• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

עדות: המשטרה ביפו הפכה למיליציה חמושה

הפשע: להיות פלסטיני. העונש: מכות מהיס"מ. האם אלה עשבי פרא במדים או שמא מה שאנחנו חוזים בו ביפו בימים האחרונים הוא פשוט מימוש של מדיניות כמעט-פורמלית?

ביום שני בערב בשבוע שעבר רכב עלי – צעיר יפואי בן 19 ללא כל עבר פלילי, נורמטיבי ושומר חוק (ממש לא "דמות מוכרת") – באטיות באופניו החשמליים, בדרך לחבר שיעזור לו לתקן אותם. עלי מגיע מדי יום על אופניו לעבודה והיה זקוק להם ביום שלישי מוקדם בבוקר. בזמן שהוא רוכב, ניידת משטרה עוצרת בצד השני של רחוב יפת ומודיעה לו ברמקול לעצור. עלי עוצר. שוטרים במדי יס"מ יוצאים מהניידת, ניגשים אליו ולוקחים אותו לניידת. עלי לא מתנגד ופשוט הולך איתם, בקצב רגיל.

את רגעי המעצר ראיתי בווידאו שצולם על ידי מצלמות האבטחה של חנות סמוכה: עלי צועד עם השוטרים, ולפני כן מוסר את האופניים ואת הטלפון הנייד לחבר שראה את המעצר מחנות קרובה ויצא החוצה. אמנם לא ברור למה עלי אמור לבוא איתם, למה בכלל עצרו אותו, אך הכל מתנהל כאמור ללא כל התנגדות. בשלב זה גם השוטרים מתנהגים ללא אלימות.

לאחר מכן, הכל משתנה.

עלי מספר לי שאחד השוטרים אמר לו כבר בתחילת המעצר, כאשר עוד היו ברחוב, שאמו של עלי עוסקת במקצוע מאוד מסוים. עלי החזיר לו באותה מטבע, כי התעצבן וכי מאוד אוהב את אמו. אך מכיוון שחשש, לא עשה דבר מעבר לדיבור. הוא הבין שכל תנועה "לא במקום" עלולה להתפרש כתקיפת שוטר – וביפו כבר שמענו די תיאורים של “תקיפות שוטרים”. עם שוטרים לא מתווכחים. זאת אומרת, אם אתה פלסטיני צעיר ביפו, ממש לא כדאי לך להתווכח עם שוטר. לך אין פריבילגיות – נהפוך הוא.

השוטרים לוקחים את עלי בניידת למגרש חניה אי שם באזור ה"סי פאלאס" המבודד בבת ים. בדרך לשם, הם מכניסים לו מכות רצח, בעיקר בראש ובפנים. עלי לא מתנגד ולא מגן על עצמו כי הוא מפוחד עד מוות. הוא גם לא מדבר. חושש לחייו, ממש כך. כבר לא מסוגל לזוז. מכה משמאל, מכה מימין, הכל בפנים. נהג הניידת אומר לעלי להתקרב עם הראש לכיוונו – עלי ממלא את הפקודה והנהג מכניס לו בוקס עם מרפקו תוך כדי נסיעה.

כחצי שעה עוברת מאז שהשוטרים המכים שחררו אותו. חברים לוקחים את עלי לחדר המיון. פניו של עלי מנופחות מאוד, שפתיו קרועות ומדממות, יש פנסים סביב עיניו, אך גרועה מכל היא הטראומה הנפשית. הידיעה המצמררת שאין לו הגנה. שמשהו מאוד יסודי בחברה השתבש. עלי מפוחד

בעת החניה במקום השוטרים ממשיכים להכות את עלי, בעיקר בפלג גופו העליון. אחרי כחצי שעה של התעללות הוא נלקח בחזרה ליפו, לשביל צר סמוך לבית החולים דג'אני (כיום צהלון), לא רחוק מתיכון עירוני ז'. עוד מקום חשוך שבו לא יימצאו עדים. השוטרים נותנים לו דו"ח על סך אלף שקלים, "כי דיבר בנייד תוך כדי נהיגה על האופניים החשמליות שלו". כאשר הם זורקים את עלי מהניידת הם אומרים לו שירוץ כי אם לא, הם יעצרו אותו וימשיכו "לטפל בו". עלי המפוחד עד מאוד רץ בכוחותיו האחרונים.

כחצי שעה עוברת. חברים לוקחים את עלי לחדר מיון. על פי התיעוד הרפואי, מעבר לפגיעות בפניו, יש חשד לפגיעה בחוליות הצוואר. פניו של עלי נפוחות מאוד, שפתיו קרועות ומדממות, פנסים סביב עיניו – אך גרועה מכל היא הטראומה הנפשית. הידיעה המצמררת שאין לו הגנה. שמשהו מאוד יסודי בחברה השתבש.

עלי בבית החולים. אם אתה פלסטיני צעיר ביפו, לא כדאי לך להתווכח עם שוטר
עלי בבית החולים. אם אתה פלסטיני צעיר ביפו, לא כדאי לך להתווכח עם שוטר

לו היה עלי באמת חשוד בביצוע עבירה, הוא היה נעצר ונלקח לתחנת המשטרה סלמה לצרכי חקירה. זה לא קרה. הוא שוחרר אחרי סיבוב מכות רצח. הדו"ח שקיבל מהשוטרים מאפשר לזהות אותם, אחד מהם מוכר ביפו. כלומר, השוטרים כלל לא חששו שיזוהו כשהיו במשמרת שיטור רשמית. לא מדובר בשוטרים שבסיום משמרת החליטו "להשתעשע". עלי שוקל לפנות למח"ש.

אין זו העדות היחידה שהגיעה לידיעתי: יום לפני הסיוט של עלי בעט שוטר בנער שישב בצד הרחוב ביחד עם חבריו. השוטר עבר, קילל ובעט, ככה, בספונטניות. הנערים לא עשו דבר כי הבינו שאם יגידו דבר-מה, הם עלולים להיות חשודים ולהילקח למעצר. פשוט ישבו ושתקו.

ביפו אפשר לשמוע עדויות רבות מסוג זה. האם מדובר בעשבים שוטים, שוטרים בודדים, או שמא אנו עדים כאן לסוג של התנהלות, לא פורמלית אך מושרשת, למדיניות של "נראה להם, נטפל בהם"?

המשטרה אמורה לשרת אותנו, האזרחים. אך כאשר היא הופכת למיליציה בשירות כוחות מאוד מסוימים, כולנו בסכנה. הראשונים לשלם את המחיר הם צעירי יפו הפלסטינים באשר הם. מעצרי שווא הם כלי יעיל לדיכוי אוכלוסיות. הם גם סימן היכר למשטרים אפלים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יצחק

    אני לא רוצה להשמע רע אבל וואלה בימים של ההפגנה נגד ישראל צחקתם ועודדתם אז למה אתם בוכים מהיחס של שוטרי ישראל כלפכם תחליטו כבר באיזה צד אתם ראבק אתם לא יכולים להתנהג כמו אוייבים במסווה של אזרחים נמאסתם והמכות שבאות עלכם זה לשם הרתעה דעו לתת כבוד למדינה שאתם נמצאים בה במדינה איסלאמית הייתה הולך נגדה הייתה נחשב בוגד דינו של בוגד הוא מוות , אתם בישראל לכו תצעקו שאתם רוצים לחיות בשלום תשתיקו את הילדים המושפעים והמופרעים שלכם תנו תקווה במקום לעמוד בצד ולחייך במקום להניף דגל פלסטין אף פעם לא הייתה כאן מדינה פלסטינית אין דבר כזה אתם ישראלים לא רע לכם למה לעשות רע ?

  2. עמית

    הכותבת לוקחת עדות של צעיר ומתייחסת אליה כאמת חקוקה בסלע. מה גרם לחוש הביקורתיות להיעלם?

    לצעיר יש אינטרס מובהק לשקר. בין אם הוא נקט באלימות בתוך הניידת או לא, האינטרס המובהק שלו הוא להגיד שלא. גם גנב וגם חף מפשע יגידו שהם לא גנבו. העדות שלהם בפני עצמה היא לא הוכחה לכלום.

    אין שום ראיה שמגבה את דבריו (או את הגרסה הנגדית). יש לנו רק עדות של בעל אינורס אחד. נסיבתית, אפילו בעדות הוא מודה שהוא קרא לשוטר בן זונה, אז אפשר לשער שגם בניידת הוא לא בדיוק היה רגוע ומרוסן. כותב הוגן היה מציג את העדות כמה שהיא – עדות של בעל אינטרס אחד שצריך לקחת בערבון מוגבל ולבדוק ולברר. לא אמת משמיים.

  3. יוסףה מקיטון

    התגובות כאן מייאשות. כמה קשה לאנשים לראות חוסר צדק? תמיד יחפשו תירוץ לא להאמין, תירוץ להצדיק את שאינו ניתן להצדקה. רק כשחוסר הצדק מופנה כלפיהם, פתאום זועקים הם אפלייה! גזענות!

    אם היה מדובר בצעיר מיוצאי אתיופיה? או מזרחי? האם גם אז היו המגיבים שקדמו לי מגיבים כך?

    והרי אם היה מדובר במתלוננת על תקיפה מינית, היו מצדיקים את התוקף, מפקפקים בגירסתה, נוהגים כמנהגם כעת.