למה לא ברור מאליו שזה אקט קיצוני של אלימות מינית?

מרתין לותר קינג אמר: "בסוף, נזכור לא את המילים של אויבינו, אלא את השקט של חברינו." במקרה של אלנבי 40, זה לא השקט של חבריי שאזכור, כי דווקא סביב הסיפור הזה היה הרבה רעש, אלא את היעדר הזעזוע והאטימות שהפגינו רבים מחבריי וחברותיי לסיטואציה של אלימות מינית מובהקת. בעיניי, התפיסה שגורסת כי באלנבי 40 לא אירע אונס מזעזע, "כי היא רצתה את זה", נובעת מתפיסת עולם פריבילגית שמושרשת בנו כל כך עמוק שהיא נדמית טבעית, מסוכנת בדיוק כמו אותם גברים שעמדו מסביב לבר והריעו. זו תפיסת עולם שמגלמת בתוכה את אחד האספקטים המסוכנים ביותר של תרבות האונס, אותה תרבות אונס שנותנת לגיטמציה לגברים שנכחו ולא טרחו לעצור רגע ולברר האם האשה הזו אכן מעוניינת באופן פיכח וברור בכל רגע נתון במהלך החמש שעות האלו במה שנעשה לה. עד שלא נפנים שזו האחריות והחובה שלנו כחברה (גברים ונשים יחד) להוקיע בכל דרך אפשרית את הזוועה שהתרחשה שם לעיניי כל – נמשיך לחיות בעולם שבו אלימות מינית היא פרקטיקה יומיומית.

אתחיל בגילוי נאות. לא צפיתי בסרטון ואני גם לא מתכוונת לצפות בו. כתיבת השורות הבאות נסמכת על תיאורים שהופצו בתקשורת וברשתות החברתיות. אמשיך בברור מאליו, שתי נקודות שחשוב שנסכים עליהן לפני שניכנס לאזורים האפורים של הדיון המוסרי סביב הפרשייה:

1. על פי חוק העונשין בישראל, גם אם התקיימה בעילה בהסכמה, אם הצעירה היתה שתויה (ועל פי העדויות היא היתה שיכורה כהוגן) מדובר באונס. הספק הסביר לגבי יכולתה לתת הסכמה למעשה כה קיצוני, הופך את המעשה לאונס. במידה והצעירה היתה בוחרת להתלונן, ולא ניכנס לאלפי הסיבות במציאות הישראלית שמקשות על צעירה להתלונן (מציאות שבה חבר כנסת בישראל מואשם בסרסרות וממשיך לכהן כנבחר ציבור, שבה בתי הבושת ממשיכים לתפקד לעיניי כל, שבה אף אחד במשטרה, או בעירייה לא עושה כלום כנגד הכרטיסים המפוזרים ברחבי תל אביב, המציעים שירותי מין, במדינה שהזמר הכי גדול שלה אייל גולן החליף קטינות עם אבא שלו, מציאות שבה שופטים שואלים את הנפגעת אם היתה מספיק רטובה בזמן האקט) – היא היתה עומדת ברף הפלילי.

2. עוד עבירה שאין עליה עוררין היא הצילום וההפצה של הסרטונים. גם עליהם לא ניתנה הסכמה, ועל פי החוק הפצת סרטונים מיניים ללא אישור היא עבירה פלילית.

אז מה הבעיה? למה זה לא ברור מאליו שבוצע כאן אקט קיצוני של אלימות מינית? למה כל כך הרבה גברים וגם כמה נשים הגנו בחירוף נפש ברשתות החברתיות, בשיחות סלון ובטוקבקים על "חופש הבחירה" וזכותה של הצעירה לבחור לקיים יחסי מין עם גבר אחד או יותר לעיניי קהל מריע בבר בתל אביב? למה אנחנו הפמיניסטיות מצאנו עצמנו מסבירות שוב, מחדש, לחברינו וחברותינו מהו אונס ומה ההבדלים בין מין מרצון ותשוקה, לבין ניצול מצוקת האחר? 

אבל היא רצתה את זה", "אבל היא אומרת שזה לא אונס, מי אתן שתגידו לה שהיא נאנסה", "זכותה של אישה לבחור, לא?". טיעונים דומים לאלו שמשמיעים גם התומכים במיסוד זנות ובפונדקאות. אך בחברה שבה אין שום שוויון בין גברים לנשים בכל אספקט של החיים, הטיעונים הפסאודו-ליברליים האלה פשוט לא רלוונטיים. לנו הנשים אין הפריבילגיה הזו. בטח לא כשזה נוגע למין. הסטת הויכוח לשאלת ההסכמה והחופש לעסוק בפרקטיקות מיניות אזוטריות מטשטש בכוונה את מה שנמצא ברקע: מה שאתם מכנים "נימפומניות", אנחנו מבינות כנשים שנוצלו, נפגעו, נחדרו ונהרסו וכעת ממשיכות לחיות על פי הדרך היחידה שהן מכירות, על פי האופן היחיד של העלאת הערך העצמי של עצמן – המיניות שלהן.

מיותר לציין שכל מחקר שנעשה בנושא מוכיח שנשים שמנוצלות מינית ככה, אם בחיי היום יום שלהן ואם כחלק מהיותן נשים בזנות, נוצלו מינית בילדותן. במילים אחרות, החיים הם לא פורנו ונשים הן לא סטלה המגמרת. אנחנו לא חיים בספר של וולבק. גם אם קיימת אשה שנהנית מפרקטיקה מינית שכזו היא אחת לטריליון, היא היוצאת מן הכלל ולהשתמש בה כטיעון שנותן לגיטימציה למה שקרה באלנבי 40 זה לחטוא לכל הדיון. כשנחיה בעולם אוטופי שבו נשים לא סובלות מאלימות מינית באופן יומיומי וחדירה היא לא כלי שמאפשר שליטה וביטוי של יחסי כוחות לא שוויוניים בין גברים ונשים – אז אשמח לפתוח את הדיון על נשים ש"רוצות" את זה.

איך בכלל יכול להיות למישהו או למישהי ספק, שמצב שבו אשה שוכבת שיכורה על בר וגבר אחד או יותר חודר אליה במשך ארבע שעות – בזמן שעשרות עומדים מסביב ומריעים – זה המצב הכי מוחלש ומשפיל שאשה יכולה להגיע אליו? כל המאבק הפמיניסטי כולו מטרתו להפוך אותנו מאובייקט לבנות אדם, ובנות אדם הן לא חור. ואלוהים תשמור, זה לא משנה מה היא לבשה ואיך היא התנהגה! למעשה, אין שום קשר בין מה שקרה באלנבי 40 לבין המילים "הסכמה", "רצון" או אפילו "אשה". הגברים והנשים שהיו שם באותו ערב הפשיטו מהצעירה שהיתה על הבר את כל התכונות והמאפיינים שהופכים אותה לאשה והתייחסו אליה כאל כלי בלבד. כך בדומה, אפשר לאיים על דיילת כשהיא לא מביאה לך שוקולד, ולהתעלל בפלסטיני בגבול רק כי הוא פלסטיני. לא כי יש משהו באופי של הדיילת או הפלסטיני (או הצעירה באלנבי 40) שמבקש יחס כזה, אלא כי משום מה, מצליחים לרדד את הקיום האנושי של מי שמולנו לדבר אחד בלבד. קרי: "נותנת שירות", "טרוריסט", "כלי קיבול".

נסו לדמיין את אחותכם/הבת שלכם/הידידה הכי טובה שלכם בסיטואציה דומה ותגידו לי אתם אם זה מרגיש לכם בסדר. כמו שסילבן שלום הטיח בנתניהו בזמנו: "שהבן שלך יהיה פחח", כך אני עונה לכם: "שהבת שלך תהיה פונדקאית/ אשה בזנות/ מושא למין קבוצתי". קרן גרינבלט חברתי הטובה הגדירה את זה נהדר: תרבות אונס היא סט ההתנהגויות והנורמות שהופכות אלימות מינית לסקסית, מצחיקה, רגילה, עד כדי כך שכולנו מקבלים את המסר שזאת המציאות ואין מה לשנות אותה. כל תרומה לתרבות שבה אונס זה מצחיק או מגרה או סתם לא נורא, הופכת את החשופים לה לאדישים יותר ויותר – במקרה הכי טוב.  אל תתבלבלו – המונח לא מתאר חברה שיש בה אונס. הוא מתאר חברה שבה מגיבים לאונס ככה, בזלזול, אטימות והעדר זעזוע. זה לא שאסור לצחוק. זו לא צנזורה. זאת רק תזכורת לרצף שבין גיחי גיחי אלנבי 40, לבין אלו שרואים אירוע שעלול להיות אונס ובוחרים לצלם ולעודד במקום להתערב, כי כל דבר שאנחנו נחשפים אליו מספיק בקונטקסט קליל, אנחנו נהיים קהים ואדישים לו.

אם יש כאן עוד כמה שעדיין לא שכנעתי, שעדיין טוענים שכפמיניסטית אני חוטאת בפטרונות כשאני מגדירה לנשים אחרות את גבולות החוויה המינית שלהן, כנסו ללינק הזה שמסביר את החוקים הנוקשים של BDSM  ומסיבות חשק. מיותר לציין שאף לא אחד מן הכללים שנועדו להגן על המשתתפות והמשתתפים לא כובד באלנבי 40. הלוואי שהייתם לוקחים חצי מהאנרגיה שאתם משקיעים בהגנה על פרקטיקות מיניות אזוטריות ומשקיעים אותן בלהגן עלינו, הנשים, מפרקטיקות של אלימות מינית ותרבות האונס. הגיע הזמן להפסיק להגן על איזשהו חופש ביטוי אמורפי שלא ניתן לנשים בשום תחום אחר בחיים, מלבד הרגע בו הן מנוצלות על ידי גברים.

אסיים בלהזמין אתכן ואתכם להכיר את היוזמה "לילה טוב". יוזמה משותפת של בלייניות ובעלי מועדונים שמטרתה להיאבק באלימות מינית בחיי הלילה באמצעות אמנה וולנטרית, שילוט ברחבי המועדון והדרכות בנושאי אלימות מינית לצוות.

בכתיבת הטור נעזרתי בדברים היפים והמדוייקים שכתבו חבריי טליה ברנשטיין, דגן ואלד, אוהד בנאי ואלינור דוידוב