אֵינִי מַאֲמִין לְמִישֶׁהוּ | لا أصدّق أحد

ביָּמִים הָאֵלֶּה אֵינִי מַאֲמִין לְמִישֶׁהוּ – לֹא לַפַּטְרִיּוֹט הַמֻּקְסָם מִתְּמוּנָתוֹ וְלֹא לַדַּרְשָׁן הַנִּצָּב עַל הַגּוּפוֹת הָרַעֲנַנּוֹת לְהַעֲלוֹת אֶת בְּשׂוֹרָתוֹ. שיר

אֵינִי מַאֲמִין לְמִישֶׁהוּ / מַרְזוּק אַלְחָלַבִּי

מערבית: ד"ר נַבִּיל טַנּוּס

שְׁנָתִי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה

נוֹחֶרֶת בְּרִגְעֵי הַיְּקִיצָה

מֵהֶמְיַת הַנְּשָׁמוֹת הַמְנֻקָּבוֹת

בַּכַּדּוּרִים וּבַסַּכִּינִים

 

בַּיָּמִים הָאֵלֶּה

רָאִיתִי יוֹתֵר מִקַּיִן אֶחָד רוֹדֵף הֶבֶל בְּשִׂמְחָה גְּלוּיָה

 

בַּיָּמִים הָאֵלֶּה

הַצִּפֳּרִים אֵינָן עָפוֹת אֶלֶּא אִם כֵּן מִבֶּהָלָה

וְהַפַּרְפָּרִים אֵינָם מוֹצְאִים אֶת הָאוֹר

רֵיחַ הַדָּם כְּבָר בִּלְבֵּל אֶת חוֹשֵׁיהֶם

 

בַּיָּמִים הָאֵלֶּה

אֵינִי מַפְסִיק לִכְתֹּב

לַהֲדִיפַת הַמָּוֶת

אֵין שׁוּם מָוֶת יָפֶה – כָּל מָוֶת, מְכֹעָר הוּא

 

בַּיָּמִים הָאֵלֶּה

הָאָדָם מֵת

בִּגְלַל זֶהוּתוֹ, שְׂפַת אִמּוֹ

אַךְ הַטְּרָגֶדְיָה יְקַשְּטוּהָ מִקְצָתָם בְּמִלִּים

אֲשֶׁר לֹא תַּחֲזֵקְנָה רֶגַע אוֹ שְׁנַיִם בָּאֲוִיר כִּי אֵין לָהֶן רַגְלַיִם

 

בַּיָּמִים הָאֵלֶּה

אֵין הַשִּׁירִים מַגִּיעִים אֶל יַעֲדֵיהֶם

הֲרֵי הַיְלָדִים כּוֹתְבֵיהֶם

עוֹד לֹא נִשְׁלְמוּ תָּוֵי פְּנֵיהֶם!

 

בַּיָּמִים הָאֵלֶּה

הַדַּרְשָׁן וְהָרוֹדָן נִרְאִים יַחְדָּו,

הָרִאשׁוֹן מַבְעִיר אֶת הָאֵש בַּמִּלִּים

וְאִלּוּ הַשֵּׁנִי מִתְחַבֵּא בֶּעָשָׁן

לְמַעַן נַקֵּב אֶת הַקְּטַנִּים וְלִמְצֹץ שְׂרָפָם

 

בַּיָּמִים הָאֵלֶּה

הַכָּל הַכָּל בְּסִימָן נְפִילָה

עֲלֵי הָעֵצִים,

הַפֶּרַח הָאָדֹם מִיָּד הַמּוֹכֶרֶת

הַנְּשִׁיקָה בְּשִׂיא הַתְּשׁוּקָה,

וְהַמַּסֵּכוֹת מֵהַכַּוָּנוֹת

וְהָאֲנָשִׁים מִקּוֹמוֹתֵיהֶם

וּשְׁמוֹת הָאֱלֹהִים כֻּלָּם

מֵהַמִּסְגֶּרֶת הַתְּלוּיָה מֵעַל הַמִּטָּה

 

ביָּמִים הָאֵלֶּה!

אֵינִי מַאֲמִין לְמִישֶׁהוּ

לֹא לַפַּטְרִיּוֹט הַמֻּקְסָם מִתְּמוּנָתוֹ

וְלֹא לַדַּרְשָׁן הַנִּצָּב עַל הַגּוּפוֹת הָרַעֲנַנּוֹת לְהַעֲלוֹת אֶת בְּשׂוֹרָתוֹ

וְלֹא לַמַּטִּיף עַל הַבָּמָה הַבְּלוּיָה מֵחֲרִיפוּת הָאֹמֶר

וְלֹא לִרְעוּלֵי הַפָּנִים הַמַּבִּיטִים מִתּוֹךְ הָעֲדָשָׁה

וְלֹא לַשָּׂפָם הַמְרַקֵּד שֶׁל הַתֵּיאוֹרֶטִיקָן בַּמָּסַכִּים

וְלֹא לַמִּפְלָגָה שֶׁשְּׁעוֹן לִבָּה נֶעֱצַר

וְלֹא לֶחָלָל שֶׁנָּפַל עַתָּה מִידֵי הַמַּלְאָכִים

אֵינִי מַאֲמִין לְשׁוּם-שֶׁהוּ!

פְּרָט לְאִמִּי שֶׁבָּכְתָה עַל יְלָדִים – שֶׁאִלּוּ הָיְתָה יוֹתֵר צְעִירָה 

יָכְלוּ לִהְיוֹת בָּנֶיהָ!

 

בַּיָּמִים הָאֵלֶּה,

אֵין הַשִּׁיר שׂוֹרֵד יוֹתֵר מִיּוֹם אֶחָד אוֹ יוֹמַיִם

כִּי חַיָּלֵי הֶעָרִיץ אֲשֶׁר כִּלּוּ עִם הַיְלָדִים

רוֹדְפִים אַחַר מִקְצָבוֹ

אוקטובר 2015

 

צילום: עיסאווייה, ירושלים, 2015. צילום: cc by-TLV and more
עיסאווייה, ירושלים, 2015. צילום: cc by-TLV and more

 

لا أصدّق أحدا / مرزوق الحلبي

 

نومي في هذه الأيام

منخور بلحظات الصحو

من صخب الأرواح المثقوبة

بالرصاص والسكاكين

 

في هذه الأيام

رأيت أكثر من قابيل يطارد هابيل بفرح ظاهر

 

في هذه الأيام

لا تطير العصافير إلا ذُعرا

ولا تهتدي الفراشات إلى القناديل

فقد شوشت غريزتها رائحة الدم

 

في هذه الأيام

لا أكفّ عن الكتابة

درءً للموت

وما من موت جميل ـ كل موت بشع

في هذه الأيام

يموت الإنسان

على الهوية أو لغة الأم

أما التراجيديا فيزيّنها البعض بكلام

لا يصمد أكثر من ثانية أو ثانيتين في الهواء لأنه بدون أرجل

 

في هذه الأيام

لا تبلغ القصائد مبتغاها

فالأطفال الذين يكتبونها

لم تكتمل ملامح وجوههم بعد!

 

في هذه الأيام

يبدو الداعية والطاغية متفقيْن،

يُشعل الأول النار في الكلام

ويتستّر الثاني بالدخان

ليثقب الأعمار الصغيرة ويمتصّ نسغها

 

في هذه الأيام

كل شيء إلى سقوط،

ورق الشجر،

الوردةُ الحمراء من يد البائعة

القُبلةُ من ذروة الرغبةِ،

والأقنعة عن النوايا

والناس من قاماتهم

والأسماء الحُسنى كلها

من الإطار المعلّق فوق السرير

 

هذه الأيام!

لا أصدّق أحدا

لا الوطنيّ المُعجب بصورته

ولا الداعية الواقف على الجثث النضرة ليزفّ لنا بُشراه

ولا الخطيب على المنبر المهترئ من حدّة الكلام

ولا الملثّم الذي يطلّ من داخل العدسة

ولا شاربيْ المنظّر يرقصان في الشاشات

ولا الحزب الذي تعطّلت ساعة قلبه

ولا الشهيد الذي سقط الآن من يديّ الملائكة.

لا أصدق أحدا كان!

سوى أمي التي بكت أطفالا كان يُمكن ـ لو أنها أقلّ عُمرا ـ

أن يكونوا أبناءها!

 

في هذه الأيام،

لا تعيش القصيدة أكثر من يوم أو يومين

لأن جنود الطاغية الذين انتهوا من الأطفال

يطاردون إيقاعها

تشرين الأول 2015

 

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שלומית אלקריף

    ואוו שיר מדהים וגם התרגום נפלא.