חזרה למחאת האתיופים: לעמוד במקומו של האחר

לפני חודשיים שברתי את הרגל, מה שהוביל לזמן מה בגבס ועם כיסא גלגלים. פתאום שמתי לב כמה העולם שלנו לא מותאם לאנשים עם מוגבלות. זה מאד העסיק אותי והרגשתי קטנה וחסרת אונים. ואז, זה עבר. חזרתי ללכת. אבל נותרתי עם הזכרון של איך זה הרגיש, לעמוד במקומו של מישהו אחר.

הרגשתי שאני חייבת להבין, חייבת לכתוב. אירועי התקופה האחרונה לא יכלים להשאיר אותי אדישה. ואני מרגישה מחויבת לבחור במשהו אחר, חדש. או לפחות לבחור להתייחס למה שעברתי. להבין מה הפריווילגיות שלי, מה הן דורשות ממני, ומה אני צריכה ויכולה לעשות.

לפני מספר חודשים החלו ״הפגנות של יוצאי העדה האתיופית״. מושג קצת מוזר, לא? הרי ההפגנות על מחיר הדיור לא נקראו ״הפגנות התל אביבים״ או ״הפגנות מעמד הביניים״. אז למה דווקא המחאה הזאת וההפגנות האלה הוצגו כך בתקשורת? למה הן לא כונו ״מחאת הגזענות״? ואיך הגדרות אלו מתייגות את המחאה? כמה פירוד גזעני ומפלה עוד יעשה כאן?

אז אני לא קיבלתי על עצמי את הכותרת הזאת, וכבר מראשית המחאה התחלתי להגיע למפגשים של הפעילים. למה? כי היה לי חשוב, בדיוק כמו לאנשים אחרים. כי גזענות זו לא ״בעיה של אתיופים״. והרגשתי את זה בכל רמ״ח איבריי. לא רוצה לחיות במדינה גזענית.

במפגשים הראשונים כולם הסתכלו עלי קצת עקום, באופן חשדני ומרוחק. קיבלתי שיעור חשוב, במסגרתו הבנתי לראשונה איך מרגישים אתיופים שנמצאים לבד בחברה של לבנים, מתויגים ושונים מעצם צבעם. אני כל כך רציתי שלא יתייחסו אלי כ"לבנה". רציתי להיות פשוט חלק מהמאבק, כמו כולם. אבל לא יכולתי להסיר ולמחוק את הצבע שלי. הוא היה בולט וזוהר. וזה הציק לי ושיגע אותי וגרם לי לחוסר נעימות. אז הבנתי לראשונה.

גם כשרכשתי חברים בחבורה המדהימה הזאת, וגם כשהפסיקו לחשוד בי שאני מסתננת, הצבע שלי תמיד היה שם. נוכח ובהיר. פשוט כי אני נראית שונה.

בהפגנה האחרונה בכיכר רבין לקחתי חלק בארגון. ראיתי איך הפגנה שקטה לגמרי הופכת בדיוק בשעה של הפריים טיים (כמה מפתיע) לשרשרת מעצרים קשים ואלימים. יום למחרת ראיתי בבית משפט איך האנשים שנגררו על הרצפה יום לפני בדרך לניידת מואשמים בתקיפת שוטר. והרגשתי כל כך קטנה. קטנה וחסרת יכולת מול המערכת הגדולה והמשומנת הזאת שנקראת הממסד. לראשונה ראיתי במו עיני איך המערכת הזאת מתנהלת מול אזרחים. הרי מבחינתי מערכת המשפט תמיד היתה מערכת של צדק. והמשטרה היתה המקום אליו אתקשר כשאהיה בצרה (אני עדיין משתדלת להמשיך להאמין בזה איכשהו, בכל זאת). אבל עכשיו לראשונה הרגשתי את התחושה הזאת של הקטנות הבלי נסבלת אל מול הממסד והמשטרה. זו תחושה שיכולתי להימנע ממנה בקלות אם רק הייתי מתרחקת מ״המאבק של האתיופים״.

כחודש וחצי לאחר ההפגנה האחרונה בכיכר רבין, יצאנו – חבורה של פעילים – להפגין מתחת לבית של היועץ המשפטי לממשלה כדי למחות נגד ההחלטה לסגור את התיק של השוטרים שהכו את החייל דמסה מסיבות של ״חוסר עניין לציבור״. באחד הימים נעצרתי. לא עשיתי שום דבר שונה או אסור על פי חוק. הסעיף היחיד שהם יכלו להלביש עלי היה ״התקהלות בלתי חוקית״, שהיא למעשה כל התקהלות של יותר משלושה אנשים תחת כיפת השמיים. היינו בדיוק שלושה.

האמת, לא חשבתי בכלל שאי פעם יעצרו אותי, בטח ובטח שלא על דבר מוזר כזה.

ויש בי כעס. כל כך הרבה כעס ותסכול. פתאום אני חושבת: אולי אני מבינה? אולי סוף סוף הצלחתי להבין ולהרגיש כמו מישהו אחר, שהוא לא אני. לדעת שעכשיו אני לא רק מפגינה בשביל מישהו אחר אלא, באופן מלא ושלם, גם בשבילי! אבל זה לא מה שקרה. כי מה שלא יהיה, האמת היא שאני תמיד יכולה להפסיק עם השגעון הזה שלי. להפסיק ללכת להפגנות, להפסיק עם המלחמה בגזענות, להפסיק להגיע למצבים בהם אני הלבנה היחידה. זו באמת בכלל לא בעיה. ואני פשוט אמשיך בחיי כמו שהם היו תמיד. בלי פחד להיעצר, בלי תחושת שונות, בלי לראות את הצד הרע והמכוער של המשטרה והממסד. יש לי תמיד את הפתח הזה, את תכנית הגיבוי. וזה הופך הכל לאחר. כי אני לבנה. אני לבנה ושקופה. אני נהנית מבלתי-נראות נפלאה בכל מקום ובכל מצב. בחיי היום-יום שלי לא שמים אלי לב ולא מביטים בי בעין שונה, אלא אם אני בוחרת בכך.

מרצה באוניברסיטה לא תזכור אותי בתור ״הלבנה״; לא יבלבלו אותי כל הזמן עם לבנות אחרות; שוטרים לא יחשדו בי באופן אינסטינקטיבי; לא יתנחמדו אלי בגלל שאני לבנה; לא יתרחקו ממני בגלל שאני לבנה; לא יחשבו שאם אני לא מנומסת זה בגלל שכל הלבנים הם לא מנומסים, לא יחשבו שאם אני עוזרת למישהו סימן שכל הלבנים הם אדיבים. אם כל החברים שלי יהיו לבנים לא יאשימו אותי בהתבדלות והסתגרות. אם אשב בשקט בשיעור לא יחשבו שכל הלבנים שקטים. אם אדבר בקול רם לא יחשבו שכל הלבנים רועשים.

פשוט לא.

לא יחשבו עלי, לא יקטלגו אותי, לא יכלילו אותי ולא ישימו אלי כל כך לב.

אני יכולה לבחור.

אולי דווקא בגלל זה אני מרגישה שאני חייבת להמשיך לבחור את הבחירה שעשיתי עד עכשיו. ולוותר, גם אם זה באופן מאד מאד חלקי, על חלק מהפריווילגיות שלי בעולם. ולזכור, תמיד לזכור, שיש לי פריווילגיות.

גלית פיין, בת למשפחה ממוצא רוסי, עוסקת בחינוך ועובדת במרכז הדרכה של תנועת השומר הצעיר