צבא של שושנים שימעך את הטנקים

בימים האחרונים העיתונות בארץ מלאה בכותרות כמו "בחזית הטרור: נשים", "טרוריסטיות", "מחבלות" וניסוחים נוספים המעידים על תמיהה, פליאה והסבת תשומת הלב לתפקידן של נשים במאבק הפלסטיני האלים. כאילו מדובר בתופעה ראשונית, כאילו נשים הן לא חלק מהלאום הפלסטיני, כאילו המאבק לא שייך גם להן, כאילו הן לא חלק אינטגרלי ממנו.

ההפרדה הזו בין נשים וגברים במאבקים על שחרור לאומי, כמו גם בהגנה על לאומים שכבר קיימים, היא הפרדה שמגיעה מלמעלה, ולא מלמטה. אלו הם הגברים שיושבים בממסד, בממשל, בתקשורת, במוקדי קבלת ההחלטות, שמחליטים שהמאבק, או ההגנה, לא שייכים לנשים, שהן לא חלק ממנו. זוהי דרך נוספת להוציא אותנו מהספירה הציבורית, ולהחזיר אותנו הביתה – מקום בו המאבק היומיומי שלנו להישרדות אינו נחשב, מקום בו לפעמים אנחנו נאלצות להיאבק ולהגן על עצמנו לא פחות, רק שאז זה לא מ״מחבלים" או "טרוריסטים" (על פי התקשורת והממשלה), אלא מהאנשים שהכי קרובים אלינו – בני הזוג שלנו, שכנים שלנו, חברים שלנו, משפחה שלנו, הם אלו שיכולים לפגוע בנו פעם אחר פעם, הם אלו שמחבלים בביטחון האישי שלנו. שלטון הטרור שלהם משפיע על כל נקודה בחיים של חלק מאיתנו, אבל זה לא נחשב. כי זה לא ביטחון לאומי. וביטחון לאומי? מה לנשים ולזה? מה לנשים ולמאבק הפלסטיני? מה לנשים ולצבא?

מדברים על "גל" של "טרור" שנעשה על ידי נשים. אולי כדאי להתעכב על הטרמינולוגיה הזו. "גל" הוא משהו שמתחיל ועולה לאט עד שבסופו של דבר הוא מתנפץ אל החוף. כשמדובר במאבק הלאומי הפלסטיני, ובחלקן של נשים פלסטיניות בו, לא מדובר בגל. זו אינה עלייה איטית אמנם, אבל היא בהחלט תתנפץ לנו בפנים בסופו של דבר, באופן שיותר דומה לצונאמי, שמגיע מרעידת אדמה מאסיבית עמוק מתחת לפני השטח, עולה למעלה ובדרך הורס כפרים שלמים.

נשים לקחו חלק במאבק הפלסטיני מראשיתו. בשנת 1921 הוקם בירושלים האיגוד הראשון של נשים שעסק במאבק הלאומי, עודד התנגדות לא-אלימה לשלטון, יזם הפגנות וארגן כנסים. במהלך "המרד הערבי" (1936-1939) נשים השתתפו לא רק בשביתות הרבות, אלא גם נפצעו ונהרגו כחלק מהאבק האלים. ב-48׳, בעקבות הנכבה והקמת מדינת ישראל, נשים רבות גורשו והארגונים פורקו, אך הנשים עברו להשתתף בארגוני מחתרת בירדן, הצטרפו למפלגות שונות, והוקמו גם תאי לחימה מיוחדים. מאבקן היה לא-אלים בעיקרו, והן הקימו מרכזי עזרה ראשונה, קבוצות מפגש בבתים, מפגשי העלאת מודעות למאבק ועוד. אחרי המלחמה ב-67׳, השתנה מצבה של האוכלוסייה הפלסטינית בצורה משמעותית. שינוי זה הוביל לדור חדש של אקטיביזם, שמתמודד לא רק עם שאלות של מאבק לאומי, אלא גם עם שאלות של מגדר. ארגוני נשים שהוקמו ברחבי הגדה, עזה, ירושלים ועוד, איחדו וקישרו בין הנשים במקומות האלו לבין אלו במחנות הפליטים הרבים, וב-1978 הוקמה ועדת נשים ראשונה לענייני עבודה ו-ועדות נוספות שעסקו בקידום נשים. ועדות אלו פורקו עם הקמת הרשות הפלסטינית לאחר הסכמי אוסלו.

האקטיביזם של הנשים הפלסטיניות, שהיה לא אלים בעיקרו, הוא זה שסלל את הדרך להשתתפותן גם במאבק האלים הפלסטיני, ששיאו באינתיפאדה הראשונה. הנשים הפלסטיניות לקחו חלק פעיל באינתיפאדה: הן מחו, הפגינו, השתתפו במאבק האלים בקו האש ובמחתרת, נעצרו, נפצעו ונהרגו (והיוו 11% מכלל ההרוגים, למעשה).

לאורך המאה העשרים השתנה אופיו של המאבק הלאומי הפלסטיני בהתאם למציאות הפוליטית, החברתית, הכלכלית והמדינית. יחד עם שינוי אופי המאבק, השתנה גם אופי השתתפותן של הנשים בו. אם בתחילה היה מדובר בהפגנות ומחאות, הרי שעם קום המדינה היהודית הפכה הפעילות הפלסטינית למחתרתית מחד גיסא ולמנהלתית מאידך גיסא. משנת 1967 ועד לאינתיפאדה הראשונה, בנוסף לועדות, ארגונים וכנסים, נשים תמיד לקחו חלק במאבק הלאומי האלים יותר או פחות, גם אם האג'נדה המובהקת קראה להתנגדות לא-אלימה. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 קיבלה ההתנגדות האלימה מקום נכבד במאבק הפלסטיני הלאומי. מקום זה, באופן טבעי, בא לידי ביטוי גם בקרב הנשים.

בבוקר ה-27 לינואר 2002, נאם יושב ראש הרשות הפלסטינית דאז, יאסר ערפאת, בפני תושבות רמאללה ונשים נוספות, וכינה אותן "צבא של שושנים שימעך את הטנקים", ולראשונה הגה את המונח "שהידה", שעד לנאומו היה קיים בשפה ערבית רק בצורת הזכר, "שהיד". לראשונה התייחס מנהיג פלסטיני לנשים לא רק כרחם לאומי, כאמהות או כאחיות ללוחמים, אלא כחלק פעיל ואינטגרלי במאבק הלאומי האלים. עוד באותו היום, כמה שעות מאוחר יותר, יצאה וופאא' אידריס מביתה במחנה הפליטים אלאמערי ברמאללה ופוצצה את עצמה ברחוב יפו בירושלים, במעשה שפתח את גל פעולות ההתאבדות של הנשים הפלסטיניות בשטח ישראל. אידריס היתה הראשונה לבצע פעולת התאבדות בשטח ישראל, אך לא האחרונה. עד שנת 2006 הצטרפו אליה שבע פלסטיניות נוספות בפעולות התאבדות שבוצעו על ידי נשים, והיוו חלק קטן מתוך 146 פעולות ההתאבדות שבוצעו על ידי פלסטינים בשטח ישראל מתחילת שנות האלפיים ועד סוף העשור הראשון של המאה ה-21.

נדמה אולי כי שמונה הנשים הפלסטיניות אשר בצעו פעולות התאבדות בשטח ישראל מהוות חלק זניח מכלל הפעולות, אך מדובר רק במספר הפעולות שצלחו. למעשה, 68 נשים נוספות ניסו לבצע פעולות התאבדות וכשלו מסיבה כזו או אחרת, או סייעו לנשים אחרות וגברים אחרים לבצע פעולות דומות. לא כל הנשים היו שייכות לארגונים. חלקן ביצעו את הפעולות באופן עצמאי, או דרך ארגון אחר מזה שהיו חברות בו. בשנים האלו, לא היה אף ארגון של נשים שהוקם וממנו יכלו הנשים לצאת לפעולות, ולכן הן היו חייבות להצטרף לארגונים אחרים, או לצאת עצמאית, בלי התמיכה של ארגון כלשהו. כך או כך, בעשור הראשון של המאה ה-21, נשים הפכו מבעלות תפקידים ניהוליים ולוגיסטיים בארגונים השונים, למשתתפות פעילות במבצעים עצמם, לא רק כמתאבדות.

בהשתתפותן במאבק הלאומי הפלסטיני האלים יצרו הנשים נראות חסרת תקדים למאבק. פעולות ההתאבדות המבוצעות על ידן זכו לסיקור תקשורתי נרחב משל הגברים, והצלחת הפעילות שלהן נחשבה למשפילה הרבה יותר, היות ומדובר בפעולה של נשים. בעוד הועדות, הארגונים והכנסים הוציאו את הנשים מהמרחב הביתי אל המרחב הציבורי, אך עדיין הגבילו את קהל היעד שלהן לקהל של נשים, הסיקור התקשורתי הנרחב שקיבלו פעולות ההתאבדות שלהן הוציא אותן בצורה הגלויה ביותר אל המרחב הציבורי ה"אמיתי", בו נמצאים גם גברים. ב-2006, המרחב הציבורי נפתח בפני נשים גם בחייהן ולא רק במותן, עם החלטתו של חמאס לשריין כ-20% מהמקומות בשלטונו לנשים. לאחר שש שנים של פעולות התאבדות, נשים הגיעו בתמיכה מלאה גם למרחב הפוליטי, בהיפוך ממצב העניינים בשנים הקודמות, כאשר הן יצאו אל השטח ללא תמיכה.

פעולותיהן של הנשים הפלסטיניות במאבק הלאומי הפלסטיני בעשור הראשון של שנות האלפיים לא הוגבלו רק למאבק האלים. למעשה, במהלך עשור זה הוקמו ארגונים רבים במסגרתם נשים, יחד עם גברים, פעלו על מנת לפתח קשרים ולהעצים את האזרחים והאזרחיות הפלסטיניות במגוון מישורים, ובעיקר על מנת לבנות מנהיגות חדשה בקרב הצעירים והצעירות . כמו כן, ארגוני נשים לא ממשלתיים המשיכו להתקיים לאורך התקופה, גם אם השפעתם היתה נמוכה יותר מבעבר. אותם ארגונים עסקו בעיקר בנושאים הקשורים בנשים ולאו דווקא במאבק הלאומי, אולם מנקודת מבטי השניים קשורים קשר עבות, אשר מגדיר את מאבק הנשים הפלסטיניות בכללותו.

בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים דעכו פעולות ההתאבדות בשטח ישראל, ובשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בפעולות מסוג זה (בתקווה שימשיך כך). עם זאת, נשים פלסטיניות עדיין המשיכו וממשיכות להיות מעורבות בפעילויות התנגדות כאלו ואחרות, ונכון לדצמבר 2014, עשרים נשים פלסטיניות היו עצורות ואסורות בבתי הכלא בישראל על השתתפותן בפעולות מסוגים שונים.

המאבק הפלסטיני, כמו המאבק הישראלי, כמו מאבקים אחרים של עדות, של מגזרים ושל מעמדות, הוא מאבק ששייך לכולם. אין שום סיבה להוציא ממנו אנשים או נשים, ואין שום סיבה להפריד אותו. הסיבה היחידה, למעשה, להפרדה הזו, היא להבהיר לנו שאנחנו, שוב, לא שייכות למקום שבו אנחנו נמצאות.

אנחנו – כל הנשים – יכולות לקחת חלק במאבקים כאלו ואחרים, וזה לא אמור להיות מיוחד. יש בינינו נשים שנאבקות כל יום על החיים שלנו, אנחנו לא מחבלות בחיים של הגברים שאונסים אותנו כשאנחנו עושות את זה, ואנחנו לא מחבלות בחיים של הגברים ששולטים בנו כשאנחנו עושות את זה. אנחנו פשוט לוקחות חלק במאבק על החיים שלנו. זה לא צריך לקרות – כי אנחנו צריכות לחיות בביטחון אמיתי, אבל כל עוד אין לנו אותו – אנחנו נאבק, והמאבק הוא של כולנו.