• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

קדושת החיים מעל לכל: כמה מלים של תקווה מהעצרת בירושלים

שלושה נאומים מהעצרת של עומדים ביחד نقف معًا בירושלים, אליה הגיעו אמש אלפי ערבים ויהודים כדי לעמוד יחד מול מציאות של ייאוש, כיבוש ופחד
מאיר בוזגלו, גילי רעי, מוראד מונא

צעידה ביחד לאור קדושת החיים / מאיר בוזגלו

עומדים ביחד, בלי שנאה ופחד. זו באמת האמירה של השעה. מסרבים להיות אויבים. יחד עם זאת, חשוב לומר שיש גם לאן לצעוד ביחד. יש כאן שלט שצועק "יש דרך אחרת". אני מאוד מזדהה עם השלט הזה בגלל שכאשר אני מסתכל בעצמי כיהודי, אני רואה שבתוכי יש תיבת תהודה ערבית. שפת אמי היא הערבית המרוקאית. וזה לא נס, לא משהו יוצא דופן יש עולם של מורשת יהודית ערבית. אם רוצים לצעוד ביחד זה הזמן לזכור אותה. מדובר על מורשת שמשתרעת על פני מאות רבות של שנים ועל פני שטח עצום, והיא יצרה את פאר התרבות היהודית הכוללת את איבן גבירול, ר' יהודה הלוי, רמב"ם עולם של שירה ופיוט, מוזיקה שמגיעה למאה העשרים.

מדברים על אמונה ומלחמה, ושפיכות דמים. כאילו שאמונה היא מלחמה. ובכן, אני רוצה לומר שיש דרך אחרת. אמונה היא גם דרך לשלום ולחיים. רק אדם חי יכול להתפלל ולשבח את הקב"ה. לא המתים יהללו יה. אי אפשר לבוא בשם קדושת תפילת האדם ולהרוג ולזרוע מוות. ואי אפשר בשם הזכות להתפלל לסכן חיי אדם שנבראו בצלם.

אנחנו אחרי ימי הרחמים והסליחות, אחרי כיפור, אבל גם אחרי עיד אל אדחא שנשלט על ידי ערך החמלה. זה זמן החמלה. יש הרבה משותף, ואם נצליח לבנות על המשותף אפשר יהיה להקרין אור גדול פנימה לתוך ישראל, ולכל האזור סביבנו. בעזרת השם.

לא באתי לדבר כאן על רעיונות גדולים. באתי להניח במוקד הבמה את ערך קדושת החיים. המטרה אינה מקדשת את האמצעים. זה להזמן להניח את קדושת החיים מעל לכל. דם זה לא מים. ולא משנה איזה דם.

אני רוצה להודות לכולכם, אבל במיוחד לחברים ולחברות הערבים שבאו לכאן. עבור היהודים זו עוד הפגנה שלא עולה ביוקר, אבל לחברות ולחברים הערבים זה עלול לעלות ביוקר. אני רוצה להודות לכם מעומק לבי. חיזקו ואימצו כולכם.

מאיר בוזגלו, פילוסוף, תנועת תיקון

 

זהות מול זהות, פחד מול פחד / גילי רעי

אני אמא לשני ילדים בבית הספר הדו לשוני, יד ביד, בירושלים. כאמא, אני מקפידה להגיד לילדים שלי שמותר: מותר לכעוס, מותר לפחד לפעמים אפילו צריך. הערב, אני רוצה לדבר על הפחד. אני לא רוצה לטאטא אותו מתחת לשטיח, אני לא רוצה לעצום עיניים או לנפנף אותו בביטול. פחד הוא תחושה אמיתית, אנושית, מנגנון הגנה חיוני ואי אפשר להתווכח עם מי שחש פחד.

אני מפחדת. בימים האלו הילדים לא חוזרים הביתה בתחבורה ציבורית, ויש רצון להסתגר בבית וכשיוצאים לרחוב להשגיח בשבע עיניים. אני מפחדת שיקרה משהו רע למישהו שאני אוהבת, ואני כואבת ומזדהה עד עמקי נשמתי עם אלו שנפגעו או שיקיריהם נפגעו. גם חברי וחברותי הפלסטינים בקהילת יד ביד מפחדים: מפחדים לדבר ערבית ברחוב, מפחדים לאבד את מקום עבודתם, מפחדים להיות חשודים, להיות מטרה למתקפה אלימה של שוטרים, חיילים או סתם אזרחים יהודים – שגם הם, מפחדים. חברינו תושבי שכונות ירושלים המזרחית מפחדים שלא יוכלו לצאת מהשכונה, שייאלצו לעבור בידוק מפשיט, משפיל, שילדיהם ייצאו בבוקר לבית הספר, ולא יוכלו לחזור כי השכונה תיסגר.

אכן, אי אפשר להתווכח עם הפחד, אי אפשר להתעלם ממנו. אבל גם אי אפשר לתת לו למשול בנו.  אל מול הפחד אני עומדת, כפי שעמדתי לפני כמעט שנה כשהוצתה כיתה בבית ספרנו, מישירה אליו מבט, גם אם מצועף דמעות וכאב, ומציעה לו חלופה. כי כשיש חלופה הפחד אמנם שם, אבל הוא לא יכול להשתלט. החלופה שלי היא הבחירה להיות חלק מקהילת יד ביד, בחירה מודעת בחיים משותפים, על שלל האתגרים והקשיים שהם מביאים עימם. זה לא מתוך נאיביות, וזו לא בועה של כמה משוגעים לדבר. הרי בחרנו לעשות מעשה שהוא כל כך פשוט ויום-יומי כמו ללכת לבית הספר.

את האפשרות שיום אחד יהיה כאן טוב יותר אנחנו צריכים לבנות במו ידינו, ולא רק לחכות למנהיגות שתהיה אמיצה מספיק לסיים את הכיבוש והדיכוי. לא רק הילדים שלנו בונים את החיים המשותפים שלהם, גם אנחנו ההורים לוקחים חלק: אבן על אבן, רגש על רגש, שיחה אחרי שיחה, זהות מול זהות, פחד מול פחד, אמון ואהבה

זוהי בחירה מודעת מלאת תקווה, מבוססת על ההנחה שאת האפשרות שיום אחד יהיה כאן טוב יותר אנחנו צריכים לבנות במו ידינו, ולא רק לחכות למנהיגות שתהיה אמיצה מספיק לסיים את הכיבוש והדיכוי. לא רק הילדים שלנו בונים את החיים המשותפים שלהם, גם אנחנו ההורים לוקחים ולוקחות חלק בבנייה: אבן על אבן, רגש על רגש, שיחה אחרי שיחה, זהות מול זהות, פחד מול פחד, אמון ואהבה.

זו הפעם השנייה שמוראד ואני מדברים ביחד על במה. הפעם הקודמת היתה לפני כחצי שנה, בטקס המשותף ביום הזיכרון בבית הספר שלנו. בין הדברים שאמרתי אז התייחסתי לבית שמצאנו בקהילת בית הספר הדו-לשוני וכך אמרתי: את הבית הזה מצאנו כאן, בבית הספר, בקהילה שלנו, בחיים המשותפים שלנו: יהודים וערבים. בחרנו להיות ביחד גם כשקשה וגם כששמח, ולתת אחד לשני לכאוב, לאהוב, לחלום, לקוות וליצור ביחד משהו חדש שלא מוחק את המקומות והבתים מהם באנו, אבל גם בונה מרחב שיש בו מקום לכולנו.

בימים הקשים והכואבים שעוברים עלינו כאן בירושלים, כשהפחד הולך ומתגבר, יש תחושה שאולי הבית הזה שלנו הוא חלום. אבל הוא לא, הוא אמיתי והוא איתן ויציב  והוא הרבה מעבר לכתלי בית הספר והקהילה שלנו. כמו ההפגנה הזו הערב, הוא חלק מהחלופות שיש לנו להציע כדי לא לתת לפחד להשתלט. גם תקווה היא אמיתית, חיונית, אנושית. ואנחנו לא מוותרים עליה. לא הערב, לא מחר, לא אף פעם.

גילי רעי, קהילת בית הספר הדו-לשוני יד ביד בירושלים, תושבת ירושלים

גילי רעי (מימין) ומוראד מונא, מבית הספר יד ביד בירושלים, בעצרת של ״עומדים ביחד״ בירושלים, 17.10.15.
גילי רעי (מימין) ומוראד מונא, מבית הספר יד ביד בירושלים, בעצרת של ״עומדים ביחד״ בירושלים, 17.10.15

 

במקום להציב בטונאדות תבנו מתנ״סים / מוראד מונא

לא באנו היום בכדי לומר תנמיכו את הלהבות, באנו לומר תכבו את השריפה.

באנו לדרוש שפיות. באנו לדרוש הוגנות. באנו לדרוש שוויון.

בימים קשים אלו אנחנו נתקלים בהרבה מחסומים במזרח ירושלים, לא רק בטונאדות וחיילים אשר דואגים להקשות את מהלך חיי היום-יום של הרבה חפים מפשע, אלא גם להבות כגורם מייאש ומדכדך להרבה בני אדם תמימים.

הממשלה ועיריית ירושלים ראו בדרך זו פתרון לסכסוך והציבו עונשים קולקטיבים לעם שלם. אנחנו אומרים – אין זו הדרך. לעיריית ירושלים אנחנו אומרים: במקום להציב בטונאדות תבנו מתנ״סים, מגרשי ספורט וגנים ציבוריים. תדאגו לתוכניות מתאר ובתי ספר נוספים. תדאגו לפרויקטים וחוגים לילדים ובני נוער. לממשלה אנחנו אומרים: תפסיקו את הכיבוש, תדאגו לאופק מדיני שיוביל לשלום, אין מקום לחפש אשמים. תהיו הגיוניים והוגנים ותסיימו כבר את הסכסוך מיידית, והכי חשוב – תחסכו מאתנו את שפיכות הדמים.

הסכסוך לא נולד היום, גם בעבר עברנו ימים קשים ונוראים, שילמנו מחיר כבד, אך רק דרך פתרון צודק שיאפשר משא ומתן אמיתי בין שני הצדדים אפשר להגיע לחיים יותר שקטים. אנחנו חיים ביחד, נמשיך לחיות ביחד, אל תתנו לשנאה לשלוט בנו, אל תתנו לייאוש להשתלט עלינו, תחשבו על הילדים ועל העתיד, תחנכו אותם לאהוב את האחר ולכבדו ללא הבדל דת, גזע ומין – כי כולנו בני אדם, הרי אין הבדל בין דם לדם.

לכן אנו אומרים לשני הצדדים: תבינו, נולדנו כבני חורין, תנו לנו ביטחון ולמדו זאת מהכוח שלנו להמשך חיים משותפים בלי ייאוש ובלי פחדים. אנחנו מאמינים בדו קיום – וכך יהיה.  

מוראד מונא, קהילת בית הספר הדו-לשוני יד ביד בירושלים, תושב ראס אל עמוד 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    אני מצפה לנאומים מסוג זה מפיהם של מנהיגי שני הצדדים
    היום כל אחד מתבצר אחרי קשיחותו ואינו מוכן לזוז צעד אחד קטן קדימה.
    מילות שירו של ביאליק בעיר ההרגה מהדהדות באוזני – "השמש זרחה והשיטה פרחה והשוחט שחט" והמנהיגים נדמו. הלוואי ונדמו – הם משלהבים יצרים.

  2. יואש אב

    התגובה של אלדד הופנר טיפוסית לדפי המסרים של ביבי ואנשיו.
    יש שנאה בשני הצדדים שמוזנת ומתודלקת בהתמדה על ידי אנשי דת קיצוניים ששום דבר לא יספק אותם אלא רק מלחמה והרג של רבים שאינם שותפים כלל לדעותיהם והטפתם.
    כל ההזויים הדתיים משני הצדדים שלחמים כביכול על "אתרי קודש" מחללים שם שמיים ומחללים את אלוהיהם ללא הבדל מיהו.
    הפלג האיסלמי הצפוני, הבית היהודי, מתכנני בניית הבית השלישי, רבנים מוטרפים, איממאמים במסגדים, כולם עסוקים בהפצת שנאה והרס.
    אין לנו היהודים ולא לערבים מנהיגים שרוצים ויכולים לעצור את הרעה.
    כל אלו שמחשיבים עצמם למנהיגים, הם אלו שמבעירים את הבערות והם שיביאו עלינו את האסון המתקרב.
    יואש אב