• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

להחליף את הסיסמה "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים"

השאלה איננה האם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם מי שנהנה מזכויות יתר מוכן לוותר עליהן. לא אם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם אנחנו מוכנים לתת יד לשליטה ודיכוי או להעלים מהם עין

"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". זה נחמד, אבל לא מספיק. למרות שמקורה בוודאי בהרבה רצון טוב, יש בסיסמה הזאת לא מעט היתממות. זו הרי לא הבעיה: "יהודים וערבים”, בעיקר יהודים למען האמת, צריכים להפסיק לרצות לשלוט בערבים ולדכא אותם. הצד שהיגר לפלשתינה/א"י צריך להפסיק לחשוב על עצמו כאדון הארץ בחסד האל ולהודות לפחות בפני עצמו באמת הפשוטה: שהוא מהגר שבא והשתלט על הארץ ועל יושביה. לא "עלה" ולא ישב בה אלפיים שנה ולא בטיח. היגר. היגר – וחולל שם ב-1948 מהפכה. המהפכה הציונית חילקה את האדמות, את הרכוש ואת עמדות הכוח בפלשתינה/א"י באופן שנראה לה נוח ויעיל כדי לשלוט ביושביה. מאז המהפכה הזו ועד היום יהודים שולטים בערבים. לא כל היהודים כמובן, אבל אין יהודי בארץ שלא נהנה מזכויות יתר בהשוואה לפלסטינים. מי יותר, מי הרבה פחות – זה כבר נושא לדיון אחר.

השליטה הזו נעשית באמצעות דיכוי פוליטי, כלכלי ותרבותי מתמיד. מבחינה זו, מי שמדבר על כך שהכל השתבש ב-1967 – מטעה. נזכיר שעד דצמבר 1966 היו ערביי 48׳, דהיינו הפלסטינים שבתוך הקו הירוק ואלה שנקראים בפי התקשורת הישראלית ערביי ישראל, תחת משטר צבאי. מיוני 1967 נמצאים אחיהם אשר מעבר לקו הירוק השרירותי תחת משטר צבאי קשה ביותר. יוצא אפוא, שמדינת ישראל פסקה, פורמלית כמובן, מדיכוי צבאי של הפלסטינים למשך שבעה חודשים בלבד – מדצמבר 66' ועד יוני 67'. שבעה חודשים מתוך 67 שנות קיומה. אם נוסיף לכך את העובדה שגם ערביי 48׳ נתונים לדיכוי ומוחזקים, הן בעיני רובו של הציבור הישראלי הן בפועל, כאזרחים סוג ב' וגם זה על תנאי, המסקנה ברורה: מדינת ישראל מדכאת פלסטינים מיום קיומה. לא מדובר בתכונה שדבקה בה באופן מקרי וחיצוני, או במדיניות שמאלית או ימנית, אלא בעצם מהותה.

לדיכוי הזה פנים רבות. הוא מתבטא בכל תחומי החיים ונוקט לעתים תכופות באמצעים אכזריים וקיצוניים ביותר, כמו הריסות בתים, מאסרים שאינם מוגבלים בזמן, עינויים, גירושים ואף רצח. לדרוש צדק חברתי או בטחון אישי כשחלק גדול כל כך מהאוכלוסיה החיה בין הירדן לים סובלת מאי-צדק וחוסר בטחון קיומי במימדים כאלה זו צביעות לא קטנה. אבל לא רק צביעות. לדרוש צדק חברתי ובטחון בזמן שבעזה, לדוגמא, כלואים אנשים על לא עוול בכפם – למעט החטא הקדום כלפי הציונות, דהיינו היותם פלסטינים במרחב שהיא דמיינה לעצמה כריק – מניח ומצריך גם תחושת עליונות לא מבוטלת. הדרישה היהודית לחיי נוחות ובטחון בזמן שבגדה המערבית חיים פלסטינים ללא זכויות בסיסיות, ואף ערביי 48׳ מופלים לרעה ורק "נסבלים" בקושי, איננה רק צינית. דרישה כזו מניחה שליהודי מגיע יותר: יותר זכויות, יותר מעמד, יותר כוח, יותר עושר, יותר חינוך, יותר בריאות, יותר חיים. למה? כי הוא יהודי; וכי ככה זה תחת שלטונה של מדינת ישראל. זוהי התגלמות הגזענות.

מישהו מעלה בדעתו לשיר "אשכנזים ומזרחים מסרבים להיות אויבים”? הסיסמא "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" אינה פחות אבסורדית. הרי השאלה איננה האם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם מי שנהנה מזכויות יתר מוכן לוותר עליהן למען חברה צודקת ובטוחה יותר

הדברים מתבהרים על דרך השוואה: מישהו מעלה בדעתו לשיר "אשכנזים ומזרחים מסרבים להיות אויבים”? הסיסמא "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" אינה פחות אבסורדית. הרי השאלה איננה האם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם מי שנהנה מזכויות יתר מוכן לוותר עליהן למען חברה צודקת ובטוחה יותר. השאלה איננה אם אנחנו מסכימים להיות אויבים, אלא האם אנחנו מוכנים לתת יד לשליטה ודיכוי או להעלים מהם עין. מה שנכון לדיכוי המזרחי נכון על אחת כמה וכמה לדיכוי הפלסטיני: מי שרוצה להמשיך להשתתף אקטיבית, או לכל הפחות ליהנות ממצב שבו אחרים נתונים לשליטה וסובלים מדיכוי מתמשך, לא יכול להתפלא כשהוא נתקל בהתנגדות. התנגדות היא תגובה לדיכוי, לא תוצאה של שנאה עיוורת ולא השתקפותה של החלטה "להיות אויבים".

משמצאנו שמדינת ישראל מדכאת את הפלסטינים כבר 67 שנה, הגיע גם הזמן לשאול האם סביר להניח שהיא תפסיק ביום בהיר אחד לעשות זאת. אם התשובה לשאלה הזו שלילית, הגיע הזמן לחשוב על פתרונות מחוץ לקופסא של קק”ל. במלים אחרות, במקום הסיסמא המיתממת "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", הגיע הזמן לחשוב האם יהודים וערבים מוכנים לסרב להמשיך לחיות במסגרת פוליטית שמדכאת בעיקר פלסטינים. יהודים צריכים לשאול את עצמם האם הם מוכנים לסרב לסדר הזה, לא רק מתוך אמפתיה לחלש, אלא גם מתוך חשש מהמחיר שהדיכוי המתמשך תובע: הפיכתה של החברה כולה למצ'ואיסטית, אלימה ובלתי בטוחה בעליל. איזה סיכויים יש למאבק פמיניסטי לדוגמא, בחברה שבה מתחרות נשים על תרומת זרע מחיילים קרביים?

הגיע הזמן לחשוב איך יהודים ופלסטינים מסרבים יחד לחיות תחת המשטר הדכאני הנוכחי. ואמנם, בימים סוערים כאלה יש מי שממהר לשכוח ויש מי ששוקד להשכיח, אבל כפי שרמזתי כאן, מדינת ישראל היא משטר דכאני לא רק כלפי פלסטינים, אלא – בדרגות משתנות – כלפי כל מי שחי במרחב. מהעובדה הזו היא מסיחה את דעתנו על ידי פרובוקציות עקביות שגורמות לנו לחשוב אך ורק על "החיים עצמם". גם זו שיטה, גם זה דיכוי. אם מדינת ישראל כמסגרת פוליטית אינה מסוגלת לשנות את אופיה הדכאני, והרי די במבט אחד על נבחרי הציבור כדי לראות שהם חלוקים, במקרה הטוב, רק בשאלה כיצד ולא בשאלה האם יש לדכא ולשלוט בתושבי הארץ, הגיע הזמן לחשוב על מסגרת פוליטית חדשה: דמוקרטית, שיוויונית ואזרחית יותר.

כנראה שיעניין אותך גם: