אושר למתבוננים: על המקום העצוב שמספר את תולדות ירושלים

מתחם הר הבית/אל-אקצא הוא אחד המתחמים האדריכלים המפוארים והייחודיים ביותר בעולם. נראה שאין אף מקום נוסף שבו על פני שטח של 140 דונם ישנם מונומנטים רבים כל כך, מתקופות שונות, הבנויים בסגנונות שונים ומשמשים לצרכים כה מגוונים. כל אלו יוצרים מכלול אדריכלי יוצא דופן שמגלם את שיא פארה של התקופה המוסלמית של ירושלים שנמשכת למעלה מאלף שנה.

המתחם, המוכר היום בגלל המשמעות הדתית שלו, החל להיבנות בצורתו הנוכחית בסוף המאה השביעית עם הקמתה של כיפת הסלע (המכונה גם כיפת הזהב). כיום כיפת הסלע משמשת כמסגד, אולם במקור היא נבנתה כמבנה זיכרון והנצחה שרק לאחר מאות שנים החל לשמש כמסגד. זהו אחד המבנים המוסלמים העתיקים ביותר בעולם שהשתמר ללא שינויים מהותיים, והוא נחשב למופת אדריכלי ואמנותי ולאבן יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות המוסלמית. בתוך המבנה ישנה כתובת המתארכת את בנייתו לשנת 691 לספירה, תקופתו של הח'ליף עבד אל-מלכ בן מרואן (705-685) לבית אומיה.

במקביל, או מיד לאחר בניית כיפת הסלע, נבנה מסגד אל-אקצא (אל-קבלי) בדרום מתחם הר הבית. המסגד מתוארך לראשית המאה השמינית, זמנו של עבד אל-מלכ, בונה כיפת הסלע, או בנו, אל-וליד הראשון (715-705). המבנה נהרס (בעיקר בגלל אסונות טבע ורעידות אדמה שהתרחשו בעיר במהלך ההיסטוריה) והוקם מחדש מספר פעמים, בפעם האחרונה בשנת 1035, בתקופה הפאטימית, לאחר רעידת האדמה של שנת 1033.

שני מבנים אלו, האחד מבנה הנצחה והשני מסגד, מהווים את הבסיס למתחם המוכר כיום. מבני הנצחה נבנו במטרה לעצים את השליט או האיש שבנה אותם ולא שימשו לפונקציה דתית. במשך השנים התווספו על ההר עשרות מבנים, החל מכיפות, קשתות, מבני דת והשכלה ועוד. מתוך שלל הכיפות הבנויות בהר הבית יש לציין את "כיפת העלייה", הנמצאת צפונית-מערבית לכיפת הסלע ונחשבת במסורת המוסלמית למקום עליית הנביא מוחמד לשמים. המבנה מתוארך למאה ה-12, אך יש המקדימים אותו למאה השמינית. מבנה הנצחה נוסף הוא "כיפת הנביא", המצויה גם היא מצפון לכיפת הסלע ונבנתה במאה ה-16 על ידי מוחמד ביי. בדומה לתיארוך "כיפת העלייה", יש המתארכים את ראשית הקמתה למאה השמינית. כיפה נוספת היא "כיפת השלשלת", הממוקמת ממזרח לכיפת הסלע ושנבנתה ככל הנראה במאה השמינית על ידי עבד אל-מלכ, הח'ליף האומאי. מבני דת נוספים כמו המינרט שבשער ע'ואנמה וצריחים בסגנון ממלוכי המשיכו להבנות ולעצב את המתחם בתקופות  האיובית (מאות 13-12) והממלוכית (מאה 14). מבנים ייחודים נוספים מהתקופה הממלוכית הם "דוכן הקיץ" (מנבר א-ציף), ומבנה ההיטהרות (אל-כאס). אחד המבנים המרשימים והייחודיים במתחם היא מדרסת אשרפייה, שנבנתה במאה ה-15, שהיא מופת של אדריכלות ממלוכית.

הקדשת המתחם הייתה ללא ספק אחת הסיבות המרכזיות שאיפשרו  לשמור על יופיו ואף להמשיך לטפח ולבנות אותו לאורך מאות שנים עד ימינו. אמנם במהלך השנים לצד מבני הדת, נבנו מבני הנצחה שהיו בעלי משמעות פוליטית ולא נבנו למטרות דתיות, אולם בסופו של דבר המבנים כולם חוסים בצלה של הקדושה בהר.  

ההנחה הרווחת היא שהר הבית/מתחם אל אקצא היה קדוש הרבה לפני הופעתן של הדתות המונותיאיסטיות. ככל הנראה כבר בתקופה הכנענית, עם הקמת ירושלים במאה ה-18 לפנה"ס. התנ"ך מזהה את מקום בית המקדש עם הר הבית והנחה זו מקובלת במחקר, הרבה בזכות ההבנה שמקום קדוש לא משתנה גם כשאופי האוכלוסייה המקומית משתנה. קדושת ההר המשיכה לאורך התקופות הבאות. ביהדות מוכרים שני בתי מקדש; אחד שבנה שלמה המלך והשני שנבנה בסוף המאה הששית לפנה"ס, בתקופה המכונה שיבת ציון. לשני בתי מקדש אלו אין עדויות ארכיאולוגיות. רוב השרידים הארכיאולוגיים שניתן לזהות או לשייך לבית המקדש הם חלק מהמתחם הענק שככל הנראה הורדוס בנה במאה הראשונה לפנה"ס. המסורת טוענת שהורדוס רק שיפץ את בית המקדש, אבל ככל הנראה הוא בנה אותו מחדש, כמעט מהיסוד. כלומר אם מקבלים את ההנחה שמקדש אחד נבנה במאה העשירית לפנה"ס והשני במאה השישית, אז יש להתייחס למקדש הורדוס כבית מקדש השלישי.

בימי אליה קפיטולינה (מאות שניה עד רביעית לספירה) הפך הר הבית למתחם של מקדשים פגאניים. ובתקופה הביזנטית (מאות רביעית עד שביעית) שורר חוסר בהירות לגבי הפעילות שהתקיימה בו והמבנים שהיו בו. ההנחה המקובלת היא שבתקופה זו הושקע מאמץ לקדש את הציר שבין הר הזיתים, כנסיית הקבר והר ציון ושההר נשאר נטוש – סמל ועדות לכך שהיהדות סיימה את תפקידה כעם הנבחר ובני ישראל החדשים הם הנוצרים.

ההחלטה לבנות מבנה הנצחה על ההר בסוף המאה השביעית ולצדו מסגד מעידה שלא תמיד חשבו על המקום רק כמתחם דתי. מצד אחד, ברור שהמוסלמים הכירו את המסורות התנ"כיות והם אף ייחסו להן חשיבות (הרי שלמה ודוד המלך נחשבים נביאים באיסלאם). מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהמבנה המרכזי שנבנה במקום, כיפת הסלע, לא היה מבנה דתי. נראה שההיסטוריה לא יכולה להציע רק דרך אחת לשמור ולהתייחס למתחם המקודש. כיפת הסלע כמו מבנים רבים שהתווספו במהלך השנים, יכולים להזכיר לנו שהמתחם הבנוי על הר הבית הוא בעיקר אתר עתיקות ומונומנט אדריכלי שאין שני לו בעולם, וכולנו צריכים להתגאות וליהנות מהרבגוניות והעושר התרבותי הגלום בו; המתחם שמספר יותר טוב מכול מקום אחר את תולדותיה של ירושלים.

ייתכן שאם היינו יכולים לראות את מתחם אל-חרם א-שריף כאתר שהוא לא רק דתי ומקור למאבקים דתיים, היינו עושים צדק רב יותר עם המקום ומורשתו, וגם עם עצמנו. האפשרות להביט בעיניים חילוניות או לא דתיות, אפילו רק לרגע, מאפשרים למתבונן מראה מרהיב ומעורר השראה. היופי הזה, שכל כך קל להתעלם ממנו, מציע אושר למתבונן. וגם אם זה אושר לרגע – במקום שהפך לעצוב כל כך, זה הרבה מאוד.