על החומוס לבדו

קירבה גופנית בין יהודים וערבים או פעילויות מאורגנות למטרות היכרות ופירוק דעות קדומות מכונים בלעג ע״י שמאלנים ״דוּקִי״, קיצור של דו-קיום. כל אלה נתפסים כלא-פוליטיים מספיק ובכך משמשים מעין פלסטר לשימור המצב הקיים. יחסי הכוח הבלתי-שוויוניים בין ישראלים לפלסטינים נותרים בהם בצל כדי לא לפגום בהרגשה הטובה השוררת בהם. סוג של אסקפיזם בתחפושת פוליטית.

לכן, כשלפני מספר ימים ראיתי בפייסבוק תצלום של יהודי וערבי מחייכים למצלמה והכיתוב מספר שהם עובדים יחד במכולת והם שמחים על חברותם, התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה מזלזלת, בלתי מעריכה. התמונה הזו המשיכה ללוות אותי לנוכח הטירוף והפחד המאמירים – הפחד בעיקר של פלסטינים, אבל גם של יהודים – האחד מהשני רק בשל היותם מ״הצד השני״, ״האויב״.

אבל כשראיתי עוד ועוד ביטויי גזענות, הסתה ופחד, וגם חוויתי אותם על בשרי, הבנתי שבהקשר האקטואלי של מצב הדברים המתחולל סביבנו, המחווה הגופנית הזו של שני גברים – ״ערבי״ ו״יהודי״ השמים יד על כתף רעהו – היא הדבר המדויק לעשות כדי להציע משהו אחר, אנושי, מתנגד. לפתע ״האישי הוא הפוליטי״ מקבל ממד חדש: הבינאישי הפשוט, הישיר והתמים הוא הפוליטי. המפגש הגופני הבלתי אמצעי והבלתי פוליטי לכאורה, עומד לנוכח נחשול של אלימות בלתי נתפסת שמגובה על ידי ההנהגה והתקשורת הישראלית. צריך לקרוא את תגובות השטנה שהאנשים המתחבקים האלה מקבלים בפייסבוק כדי להבין עד כמה המעשה שלהם אמיץ.

אבל בשיא קלישאת הדוּקִי נמצא כמובן החומוס, כלומר מפגשים לניגוב העיסה ה(דו)לאומית. אכילת חומוס משותפת, כשהיא לב המפגש, הפכה סימן לפעילות ששום דבר פוליטי משמעותי יכול לצאת ממנה.

לפני מספר ימים חשבנו זוגתי אלאונור ואני שללכת ליפו לאכול חומוס בימים אלו יהיה מעשה של סולידריות לנוכח החרם שיהודים רבים נוקטים בו בכל פעם שהמתח בין הלאומים גואה. לא שיערנו לעצמנו עד כמה המצב חמור. כשהגענו למסעדת אבו חסן ביפו בשעה הרגילה, בה תמיד המקום מלא ולעתים אף מחכים בחוץ לשולחן פנוי, מצאנו את כל הצוות ישובים מסביב לאחד השולחנות ופניהם נפולות. המקום היה ריק מלקוחות. במשך כל הזמן שהיינו שם הגיעו שני סועדים נוספים. סֵה טוּ.

אלאונור הציעה שנארגן שם אירוע לחומוס וסולידריות. חומוס וסולידריות?! חשבתי לעצמי, הילכו השניים יחדיו? אם לשפוט על פי ההיענות נראה שכן. הגיעו כעשרים איש ואשה, ביניהם פעילים פוליטיים ותיקים וחברים. היינו חלק גדול מהסועדים ביום שישי שבימים כתיקונם עמוס במיוחד. הצוות היה שמח לבואנו והאווירה היתה נעימה מאד.

כל מה שעשינו הוא לנוע בניגוד לכיוון התנועה של רוב הישראלים בימים אלה. במקום להדיר את רגלינו מהמסעדה הערבית – באנו לאכול בה. זה לא היה מפגש לשלום באמצעות חומוס אלא אקט פוליטי של סולידריות על רקע החרם של יהודים את עסקי הערבים. אני חש קצת נבוך להציע ליהודים לבוא ליפו כי אין בה כל סכנה, גם כי חולדאי עשה משהו אחד טוב כשקרא ליהודים לבוא אליה. זה על רקע ההצגה של יפו כמקום מסוכן שבה נשפכים טחולים של יהודים ברחובות. רוגל אלפר הקדיש כמעט מאמר דעה שלם להלעיג על מנגבי החומוס. בזמנים אחרים הייתי מגחך כתגובה לפעולה כזו, אם יוזמיה היו מגדירים אותה כפוליטית. היום אני מבין שהיא לא רק חיונית אלא מתווספת להפגנות שכבר לא כל כך הולכים אליהן.

אני זוכר היטב איך יום אחרי פרוץ מלחמת לבנון האחרונה היינו כעשרת אלפים ברחוב אבן גבירול בת״א. ביום שישי האחרון התארגנה הפגנה פוליטית גדולה במרכז העיר – הגיעו פחות ממאה, כולם מוכרים לכולם. לעומת זאת בהפגנה די משעשעת בתמיכה בזיאד אבו אלהוא, שספג מנת גזענות משכנתו היהודיה בבניין במרכז ת״א, הגיעו מספר דומה. מארגן ההפגנה קרא למשתתפים לבוא עם שלטים כמו ״ערבים הם דווקא די סבבה״, זיאד עצמו הגיב לגזענות כלפיו בהצעה להכין מאפינס מלוחיה. לא מפתיע שבהפגנה הזו לא הכרתי אף אחד. אז לא בטוח שביום בו נתכנן את שיבת הפליטים הפלסטינים העשרות הללו יצטרפו אבל כיום הם ותצלומי הביחד בחומוס נהיו לאופוזיציה משמעותית.