מקדש מעט: על ספר המסות של עידן לנדו

עידן לנדו הוא אדם חילוני, וגם כתיבתו רוויה באתוס חילוני – דה-מיסטיפיקציה, כינו זאת בערב ההשקה לספר המסות החדש שלו, "טיפה אפלה בקליפה". החילוניות מתבטאת בערכים: במסתו על תחלואי הביקורסיביות בולטת הדרישה לשיח רציונלי ובהיר, כמו גם החשש מהדחייה הנחרצת של ערכים אלו במסגרת זרם מרכזי בתרבות המערב, הפוסט-מודרניזם. היצמדות דקדקנית לעובדות מאפיינת את רוב המסות, ובמיוחד את המסות "המדעיות" על טבע האדם ועל הבלשנות. מוטיב חילוני נוסף, זה המדגיש את הכרת המוות, ואת הספק המבצבץ ברגעי בהירות בנוגע לטעם החיים, מתגלה במסות "ראיון עצבני עם סאטיריקן" ו"11 שעות באוטופני". גם הגיבורים של לנדו הם חילונים מובהקים: דוד אבידן, שלטענת הכותב נזנח על שום חילוניותו הבלתי מתפשרת, ישעיהו קורן, וכמובן נעם חומסקי וג׳ורג׳ אורוול. הרקע האקדמי של לנדו, פרופסור לבלשנות מאוניברסיטת בן-גוריון, שורה על מרבית המסות, שמאופיינות במבנה כמו-מדעי: התבוננות שיטתית בעובדות, ושזירתן בתיאוריה לכידה, ממצה ומקיפה.

בספר שישה שערים: על אתיקה של דיבור, על ספרות ושירה, על מדע ואמנות, על פוליטיקה ומוסר, על בלשנות, ושער שנקרא "באופן אישי". לנדו עצמו מזהה בהקדמתו לטקסטים שלושה עקרונות העומדים בבסיס כתיבתו: קדימות המציאות לייצוגיה, אתיקה של כתיבה ודיאלוג, ודה-טריוויאליזציה של הטריוויאלי. שלושת העקרונות הללו באים לידי ביטוי מייצג במסה המוקדמת משנת 97׳, "משחקים מן השפה ולחוץ". העיקרון הראשון מגיע לכדי עימות חזיתי עם הסתעפויות של התיאוריה הפוסט-מודרנית שלנדו מכנה "ביקורסיבים" (על שום חיבתם של הוגיה ל"דיסקורס" ו"ביקורת"). אחד מטיעוניו המרכזיים במסה מחדד עקרון זה. בקצרה, הטענה היא כי על אף שהקריאה בטקסט, או ההתבוננות בעולם, מתרחשת בתיווכם של דפוסים אידיאולוגיים ואחרים, לא ניתן לעשות לפעולתנו רדוקציה לדפוסים אלו. במילותיו, עדיין קיימת "חוויה ראשונית, קדם-פרשנית", שהיא "בבחינת פנומן קוגניטיבי שאינו ניתן לערעור" (עמ׳ 168). המיקוד המופרז בדפוסים – ביחסי הכוח, בשפה, בתיאוריה – משכיח מאיתנו אט-אט את מה שזורם בעורקיהם של הדפוסים הללו: המציאות כשלעצמה.

הכתיבה של לנדו במסה בגנות הביקורסיביות מהווה דוגמא חיה לעקרון השני שמנוסח בהקדמה לספר, שעוסק באתיקה של דיאלוג. לפי לנדו, דיאלוג אתי כולל העמקה דקדקנית, ראייתית ותיאורטית, בעמדה שכנגד, תוך שילוב, אם צריך, של ערעור ערכי עמוק ובלתי מתפשר על אותה עמדה. המסה כוללת קריאה בטקסטים הנפתלים של דעואל-לוסקי, לאקאן ודלז, תוך כדי ניסוח כתב האשמה חריף ומנומק כנגדם. לנדו מוכן להתפלש בסחי המילולי הזה כדי להצביע על חולשותיו הפרטניות של השיח הביקורסיבי, ולא מסתפק בביקורת כללית הנובעת מהעדרה של היכרות מעמיקה.

עקרון קדימות המציאות לייצוגיה בולט בכתיבה הפוליטית של לנדו, שמתפרסמת כבר כמה שנים בבלוג המופתי שלו, לא למות טיפש. אולם ספר זה חושף כי קדימות זו מתבטאת לא רק ביחסו לפוליטיקה, אלא גם, בין השאר, בקריאתו ביצירות ספרותיות, או ביחסו לתיאוריות "אימפריאליסטיות" כגון פסיכולוגיה אבולוציונית. זוהי קריאה שמתנגדת לקיבעון התיאורטי באשר הוא, ומזהירה שלתיאוריות (ולא רק לשפה עצמה) יש נטייה להשתיק תופעות, ולא רק לבאר אותן. הקדימות הזו קשורה ללא הפרד בעקרון השלישי שלנדו מחלץ ממסותיו, ה"דה טריוויאליזציה של הטריוויאלי". ההיפלאות שלו מעולם התופעות מידבקת: מהציור "זוג נעליים" של ואן גוך, מהפארק הלאומי "טורס דל פאיינה" בצ"ילה, וגם מהיכולות הפונטיות של המלווה שלו בכנס אקדמי בפולין, סילביוש, שמצליח לחבר עשרה עיצורים רצופים במשפט, ומותיר את הבלשן "מוכה יראה".

הפריסה של הטקסטים בזה אחר זה, תחת מגוון הנושאים שמעסיקים את הכותב, מבליטה את ה"קיפודיות" שלו – אם לשאול את המונח של ישעיה ברלין – כלומר, הוגה של רעיון אחד ויחיד. במקרה של לנדו, הרעיון הזה הוא התבוננות רדיקלית: לראות את שנמצא מתחת לאפנו, להבליט את המורכבות והיופי של המעשה הספרותי על חשבון התיאוריה, לנגח את העוול הפוליטי הקונקרטי ולא המופשט, להתבונן בגילויי המדע נכוחה וללא מורא פוליטיקלי קורקט.

המטבע הקשה של הסבל האנושי

ניתן לזהות בספר שלושה הלכי מחשבה נפוצים בתרבות המערב. לצד הנטורליזם שמבליט את יתרונות החשיבה הלוגית וההיסמכות העובדתית, ובנוסף לעמדה האקזיסטנציאליסטית שקוראת לנו לעמוד איתנים מול עולם אבסורדי וריק ממשמעות חיצונית, שוכנת במסות הללו פליאה עמוקה מהקיים ומהניתן לגילוי. ההיצמדות להוויה והפליאה שמופקת ממנה הם הזרם השלישי, האימננטי, השזור ברבים מהטקסטים. חומסקי אמר פעם כי עבודת חייו מונעת משתי שאלות: השאלה של אפלטון –  איך המידע הזעום לו אנו נחשפים מאפשר לנו ידיעה רבה כל כך, והשאלה של אורוול – איך המידע הרב הזמין לנו מנביע בקרבנו ידע מוגבל כל כך. אם עבודתו הפוליטית של לנדו בבלוגו מוקדשת בעיקרה לשאלה השנייה, ספר זה הוא היפלאות מתמשכת מהשאלה הראשונה: מקשריו הדקים של התחביר הלשוני לסמנטיקה, מהטקסט בן הפסקה של חנוך לוין.

ההיפלאות החוזרת הזו מעניקה מקום מרכזי וראשוני לקונקרטי, לגופני, לנחווה. ההתגלמות הזו בבשר של הטקסט הלנדואי חוזרת בתוך ובין הטקסטים, בעקשנות שמזכירה מודט המשיב את קשבו לנשימה. בפוליטיקה, החזרה היא לבהירות ולפשטות של עקרונות היסוד של הליברליזם – חופש ושוויון – אולם הדרישה ליישמם היא עקבית ובלתי מתפשרת. בכלל, הטקסטים הפוליטיים של לנדו מצניעים את התיאוריה. הגל השלישי של הפמיניזם או מאמרים חדשים בפוליטיקת הזהויות לא מככבים בלינקים למאמריו: אישה שנעקרה מביתה או נער שנורה בראשו בהפגנה, כן. רוצה לומר, העובדות הקונקרטיות זוכות תמיד לגוברות ולבולטות על עקרונות היסוד האתיים, שראוי להעמידם לבחינה מתמדת אל מול המטבע הקשה של הסבל האנושי.

ברהיטות יוצאת דופן, לנדו מזהיר מהליכה בשבי המילים בשירות הפוליטיקאים, בעלי הכוח, והחפרנים. מי בינינו לא מכיר את הסיטואציה הבאה: במקום לדבר על סבל ואפליה, על אסטרטגיה ועל מהות, נגררנו לדיון המתיש "מהי ציונות". בדבר "זכותנו ההיסטורית" על "הארץ". על מיהו "השמאל" ומה עליו לעשות. במישור האתי, הפוליטיקה הרדיקלית האנגלו-סקסית ממנה יונק הכותב חושדת בשיח ושומרת את המבט על החשוב מכל: המעשה הפוליטי, לא הדיבור הפוליטי, שמרבה לסמא וממעט לחשוף. גם כשלנדו מתאר את סירובו להתגייס למילואים וכליאתו, לא הרהורים אידיאולוגים כבדי משקל וציטוטים מת"ורו עומדים על לשון עטו, אלא מחוות מבוישות של התנצלות בפני משפחתו, אותה הוא מזניח כמעט שבועיים ברציפות. הוא אינו מוצא נחמה בשניצל המאוס של הכלא הצבאי (השניצל, סמל השפיות והביתיות, חוזר גם במסה אחרת), ומצטט את "כה אמר זרתוסטרא": "יש מי שגאים בחופן הצדק שלהם וחוטאים למענו בכל אשר יפנו, עד אשר יטבע העולם באי-הצדק שלהם".

החזרה אל הגופני והמוחשי ניכרת באופן הבולט ביותר בניתוחים הספרותיים שבספר. במסה היפה ביותר בקובץ, זו העוסקת בישעיהו קורן, לנדו מזהיר מפני רידודה של הקריאה בו, ומנטייתם של פרשנים מסוימים לזהות בכתיבתו משלים ואנלוגיות ל"מצב" או "לסכסוך". בקריאה כזו, כל "אחר" הוא פלסטיני וכל בדל טבע מופר הוא רפרור לנכבה. לעומתה, הקריאה רווית התשוקה של לנדו חושפת את רגישותם של הכותב (קורן) ושל הכותב-קורא (לנדו) לנוכחות הגופנית המוערת: הגירוד, השריטה, הזיעה, החיכוך. קורן נשאר צמוד להוויה, ולנדו נצמד עימו. השניים לא מעלים את החישה על נס – פעמים רבות היא מהווה מקור לאי נחת. אולם, על אף אי הנחת והכאב שנלווה למבט החי, ההתבוננות הצמודה שמוצעת לנו היא דרך לחיות (במציאות) ולקרוא (את הטקסט). קריאה צמודה אינה קריאה שבונה תילי תילים של תיאוריות על גבי הטקסט, ורואה בו קרדום לחפור בו. דווקא להפך. זוהי קריאה שמתעקשת על הערך היחידאי של טקסט או של דיסציפלינה, ומדגישה שזהו ערך שאינו ניתן לרדוקציה. החשש מרדוקציה מתבטא בחלוקת הספר לשערים: הניתוח הספרותי לספרות, הביקורת הפוליטית לפוליטיקה. המציאות המעורבבת, בה "הכל אישי" ו"הכל פוליטי", אמנם מתקיימת. אולם היא לא מבטלת את הערך הסגולי של הספרות, של תורת הנפש, או של האחריות המוסרית.

הקריאה שלנדו מבקש לקרוא בקורן צריכה להיות מופנית גם אל כתיבתו שלו: "הקשר החושי, הארוטי עם העולם, עוקף כביכול את האידאות הגדולות והדעות המוקדמות… אתה משתחרר, לרגע, מן הכבלים המעיקים של אופני הראייה והארגון המקובלים של המציאות, ונפתח למגע ראשוני יותר, קדום יותר, עם העולם… ומצד שני, אתה לומד לכבד מחדש את החומריות של העולם, את המורכבות האינסופית של זרם החוויה, שחיים שכלתניים מדי, מופשטים מדי, כבר השכיחו ממך מזמן." (שם, 69).

אולי זהו קוריוז, אבל אפילו באוטונומית התחביר בה לנדו דן באחת ממסות הבלשנות, הוא מסב את תשומת לבנו לאופן בו אנו ממשיגים חוויה מנטלית כממוקמת בתוכנו: לשונית, החוויות מעוגנות בנו. איני יודע האם ההחלה של היחס המרחבי על חוויותינו הנפשיות הינה תובנה מחקרית מקורית של לנדו. אם כן, יש לזקוף זאת לזכות יחסו העמוק להתגלמות החוויה בגוף. על אף האדרת החילונית, הנוכחות החושית החיה בספר מעניקה לו עומקים רוחניים, גם אם לא מטאפיזיים.

ה"פנומן קוגניטיבי שאינו ניתן לערעור" שלנדו מתייחס לקיומו כאל המובן מאליו, ומאידך עומד מולו נבוך ונפעם לא אחת – מהו אם לא תכליתו של החיפוש הרוחני האימננטי, זה שמבקשים להם הבודהיסטים, למשל? תורות רוחניות מכל קשת הדתות והתרבויות מבקשות להן דרך לאותה תופעה עירומה, נטולת מושגים. לנדו מציע לנו דרך מערבית ומבוססת-טקסט למסע ארוך אל מחוץ לטקסטים כולם. הפרויקט המערבי מזוהה לרוב עם ביקורת – עד כדי כך שפקפוקים עצמיים ודיאלוגים פולמוסיים הפכו לסממנים כמעט בלעדיים שלו. פה, המערביות זוכה לפרשנות רחבה יותר מאשר ביקורת גרידא. זוהי מערביות חומלת, מצידו של מתרגל בקריאה ובהתבוננות. בסופו של יום, יש לעולם מה להציע ויש לאדם ממה להיפלא, למרות ובשל "אפסותו לנוכח המורכבות הבלתי נתפשת של החיים".

הכותב הוא רכז דיור והתחדשות עירונית בקליניקה האורבנית