בזכות ההתבדלות מהחברה היהודית

מי שעוקבים אחר התקשורת הישראלית, יכולים לזהות את ההכפשה וההסתה הפרועה כנגד חברי הכנסת הערבים – אלה שמגיעות מצד ההנהגה הישראלית תחת כותרת-הגג "הם לא עוזרים לאזרחים הערבים כי הם עסוקים בפלסטינים בגדה". מלבד העובדה שזהו שקר אחד גדול (שהופרך על ידי קרן אברהם בדו״ח מחקר שבחן את עבודתם הפרלמנטרית של הח״כים הערבים, ולפיו הם עסוקים במשך רוב זמנם בבעיות של חברה הערבית), הבעיה כלל אינה נעוצה בזלזול בח״כים הערבים או בחוסר מקצועיותם; מהיכרותי האישית עם חלקם, אלו אנשים משכילים שעובדים יומם ולילה למען החברה. פשוט הגיע הזמן להכיר בכך שמזה שבעה עשורים הם מבקשים את אותן הבקשות – שוויון, דמוקרטיה ומדינת כלל אזרחיה. הגיע הזמן לשנות את השיח הפוליטי ולהפנים שהחברה הישראלית לא תוותר על הפריווילגיות ועל העליונות שמגיעות בילט-אין עם תפיסת ״העם הנבחר״. הם, כנבחרי ציבור, אמורים לספק פתרונות יצירתיים יותר להתמודדות עם המציאות והקשיים של האזרחים הפלסטינים בישראל. 

הכל טמון בהפנמה שכל הקשת הפוליטית – מהבית היהודי ועד מרצ (על אף שפעיליה נעלבים כאשר משווים אותה לכל מפלגה ציונית אחרת) – מעוניינת לשמר את העליונות היהודית על פני האוכלוסייה הערבית. ניתן ללמוד על כך מטעויות העבר, לדוגמה בין השנים 1999-2000 שימש יוסי שריד כשר החינוך. הוא פנה לד"ר עזמי בשארה וביקש ממנו לבנות בעבור מערכת החינוך הממלכתי הערבי תוכנית לימודים. לאחר עבודה מחקרית של חצי שנה שכללה התייעצויות עם מיטב האקדמאים משני הצדדים, בשארה הגיע עם תוכנית מנומקת ומלומדת בכדי להתדיין עליה בוועדת החינוך. כעבור שבוע, שריד החזיר לו את המסמכים והודיע שימשיך עם התוכנית הקיימת; כי לא משנה כמה מדינת ישראל תרצה לפעול למען אזרחיה הפלסטינים, בסופו של יום מה שחשוב לממסד זה לשמר את השליטה בהם. ויש עוד איספור דוגמאות.

כפי שפרופ׳ ישעיהו ליבוביץ' תיאר זאת בשיחתו עם בשארה עוד בשנת 1992, אי-ההסכמה בין הפלסטינים והיהודים אינו נובע מסוגיה של זכויות, אלה מאמונה תודעתית עמוקה של שני הצדדים שחבל ארץ זה שייך להם – ורק להם. אין כאן שום מקום לעיון ולדיון מי צודק או לא צודק, ולמי יש זכות ולמי אין זכות.

בשל כך, בעיני הפתרון היחיד הניצב באופק הוא התבדלות. התבדלות מן החברה היהודית. השיח הפוליטי של החברה הערבית צריך להציג אלטרנטיבה חברתית, כלכלית ופוליטית שבמסגרתה אנו פורצים את הגטו היהודי במזרח התיכון ומתנתקים ממנו בכדי לחזור להשתלב באופן טבעי עם עמי האזור. הגיע הזמן להבהיר לחברה היהודית שלא נסכים לפחות משוויון זכויות בכל המישורים וכינון משטר דמוקרטי עם חוקה שמסדירה יחס שווה לאזרחים הערבים. אין שום סיבה להמשיך לקבל יחס משפיל של אזרחות סוג ב'.

צפו בסרטון (דקה 36:24):

יש הטוענים שהתבדלות לא עובדת. אך אנו נוטים לשכוח שפעמים רבות בהיסטוריה היו אלה דווקא התנועות הבדלניות שהצליחו – ובראשן התנועה הציונית, אשר הגיעה לחבל ארץ עם רוב ערבי מובהק בעל תרבות, כלכלה, אקדמיה וכו׳ והחליטה להקים בלבה ישות מנותקת. החברה הערבית לעומת זאת היא חלק מן הנוף הדמוגרפי של המזרח התיכון: אנו צורכים את אותה התרבות, מנהגים, דתות ואפילו רעיונות פוליטיים. הרעיון להתבדלות מן החברה היהודית מגיע יחד עם פוטנציאל כלכלי וחברתי שאנו כחברה ערבית יכולים ליהנות ממנו ברגע שנתחיל להפנים שאנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול, מרתק ומרהיב – כזה שהעם היהודי לא יכול לספק ולהפנים.

אם לוקחים בחשבון שאפילו הימין הישראלי מסכים עם הטענה שהאזרחים הערבים מופלים לרעה, עיקר השאלות כלפי התפיסה הבדלנית מתרכזות באפשרות ובאופן בו יש ליישמה במרחב. וזו בעצם השאלה המרכזית: כיצד אנו מיישמים את ההתבדלות בפועל לנוכח המציאות הקיימת? ברור שישנה תלות עמוקה של החברה הערבית במוסדות הישראליים, אך אנו צריכים להתחיל לבנות אלטרנטיבות פוליטיות חדשות באופן הדרגתי, ולהתחיל להתרכז בבניית ועדת המעקב מחדש על בסיס לאומי וקונצנזואלי בכדי להקים מערכות מקבילות לאלו שקיימות כגון מערכת חינוך, שירותים רפואיים וכלכליים וכו׳. כמובן שההתנתקות לא תתקבל בברכה בקרב המשטר הישראלי – כי במצב הקיים, אין שום סיבה לרוב היהודי לוותר על השליטה שלו בחברה הערבית.

מבחינה חברתית, בין אם אנשי שמאל רוצים להודות בזה ובין אם לאו – אנו כבר מבודלים. למעט המפגש בבתי חולים, במסעדות וכדומה, אנחנו כמעט ולא נפגשים, הצעירים, למשל, מעדיפים לצאת לבלות ברמאללה מאשר לנסוע לתל אביב. הערים ה"מעורבות" משמשות דוגמה מצוינת: אחרי עשורים של שכנות בין ערבים ויהודים, שתי החברות מבודלות כמעט לחלוטין, במקרה הטוב, או נמצאות על מסלול של מתח ואלימות – כפי שראינו בזמנו בעכו בשנת 2009.

במאה ה-21, המרחב הציבורי משתרע מעבר למרחב הגיאוגרפי ולספירה הציבורית. אך האפשרות והשיח על התבדלות חייב להתקיים בזירה הפוליטית, ומתוך התפיסה התודעתית שאם לא נקבל את כל זכויותינו הפרטיות והלאומיות אנחנו פשוט נתנתק, ונאפשר לעם היהודי לקיים את המדינה היהודית בלי ערבים ובלי מאבקים, מבודדים ומנותקים מהמזרח התיכון. בסופו של יום ההנהגה הערבית ובמיוחד חברי הכנסת הערבים/ות צריכים/ות לגלות אחריות כלפי החברה הערבית ולהודות בפניהם – בתור אנשים שמכירים את הסטטיסטיקה ואת אופן החשיבה של שאר הפרלמנטרים – שהבקשה שלנו לשוויון זכויות מלא לא יעבור דרך הכנסת.

בשל כך, הדיון על בדלנות צריך להיות חי וקיים. אני מודע לכך שזו דרישה שתביא עמה הרבה ביקורת – שמדינת ישראל לא תאפשר זאת, שאנו יותר מדי קשורים בחברה הישראלית… אינני בא לטעון שיש לי את כל התשובות, וברור שצריך לדון ולהתווכח. אך במצב של אי-ודאות, בלי שום צל של תקווה באופק, אנו צריכים לפעול אך ורק למען טובת החברה הערבית ולהפסיק עם הפתרונות שייטיבו עם אלו שמדכאים אותנו.