• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

סגר צבאי על מזרח העיר, סגר רגשי על מערבה

מחשבות על הערבי שמסתובב ברחובות בידיעה שחושדים בו, על המזרחי שמחצין את יהדותו, על כל גברים ונשים שחוששים עכשיו מכל תנועה מהירה מדי, מתזוזה אנושית סתמית במרחב הציבורי. שיטוט ברחובות הירושלמיים הריקים ממחיש איך גורלות שני העמים הללו כרוכים לעד
תמי קצביאןתמי קצביאן

עורכת דין ודוקטורנטית למשפטים באוניברסיטה העברית, ירושלמית מזה ארבע שנים

ירושלים ריקה ועייפה. הרחובות ריקים בלילה. עדיף להישאר בבית כי מפחיד להסתובב שם בחוץ. וממילא למי בכלל יש חשק לצאת ולבלות עכשיו. התחנה המרכזית שעמוסה לעייפה בדרך כלל ריקה מנוסעות ונוסעים. רק אלו שאין להןם ברירה באמת, ואני בתוכןם, נכנסות ויוצאות מהר מהר מהתחנה. גן סאקר שמתמלא בכל ערב בזוגות חרדיים ונבוכים של דייט ראשון, מנגלים ועל האש, ומי שיצאו לעשות קצת כושר, ריק גם הוא, גורם לי לדמיין כותרות גרוטסקיות בעיתון שמצחיקות ומלחיצות אותי בו-זמנית, בנוסח "נדקרה בעודה מזיעה עצמה למוות עם פיג'מה מביכה".

"כיף שהרחובות ריקים ככה", אומרת לי היום אשה חרדית באיזו חנות. "בעצם לא. עצוב. אבל לפחות היום היה קצת שקט בגלל הסגר". ושנייה אחרי זה היא מתקנת את עצמה שוב ואומרת ש"סגר זה לא פיתרון. אי אפשר לסגור ככה אנשים שחיים. הם גם רוצים לחיות". ואני נושמת לרווחה שאני לא צריכה עכשיו להיגרר לוויכוח מיותר של אנחנו-והם, עם אשה שאני לא מכירה בכלל.

ירושלים בסגר. סגר צבאי על מזרח העיר. סגר רגשי של מערב העיר את עצמה, מפחד. סגר שממחיש אולי יותר מכל איך גורלות שני העמים הללו נדונו להיות כרוכים וסבוכים זה בזה לעד. עד לבואה של אותה דמות דימיונית מיוחלת, עם הסבלנות והאנרגיות לנסות ולפרום את הסבך, לאט לאט, להתיר את קשרי השנאה והפחד. "אני לא מקנאה בביבי", אומרת לי השותפה החדשה לקניות בחנות. "גם אני לא", אני ממלמלת. "אבל יש לי המון ביקורת עליו. המון. כי הוא אחד האחראים לכל המצב הזה". "את צודקת. הוא אחראי", היא עונה לי. ואני מניחה ביני לביני שהביקורת של כל אחת מאיתנו על זה-שאין-לקנא-בו שונה לגמרי, מגיעה ממקורות שונים. ואולי בעצם לא. אולי אני שוב סטריאוטיפית.

שוב סטריאוטיפית. המציאות הנוכחית גורמת לך להתבונן בעצמך באי-נוחות, אינסטינקט ראשוני של חרדה מביכה עולה בכל פעם שאת חולפת על פני "בעל חזות ערבית" ברחוב. מיליוני מחשבות והצדקות משמשות קולות רקע לחרדה: "אבל זה המצב…" "ואם הוא ערבי, אז מה? כל הערבים מחבלים עכשיו?!" "ואם הוא בכלל ערבי-יהודי?" "רגע, אבל למה זה בכלל משנה לי עכשיו אם הוא ערבי או מזרחי וממתי אני בכלל עושה את החלוקה הזו? אני?!…" "אבל הסטטיסטיקה… והמצב…" – אלו החרדות שלי עכשיו. וזו המציאות שלי.

העיר העתיקה, 04.10.15. צילום:  Faiz Abu Rmeleh/Activestills
העיר העתיקה, 04.10.15. צילום: Faiz Abu Rmeleh/Activestills
"כיף שהרחובות ריקים ככה", אומרת לי היום אשה חרדית בחנות. "בעצם לא. עצוב. אבל לפחות היום היה קצת שקט בגלל הסגר". ושנייה אחרי זה היא מתקנת את עצמה שוב ואומרת ש"סגר זה לא פיתרון. אי אפשר לסגור ככה אנשים שחיים. הם גם רוצים לחיות". ואני נושמת לרווחה שאני לא צריכה עכשיו להיגרר לוויכוח מיותר של אנחנו-והם

חבר סיפר לי, משועשע, איך לכל מקום שהוא הולך חושבים שהוא ערבי. ואיך הוא נהנה לשחק עם זה עכשיו, עם הזהות היהודית-הערבית שלו. אבל אותי זה כבר לא מצחיק. חושבת על אותו ערבי שמסתובב ברחובות בידיעה שכל הזמן מסתכלים עליו. חושדים בו. מפחדים. יותר מתמיד. חושבת על אותו מזרחי שמחצין עכשיו את יהדותו, זה מהפוסט עם החולצה "אל תדאגו, אני סתם תימני". חושבת על אותןם נשים וגברים שמפחדותים עכשיו מכל תנועה מהירה מדי. חדה מדי. מפתיעה מדי. מתזוזה אנושית סתמית במרחב הציבורי.

חברה טובה אומרת לי בצחוק שאם אני כבר מסתובבת לי ככה ברחובות, אז לפחות שאשים כאפייה. בעצם לא טוב כאפייה, כי אז ירביצו לי יהודים. הכי טוב כובע כזה של תיירת. הכי ניטרלי.

אני ממשיכה להסתובב לי בעיר הריקה. מגיעה לשוק מחנה-יודה, זה שעמוס בדרך כלל בקולות וצבעים וטעמים וזיעה של מיליון תיירות ותיירים שבאו לבקר. גם השוק ריק עכשיו. מוכרים מחזרים אחרי הקונות והקונים. מוכר ערבי עונה לי בתנודות ראש של כן ולא, אולי כדי שלא אשמע את המבטא ואתרחק. מוכר אחר גורם לשרירי הצחוק לפעול סופסוף, וקורא לעברי בקריצה: "שתדעי לך, שאת הבחורה הכי יפה שעברה כאן היום". שנייה אחר כך, הוא מעמיד דברים על דיוקם (שלא אתבלבל חלילה): "תכלס, כי את בערך היחידה שעברה כאן היום. בדרך כלל מגיעות לכאן תיירות יפות שחבל על הזמן".

אולי החברה צודקת, אני חושבת לי. עדיף היה להסתובב עם כובע של תיירת.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    הסגר חסר משמעות ותכלית, ולא יוביל לשום מקום. מצד שני, יש כמה נקודות אור במצב החשוך הזה. הנה:

    * גל האלימות הנוכחי הופעל על ידי כמה עשרות סכינאים חובבים. החלק החיובי הוא שבניגוד לאינתיפדה הקודמת, לא מדובר ביחס מטורף בין אלו שביצעו פיגוע ואלו שניסו: באינתיפדה הקודמת, היחס עמד בערך על 1:10. למשל, לאחרונה התפרסמה פה סקירה על מעורבות של נשים באינתיפדה הקודמת (ליאור אלפנט, צבא של שושנים): 8 רוצחות פעלו באינתיפדה השניה, אבל זה רק אם מתעלמים מ 68 נשים נוספות שיצאו לרצוח. לכן, בפעם הקודמת היקפי ההרג חסר האבחנה היו גבוהים בהרבה. הם ירדו, וזה טוב.

    * הרוצחים מהפעמים הקודמות הונעו על ידי מאבק בישראל, מאבק שנגע בעצם קיומה. בעקבות תיאוריות שדי מוכרות כאן, בהעוקץ, הם יצאו להפחיד את הישראלים לכדי כניעה ובריחה "בחזרה לאירופה". בערך כמו שדאעש עושה היום במרחב כולו. אצלנו זה לא הכי הצליח, כזכור. אבל חשוב לשים לב שהרוצחים הנוכחיים יוצאים, ככה זה נראה, לא להשמיד את ישראל אלא לנהל דו-קיום מסוג מסויים בהר הבית. קשה להניח שהם בעדנו במובנים עמוקים, אבל את הם שמים את חייהם על כף המאזניים כדי שיתנהל סדר מסויים בהר הבית. אני לא אומר שהסדר הזה מושלם, אלא שהמלחמה הנוכחית אינה נגד עצם קיומה של ישראל.

    * המרחב שלנו בוער, והערבים בישראל ובשטחים הם, ובכן, ערבים בערך כמו הערבים האחרים במרחב. אבל בניגוד למרחב, שבו מלחמת דת קטלנית משתוללת על שטויות דתיות חסרות ערך, הרוצחים שלנו יוצאים לפעולה ביחס למה שנראה כדבר ממש חשוב לאיסלם. המוסלמים שחיים איתנו הם מאד סובלניים ורציונלים: בשום פנים לא אבסולוטית, אלא ביחס למה שמתרחש עכשיו באיסלם המזרח תיכוני (מזרח תיכוני, כי יש גם איסלם אחר).

    * אנחנו מנצחים, דרך התגוננות אזרחית יעילה, ובסופו של דבר גם לא מתלהמת – למרות הניסיונות בשמאל להדגיש את החלקים המתלהמים והאלימים, ונסיונות בימין להפוך את האלימות המתלהמת לנורמה מחייבת.

    * בסופו של דבר, הפיגועים הם בעיקר סמליים. הם דומים קצת לקסאמים, במובן שהם מובילים בעיקר להרג המבצעים, ולחרדה מסויימת במרחב הציבורי. אממה, כאמור, הסמלים האלו אינם אינסופיים. הם מייצגים חלק קטן יחסית בציבוריות הערבית בארץ, חלק שמאמין בקלות על היהודים בישראל כל דבר שיספרו עליהם. נאמר את זה כך: אינתיפדת הסכינים ברואנדה גבתה מחיר דמים יקר יותר, וההשתתפות בה כללה הרבה יותר מאנשי ההוטו. זה לא המצב שלנו. עם קצת מזל והרבה קור רוח, גם של יהודים וגם של ערבים, עוד כמה חודשים נשכח את זה, ונעסוק בדברים אחרים. נגיד, הכיבוש.

  2. נפתלי אורנר

    האם נלמד כי דרך הכיבוש, השליטה על עם זר, ההתנחלויות בתוכם, היא חסרת תוחלת?