציות לחקיקה ורגולציה סביבתית כולל התלבטות האם פעילות לובי אנטי סביבתית היא לגיטימית; ירוק שוק (Market Green) שפירושו פעולות למען הסביבה שבו בזמן מפיקות רווח לחברה כמו חיסכון במשאבים ובאנרגיה; ירוק מחזיקי עניין (Stakeholder Green) שעניינו לקיחה בחשבון של דרישות והעדפות של בעלי עניין כמו צרכנים/לקוחות; וירוק כהה (Dark Green) המזוהה עם גישות המייחסות מעמד מוסרי גם לעולם הלא-אנושי. ככלל, עסקים מגלים יחס שלילי לירוק הכהה. נקודות המבט האקו-צנטרית (המערכת האקולוגית במרכז) או הביו-צנטרית (זכויות בעלי-חיים) נעדרות כמעט לחלוטין מהדיון באתיקה עסקית.

במקרים רבים, התמודדות עם זיהום (הירוק הבהיר) או מניעת בזבוז (ירוק שוק) מוצגות כדוגמאות לאחריות סביבתית של עסקים. בסוגיות אלה האתגרים האתיים והחברתיים הם מזעריים. להצהיר כי אינך מזהם שקול להצהרה כי אינך גונב, מפלה על רקע גזעי או מטריד מינית, לא הישג גדול מבחינה ערכית

במקרים רבים, התמודדות עם זיהום (הירוק הבהיר) או מניעת בזבוז (ירוק שוק) מוצגות כדוגמאות לאחריות סביבתית של עסקים. בסוגיות אלה האתגרים האתיים והחברתיים הם מזעריים. להצהיר כי אינך מזהם שקול להצהרה כי אינך גונב, מפלה על רקע גזעי או מטריד מינית, לא הישג גדול מבחינה ערכית.

גם חיסכון או מניעת בזבוז אינן סוגיות של שיקול דעת אתי. אכן, סביבתנים הראו, מתוך שחרור מכבלי דפוסי המחשבה הישנים, כי חשיבה רעננה וירוקה מאפשרת יעילות אקולוגית: לעשות יותר בפחות. יש לציין כי האקו-יעילות זכתה לביקורת דווקא מהכיוון הסביבתי. כאשר אנו הופכים להיות ליעילים יותר, אפשר שאנחנו גם מאפשרים בכך ניצול מהיר יותר של משאבים והרס גדול יותר של הסביבה. כך למשל, לפני שני עשורים נסעו בהודו מכוניות פרטיות מעטות יחסית לגודל האוכלוסייה. כל אחת מהן צרכה דלק בצורה לא יעילה וגם פלטה זיהום רב יחסית לרכבים מודרניים. כיום, כאשר עשרות מיליוני מכוניות נוסעות בהודו, הגודש, צריכת האנרגיה ופליטות הזיהום בשיאן, למרות שכל מכונית בנפרד יעילה וחסכונית יותר.

הסביבה כ"מחזיקת עניין"?

תיאוריית "מחזיקי העניין" (Stakeholder theory) היא הגישה הדומיננטית כיום באתיקה העסקית והניהולית. הגישה רואה בתאגיד כמורכב מקבוצות שונות בעלות אינטרסים שונים, וכנמצא במגע יומיומי עם קבוצות ומוסדות חיצוניים המשפיעים עליו ומושפעים ממנו. לפיכך, על התאגיד למקסם ערך לא רק עבור בעלי המניות, אלא עבור כלל מחזיקי העניין.

ומה מקום הסביבה במערכת כזו? מתברר שהסיפור אינו פשוט. ככלל, השאלה הגדולה היא מי ראוי להיחשב כמחזיק עניין. כאן עולה מחדש שאלת ההרחבה המוסרית שנידונה למעלה. אם גם לבעלי חיים ולסביבה הפיסית יש מעמד מוסרי, היה אמור להיות גם להם מעמד של מחזיקי עניין. לפי המחזיקים בעמדה אנתרופוצנטרית, לעומת זאת, רק בני אדם יכולים לקבל מעמד של מחזיקי עניין. לא בעלי חיים, ובוודאי שלא הסביבה או מערכות אקולוגיות. הפרשנות המקובלת כיום לתפיסת מחזיקי העניין היא אנתרופוצנטרית במובהק.

מתוך אתר "מעלה". דירוג מעלה משמש משנת 2003 כמדד הראשי להערכת אחריות תאגידית בישראל
מתוך אתר "מעלה". דירוג מעלה משמש משנת 2003 כמדד הראשי להערכת אחריות תאגידית בישראל

תפקיד הצרכן והגרין ווש (GreenWash)

שני גווני האמצע, ירוק שוק וירוק בעלי עניין, מעניקים תפקיד חשוב לצרכנים: אם הם יסכימו לשלם יותר עבור מוצר ידידותי יותר לסביבה, התאגידים ייצרו אותו. גלגול האחריות ללקוחות נוגע במה שהפילוסוף מרק סאגוף כינה בזמנו הפיצול בין האזרח לצרכן. כצרכנים אנו רוצים מוצרים זולים ככל שניתן, וברגע התשלום בהחלט יתכן שנעדיף את הזול על-פני הידידותי-לסביבה. מנגד, כאזרחים חשובים לנו מאוד שיקולים סביבתיים וחברתיים. בעשורים האחרונים התחזקה מאוד הזהות הצרכנית על-פני הזהות האזרחית, וכך אחריות הצרכן הופכת בעצם לפטור מאחריות עבור עסקים.

הצד השני של העברת האחריות לצרכן הוא לעתים קרובות יצירת מצג-שווא של אחריות סביבתית לצרכי תדמית ויחסי ציבור ביחס למדיניות התאגיד או לתכונות של מוצרים ושירותים. כלומר, נכונות הצרכן לשקול שיקולים סביבתיים, ואפילו לשלם יותר, מנוצלת על ידי עסקים מעבר להשקעתם בפועל. לאחרונה פרסם המשרד להגנת הסביבה מדריך ראשון מסוגו לאימות הצהרות סביבתיות של מוצרים, המתמקד בטענות ממוקדות וניתנות-לאימות המבוססות על תקנים וסטנדרטים קיימים. לפי המדריך, הקפדה על דרישות החוק (ירוק חוק) אינה נותנת ערך סביבתי מוסף למוצר ולכן אין להשתמש בה להגדרת מוצר כירוק.

השיקול העסקי – The business case

אחריות חברתית אמורה לבטא את המוכנות לשנות סדרי עדיפויות ואף לקבל החלטות מצפוניות ואתיות, שעשויות לבוא על-חשבון האינטרס העסקי. מנגד, בטקסטים העוסקים באתיקה עסקית בכלל ובאחריות סביבתית בפרט, מופיעים לעיתים קרובות מאוד קביעות לפיהן לא רק שאין סתירה בין האינטרס העסקי והשיקול האתי אלא שהם מתיישבים היטב, לעיתים באמצעות המושג המתווך של "יתרון תחרותי". הנימוקים הכלליים לאחריות תאגידית מתמקדים לרוב ביתרונות עבור העסק וביניהם ההבדל בין שיקולי הטווח הקצר לטווח הארוך, יחסי ציבור טובים לארגון, קשר טוב יותר עם מחזיקי העניין והקדמת הרגולציה. בתחום הסביבתי, נוספים לאלה חיסכון בצריכת משאבים ואנרגיה (אקו-יעילות) ואף שחרור מרגולציה במקרה של תהליך ייצור לא-מזהם. בכך יש הדחקה נמרצת של המקרים בהם קיימת סתירה-לכאורה בין השיקול העסקי והסביבתי, למשל, כאשר פיתוח כלכלי מסכן בתי גידול או בעלי חיים בסכנת הכחדה.

כבר ב-1991 הזהיר מייקל הופמן מהסכנה שבסיסמה "אתיקה טובה, עסקים טובים" כבסיס מספיק למנהיגות מוסרית של עסקים בתחום הסביבה, שכן לא כל השאלות האתיות הקשורות בסביבה ניתנות להעמדה על הרווח או על החיסכון הנובעים במישרין או בעקיפין ממדיניות ירוקה. הבעיה היא שנוצר מושג צר יחסית של אחריות סביבתית: כל דבר שמתיישב עם האינטרס העסקי בעולם תחרותי, כל מה שאינו כרוך בהקרבה או אף נושא רווח

 

כבר ב-1991 הזהיר מייקל הופמן מהסכנה שבסיסמה "אתיקה טובה, עסקים טובים" כבסיס מספיק למנהיגות מוסרית של עסקים בתחום הסביבה, שכן לא כל השאלות האתיות הקשורות בסביבה ניתנות להעמדה על הרווח או על החיסכון הנובעים במישרין או בעקיפין ממדיניות ירוקה. הבעיה היא שנוצר מושג צר יחסית של אחריות סביבתית: כל דבר שמתיישב עם האינטרס העסקי בעולם תחרותי, כל מה שאינו כרוך בהקרבה או אף נושא רווח.

המחלוקת על עקרון ההיזהרות [או הזהירות המוקדמת או המונעת] (the precautionary principle) מדגימה עניין זה יפה. עקרון זה מופיע בהצהרת ריו מ-1992, ואומץ באירופה באמנת מאסטריכט באותה שנה. על-פי העיקרון, אם פעילות מסוימת מעוררת חשש לפגיעה בבריאות או בסביבה, יש לנקוט אמצעי זהירות גם אם יחסי הסיבה והתוצאה עדיין לא ברורים. כלומר, די בהצבעה על אפשרות של נזק, אף אם אין הוכחה ודאית של נזק, כדי לחייב גורמים פרטיים וציבוריים לפעול. מדובר בהכרה במגבלות המדע וההוכחה האמפירית, ובדרישה להקדים פעולה לידע. עיקרון זה נועד להחליף את הפרקטיקה של "הערכת סיכונים" (risk assessment) שמניחה שהמינון קובע את הרעילות/הסיכון, ושכל חומר או טכנולוגיה הם בטוחים בתנאי שהחשיפה אליהם נעשית במינונים הנכונים.

במסגרת הערכת סיכונים מנסים באמצעות ניסויים בבעלי חיים לקבוע מהי רמת החשיפה הבטוחה של אדם ממוצע לחומרים מסוכנים. לשם כך מרעילים בעלי-חיים במעבדות, עניין המעורר קושי מוסרי כשלעצמו. בשלב השני נכנסת האפידמיולוגיה, מדידת תחלואה או תמותה עודפת, כדי לקבוע סיכונים בדיעבד, שוב לאחר שהנזק כבר נגרם. כך משרד הבריאות מצדיק את הכוונה לחדש את הפלרת המים, שבה מכניסים חומר רעיל ומסוכן בוודאות למי השתייה, בטענה שמחקרים לא הוכיחו נזקים (ומתעלמים ממחקרים שמראים תחלואה עודפת בסרטן, מחלת הפלואורוזיס, ועוד). תאגידים מתנגדים לעיקרון ההיזהרות שהיא לשיטתם רגולציה "מוקדמת מדי". הם מזהירים מפני "רגשנות" ומעדיפים לדבר על "העובדות". יצירת מחלוקת על נתונים היא תמיד האינטרס של אלה המעוניינים להמשיך בעסקים כרגיל. במקרים כאלה ברור שיש סתירה בין השיקול העסקי לבין האתיקה.

גישות שונות לאחריות תאגידית ניסו, בהצלחה חלקית, להתמודד עם האתגר הרואה בשיקול העסקי את חזות הכל. גישת "השורה התחתונה המשולשת" (TBL) מציעה לבחון לא רק את ההיבטים הכלכליים הצרים אלא גם את "השורה התחתונה" הסביבתית והחברתית. גישה נוספת מנסה לקרב עסקים למחויבות סביבתית-חברתית באמצעות שקיפות ודיווח סביבתי (למשל, ה-GRI-Global Reporting Initiative), הכופפים את הארגון לסטנדרטים חיצוניים שאינם תמיד מחמירים. גם אלה רק ממתנים את ההנחה הרווחת שגבולות האחריות הסביבתית נעצרים בשורת הרווח הכלכלי.

אין די באחריות; דרושה גם אתיקה

האתיקה העסקית מתחמקת לעיתים קרובות מדי מהאתגר הסביבתי ונותרת באזורי הנוחות שאינם מאתגרים את השיח העסקי ואת הפרקטיקה העסקית ביחס לסביבה. האתיקה העסקית אמורה הייתה לבחון שאלות קשות כמו מבנה העולם העסקי המבוסס על יתרון הגודל, הכולל תאגידים פיננסיים שהם "גדולים מכדי ליפול" ותאגידי מזון ענקיים שתורמים להכחדת המגוון הביולוגי בחקלאות בשל העדפתם לשוק של זנים אחידים. במקום זאת, הדיון ב"אחריות סביבתית" נמנע מדילמות מוסריות בשאלת האחריות כלפי בעלי-החיים והטבע למשל, או בנושא עיקרון ההיזהרות.

הדיון בעסקים וסביבה גם מתעלם מההקשר החברתי שזוכה למקום מרכזי בדיונים שנמצאים בליבת הסביבתנות החדשה כמו תרבות הצריכה (כולל ביקורת על ההתיישנות המתוכננת של מוצרים, על השימוש במוצרים חד-פעמיים וביקורת החומרנות), גודל המערכת הכלכלית שמבוססת על צמיחה (תת המערכת הכלכלית מול המטא-מערכת האקולוגית); גודל התאגיד; השפעת האחידות במוצרי צריכה; שאלת הקניין הרוחני וההנדסה הגנטית. הדיון בעסקים נמנע מסוגיות של צדק סביבתי, מרחב ציבורי או נחלת הכלל בכל הקשור לביקורת תהליכי הפרטה (משאבים שאמורים להישאר בבעלות הציבור ובניהולו; ראו למשל המחלוקות על משאבי הגז, ים המלח והחופים בישראל), או ל"סביבה מנטלית" (כלומר, המשמעות וההשלכות של פרסומות על איכות החיים ועל המרחב הציבורי).

המחלוקות האתיות והחברתיות המתלוות לשיח הקיימות והאקולוגיה נותרות ברובן מחוץ לגדר. בכך, הדיון האתי והשלכותיו המעשיות מוגבלים מאוד. אפילו משמעות הביטוי "קיימות" בשיח האחריות הסביבתית מצומצמת בהרבה מהגדרתה היפה של ד"ר ליה אטינגר: "קיימות היא השקפת עולם דמוקרטית, אופטימית, ששמה במרכז את כבוד האדם וחירותו מתוך הבנה עמוקה שכולנו חלק ממארג החיים המזין ומקיים את כל היצורים על פני כדור הארץ. קיימות היא לגלות מחדש את הערך של הדברים שמקיימים אותנו."

ככלל, בדיון על אחריות סביבתית תאגידית חסרה תחושת הדחיפות שאדם היה חש לו בני משפחתו הקרובה היו בסכנה. העולם כנראה חשוב פחות, וכך גם בעלי החיים (ובמיוחד אלו הנחשבים למזון). באתיקה העסקית מתבוננים ברעיונות אלה בריחוק, ומתבשמים מדוחות אחריות תאגידית הכוללים פירוט של פילנתרופיה לצד צעדי חיסכון. זאת, בשל ההסתפקות בפעילות שמעבר לציות, להבדיל מפעילות אתית – מה שטוב, נכון או ראוי. כל עוד שיקולי ירוק כהה נחשבים לקיצוניים, לא יתקיים דיון של ממש על מערכת היחסים בין העסקים לבין הטבע והחברה, ולא ייבחנו מחדש המקומות שבהם התאגיד גורם או תורם לפגיעה בחברה האנושית, בערכים חברתיים, בבעלי חיים ובבתי גידולם, ובמערכות האקולוגיות (למשל, שינוי אקלים). בעידן האנתרופוקן יש צורך בעמדה סביבתית-חברתית מחויבת יותר מצד עסקים וארגונים. יש צורך באתיקה סביבתית.

 

מאמר זה מסתמך על מחקר שחלקו יתפרסם בקרוב במסגרת אסופת מאמרים בנושא אחריות תאגידית בישראל בעריכת ד"ר עופר סיטבון וד"ר רונית דוניץ-קידר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.