בזכות ההתבדלות מהחברה היהודית

השיח הפוליטי של החברה הערבית צריך להציג אלטרנטיבה חברתית, כלכלית ופוליטית שבמסגרתה אנו פורצים את הגטו היהודי במזרח התיכון ומתנתקים ממנו, בכדי לחזור להשתלב באופן טבעי עם עמי האזור
עבד אבו שחאדה

פעיל בל״ד וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

מי שעוקבים אחר התקשורת הישראלית, יכולים לזהות את ההכפשה וההסתה הפרועה כנגד חברי הכנסת הערבים – אלה שמגיעות מצד ההנהגה הישראלית תחת כותרת-הגג "הם לא עוזרים לאזרחים הערבים כי הם עסוקים בפלסטינים בגדה". מלבד העובדה שזהו שקר אחד גדול (שהופרך על ידי קרן אברהם בדו״ח מחקר שבחן את עבודתם הפרלמנטרית של הח״כים הערבים, ולפיו הם עסוקים במשך רוב זמנם בבעיות של חברה הערבית), הבעיה כלל אינה נעוצה בזלזול בח״כים הערבים או בחוסר מקצועיותם; מהיכרותי האישית עם חלקם, אלו אנשים משכילים שעובדים יומם ולילה למען החברה. פשוט הגיע הזמן להכיר בכך שמזה שבעה עשורים הם מבקשים את אותן הבקשות – שוויון, דמוקרטיה ומדינת כלל אזרחיה. הגיע הזמן לשנות את השיח הפוליטי ולהפנים שהחברה הישראלית לא תוותר על הפריווילגיות ועל העליונות שמגיעות בילט-אין עם תפיסת ״העם הנבחר״. הם, כנבחרי ציבור, אמורים לספק פתרונות יצירתיים יותר להתמודדות עם המציאות והקשיים של האזרחים הפלסטינים בישראל. 

הכל טמון בהפנמה שכל הקשת הפוליטית – מהבית היהודי ועד מרצ (על אף שפעיליה נעלבים כאשר משווים אותה לכל מפלגה ציונית אחרת) – מעוניינת לשמר את העליונות היהודית על פני האוכלוסייה הערבית. ניתן ללמוד על כך מטעויות העבר, לדוגמה בין השנים 1999-2000 שימש יוסי שריד כשר החינוך. הוא פנה לד"ר עזמי בשארה וביקש ממנו לבנות בעבור מערכת החינוך הממלכתי הערבי תוכנית לימודים. לאחר עבודה מחקרית של חצי שנה שכללה התייעצויות עם מיטב האקדמאים משני הצדדים, בשארה הגיע עם תוכנית מנומקת ומלומדת בכדי להתדיין עליה בוועדת החינוך. כעבור שבוע, שריד החזיר לו את המסמכים והודיע שימשיך עם התוכנית הקיימת; כי לא משנה כמה מדינת ישראל תרצה לפעול למען אזרחיה הפלסטינים, בסופו של יום מה שחשוב לממסד זה לשמר את השליטה בהם. ויש עוד איספור דוגמאות.

כפי שפרופ׳ ישעיהו ליבוביץ' תיאר זאת בשיחתו עם בשארה עוד בשנת 1992, אי-ההסכמה בין הפלסטינים והיהודים אינו נובע מסוגיה של זכויות, אלה מאמונה תודעתית עמוקה של שני הצדדים שחבל ארץ זה שייך להם – ורק להם. אין כאן שום מקום לעיון ולדיון מי צודק או לא צודק, ולמי יש זכות ולמי אין זכות.

בשל כך, בעיני הפתרון היחיד הניצב באופק הוא התבדלות. התבדלות מן החברה היהודית. השיח הפוליטי של החברה הערבית צריך להציג אלטרנטיבה חברתית, כלכלית ופוליטית שבמסגרתה אנו פורצים את הגטו היהודי במזרח התיכון ומתנתקים ממנו בכדי לחזור להשתלב באופן טבעי עם עמי האזור. הגיע הזמן להבהיר לחברה היהודית שלא נסכים לפחות משוויון זכויות בכל המישורים וכינון משטר דמוקרטי עם חוקה שמסדירה יחס שווה לאזרחים הערבים. אין שום סיבה להמשיך לקבל יחס משפיל של אזרחות סוג ב'.

צפו בסרטון (דקה 36:24):

יש הטוענים שהתבדלות לא עובדת. אך אנו נוטים לשכוח שפעמים רבות בהיסטוריה היו אלה דווקא התנועות הבדלניות שהצליחו – ובראשן התנועה הציונית, אשר הגיעה לחבל ארץ עם רוב ערבי מובהק בעל תרבות, כלכלה, אקדמיה וכו׳ והחליטה להקים בלבה ישות מנותקת. החברה הערבית לעומת זאת היא חלק מן הנוף הדמוגרפי של המזרח התיכון: אנו צורכים את אותה התרבות, מנהגים, דתות ואפילו רעיונות פוליטיים. הרעיון להתבדלות מן החברה היהודית מגיע יחד עם פוטנציאל כלכלי וחברתי שאנו כחברה ערבית יכולים ליהנות ממנו ברגע שנתחיל להפנים שאנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול, מרתק ומרהיב – כזה שהעם היהודי לא יכול לספק ולהפנים.

מבחינה חברתית, בין אם אנשי שמאל רוצים להודות בזה ובין אם לאו – אנו כבר מבודלים. למעט המפגש בבתי חולים או במסעדות, אנחנו כמעט ולא נפגשים. הערים ה"מעורבות" משמשות דוגמה מצוינת: אחרי עשורים של שכנות בין ערבים ויהודים, שתי החברות מבודלות כמעט לחלוטין, במקרה הטוב, או נמצאות על מסלול של מתח ואלימות – כפי שראינו בזמנו בעכו בשנת 2009

אם לוקחים בחשבון שאפילו הימין הישראלי מסכים עם הטענה שהאזרחים הערבים מופלים לרעה, עיקר השאלות כלפי התפיסה הבדלנית מתרכזות באפשרות ובאופן בו יש ליישמה במרחב. וזו בעצם השאלה המרכזית: כיצד אנו מיישמים את ההתבדלות בפועל לנוכח המציאות הקיימת? ברור שישנה תלות עמוקה של החברה הערבית במוסדות הישראליים, אך אנו צריכים להתחיל לבנות אלטרנטיבות פוליטיות חדשות באופן הדרגתי, ולהתחיל להתרכז בבניית ועדת המעקב מחדש על בסיס לאומי וקונצנזואלי בכדי להקים מערכות מקבילות לאלו שקיימות כגון מערכת חינוך, שירותים רפואיים וכלכליים וכו׳. כמובן שההתנתקות לא תתקבל בברכה בקרב המשטר הישראלי – כי במצב הקיים, אין שום סיבה לרוב היהודי לוותר על השליטה שלו בחברה הערבית.

מבחינה חברתית, בין אם אנשי שמאל רוצים להודות בזה ובין אם לאו – אנו כבר מבודלים. למעט המפגש בבתי חולים, במסעדות וכדומה, אנחנו כמעט ולא נפגשים, הצעירים, למשל, מעדיפים לצאת לבלות ברמאללה מאשר לנסוע לתל אביב. הערים ה"מעורבות" משמשות דוגמה מצוינת: אחרי עשורים של שכנות בין ערבים ויהודים, שתי החברות מבודלות כמעט לחלוטין, במקרה הטוב, או נמצאות על מסלול של מתח ואלימות – כפי שראינו בזמנו בעכו בשנת 2009.

במאה ה-21, המרחב הציבורי משתרע מעבר למרחב הגיאוגרפי ולספירה הציבורית. אך האפשרות והשיח על התבדלות חייב להתקיים בזירה הפוליטית, ומתוך התפיסה התודעתית שאם לא נקבל את כל זכויותינו הפרטיות והלאומיות אנחנו פשוט נתנתק, ונאפשר לעם היהודי לקיים את המדינה היהודית בלי ערבים ובלי מאבקים, מבודדים ומנותקים מהמזרח התיכון. בסופו של יום ההנהגה הערבית ובמיוחד חברי הכנסת הערבים/ות צריכים/ות לגלות אחריות כלפי החברה הערבית ולהודות בפניהם – בתור אנשים שמכירים את הסטטיסטיקה ואת אופן החשיבה של שאר הפרלמנטרים – שהבקשה שלנו לשוויון זכויות מלא לא יעבור דרך הכנסת.

בשל כך, הדיון על בדלנות צריך להיות חי וקיים. אני מודע לכך שזו דרישה שתביא עמה הרבה ביקורת – שמדינת ישראל לא תאפשר זאת, שאנו יותר מדי קשורים בחברה הישראלית… אינני בא לטעון שיש לי את כל התשובות, וברור שצריך לדון ולהתווכח. אך במצב של אי-ודאות, בלי שום צל של תקווה באופק, אנו צריכים לפעול אך ורק למען טובת החברה הערבית ולהפסיק עם הפתרונות שייטיבו עם אלו שמדכאים אותנו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    אז ככה. קודם כל, כשהציונות הגיעה הנה, כמדומני שלא היו אקדמיות ערביות. אני לא אומר את זה ברע – היו הרבה דברים אחרים. אבל עד כמה שידוע לי, האקדמיה הראשונה שקמה בין הים לנהר היא האוניברסיאה העברית בירושלים.

    שנית, הבעיה עם חברי הכנסת הערבים – אלו שיושבים ברשימה המשותפת – לא ניתנת לזיהוי ביומן שלהם. אפילו אני, שמשוכנע שהם מאד מעוניינים להחריב את ישראל, חושב שהם פועלים בדרך כלל למען הבוחרים שלהם. ביתר דיוק, למען הבחרותם מחדש: אני מדמיין שהם פוליטיקאים, ולכן הם בעיקר מפעילים דילים, מסייעים לתומכים ותורמים, מלטפים תינוקות, וגם מחוקקים.

    אממה, הלו"ז שלהם לא יעיל. הם פועלים במדינה בשם ישראל, ובמדינה הזו, ייצוג יעיל שקול לישיבה בקואליציה. אל תתן למרצ אלופת האופוזיציה התמידית להטעות אותך. מרצ חיה על שילוב של יותר ממגזר אחד, אבל בבסיסה היא אליטות. ואליטות, לא זקוקות לתוספת כח כי הן עצמן הכח. הן זקוקות לעידון הכח, כלומר לביקורת שלו, וזה מה שעושים במרצ: מוודאים שהכח לא רק עומד לרשות האליטות, אלא גם מופעל עבורן באופנים שהן אוהבות. קוראים לזה ידה ידה ידה זכויות אדם, אבל בבסיס זו דרגה משוכללת לאופני החשיבה של העדה שלי, עדה שלא צריכה דילים פוליטיים, כי המדינה זה אנחנו. סוג של, אולי לא כולל הבחירות האחרונות.

    מכל מקום, כל המגזרים האחרים כן צריכים דילים קואליציונים כדי להתקדם. וכאן נמצא הכשל האנטי ציוני: מה שצריך לעשות כדי להקפיץ קדימה את החברה הערבית בארץ ידוע לכולם. שרים את ההמנון, הולכים לצבא, נוסעים לטיולים אחרי הצבא ומתירים נישואים מעורבים שכוללים ישראליזציה. עשור כזה, ואנחנו מפרגנים לכם שיבה מלאה, כולל סלי קליטה. שום דבר בציונות לא אוסר הקמת מדינה בשיתוף ידידים. רק שאתם צריכים להיות ידידים בשביל זה. שוב: כולם מכירים את התכנית הזו. הכחשתה היא הגורם המארגן של האנטי ציונות הנוכחית, זו שמניעה את ערביי ישראל – פלסטיני ישראל – ככלבי קש. לוסי אהריש יכולה לממש את התכנית הזו, שיבה ומדינה אחת, שאלף זועביז לא יצליחו להביא.

    אבל זועבים קיימים, ולוסי לא בכנסת. מה שהם עושים הוא שילוב מרנין של חתרנות, הזנחה וסיוע לאויב, כלומר למדינה היהודית והדמוקרטית.

    את החתרנות אתה מכיר: עולים להר הבית, מכפישים את סתיו, מצטלמים בזעם מול שער של קיבוץ, קצת מרמרה בקיץ. ההזנחה פחות מוכרת. האמת, אולי היא חלקית מאד, ובעצם אנקדוטלית: ישראל היתה קצת מעצמה מדעית בלימודי קנאביס. כל כך, עד שהדוקטורט של זחאלקה הור בקנאביס. ומה שאני לר מבין, זה מדוע האיש, כלומר חבר הכנסת, לא הנהיג מאבק ללגליזציה. או נגד. מדוע קולו נשמע רק בעניינים ההם. ההזנחה כאן היא לא ביחס למגזר שלו: אין לי מושג מה העמדה הערבית בענייני הקנאביס, וסביר לי שיש יותר מעמדה אחת. ההזנחה הוא ביחס לשאר האזרחים, התושבים והנתינים: זחאןקה מייצג גם אותנו.
    לבסוף (הידד), מה שחסרי הכנסת האלו עושים, בגין שנאתם למדינה היהודית, זה לתפקד כנציגי האויב בבית המחוקקים. זה רעיון קסום, שישראל מיישמת בקלילות קונקרטית. לפי מיל – המיל של 'משטר של נציגים' – כל פרלמנט צריך חבורה שתייצד לו ובו את ההיפך. לכן, לפי מיל, יותר עדיף פרלמנט שיש לידו בית לורדים על פרלמנט בלי בית לורדים. הלורדים מתעבים דמוקרטיה, אמר מיל, ולכן יהיו מבקרים מצטיינים שלה. היות וביקורת היא דבר טוב, דמוקרטיה עם לורדים טובה יותר מדמוקרטיה סתם, ומדינה יהודית עם אנטי ציונים בכנסת טובה יותר ממדינה יהודית אחרת, כלומר םחות דמוקרטית.

    שלך

    ס.מולן

  2. דןש

    לא התבדלות – אלא ההיפך השתלבות.
    הרי כל האסון/הנכבה ש"נפלה" על הערבים/פלסטינאים שחיו בתחומי מדינת ישראל, טרום הקמת המדינה, נבעה מרצונם להשתלב באופן טבעי עם עמי האזור. עמי האזור אכזבו אותם ולא הביאו למניעת הקמת מדינת ישראל על "מגש הכסף". בגין אי קבלת החלטת האו"מ בדבר חלוקת ארץ ישראל המערבית, פרצה מלחמה נוראה, שתוצאותיה נמשכות עד עצם היום הזה.
    התבדלות היא אם כל רע – מפלגות ( כשמן כן הוא ) מפלגות. במיוחד מפלגות סקטוריאליות, לאומיות/לאומניות, עדתיות ודתיות ( כולל גם את הסקטור היהודי ). הגיע הזמן שהמפלגות תתבססנה על דרך, שתכלולנה את כלל מרכיבי החברה. מפלגות שתלחמנה על צדק חברתי ושוויון ושמירת הדמוקרטיה.

    1. י שראל

      רוב היהודים לא מאמינים שהערבים יכולים להקים מדינה נורמאלית. המאמר הזה הוא עוד סיוע בידם