• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

הבית האחר: סיפור קצר

סיפור יפהפה מאת מוחמד עלי טאהא, מתוך הגליון החדש של כתב העת ״גרנטה״
מוחמד עלי טאהא

קולה הצורם של הזקנה הכה בחלל האוויר. לרגעים הוא נשמע כמו הלמות תופים של תזמורת הצועדת ברהב הלווייתו של איש רם מעלה, או, לפחות, כמו צלצול פעמון היד העשוי מנחושת אשר הקפיא את הדם בחצר בית הספר באותם ימים, מבשר את תחילת הלימודים. קולה של הישישה קרע את מעטה השתיקה אשר מילא את הבית בשעת בין הערביים. הוא גבר על אוושת העלים המצהיבים אשר נאחזו עדיין בענפי העץ, למרות עזות המצח של חודש נובמבר וגסות הרוח של חודש דצמבר. הקריאה "מֻ צטפא", שבקעה מעומק גרונה והסתננה מבעד לשיניה התותבות, חזרה שוב ושוב ללא הרף. היא הגתה את השם כאילו ביתרה בסכין תרשיחאית חדה את ההברה השלישית ובלעה את ה"א'" שבה. כאילו התכוונה להעיר אותו מתרדמתו: התעורר. קום כבר איש ישן. או שמא להתלונן ולהכריז בפני הקירות והאבנים שהיא עדיין כאן. עם כל הכבוד, החיים אינם רק מזון ושתייה. לאן נעלמו המנהגים בין האנשים? הלקיחה והנתינה? היחס לזולת? בן אדם הוא בן אדם וכאשר הוא חדל להיות בן אדם, הוא צונח אל השכחה. הקריאה "מצטפא" הפכה לפתע חזקה מתמיד. היא נחלקה כדרכה להברות, וניתן היה לשמוע בה התראה, מועקה, פחד וגם, אולי, סימן ליקיצה מחודשת.

הקריאות שבקעו מחדרה של הזקנה שבקומת הקרקע טיפסו והגיעו אל הקומה העליונה. שם התמקמו בין האבנים, הקירות והרהיטים מבלי שאיש שמע אותן. מצטפא, שהיה גאוות האם וכל עולמה, היה טרוד בענייניו. הוא ישב על כיסא עור מרווח, עיניו נעוצות במסך המחשב שמולו, אצבעותיו נעות בזריזות בין האותיות, המספרים והסימנים שעל המקלדת. הוא לא שמע ולא ראה דבר, למעט המסך שמולו. מוחו, עיניו ואצבעותיו היו עסוקים. התוכניות שעליהן שקד תקופה ארוכה קרמו עור וגידים. שרטוטי התוכנית של הווילה החדשה כמעט היו מוכנים. תחושה של אושר התגנבה אל לבו של האדריכל. הוא תכנן מבנה מודרני אשר ישלב בין הישן והחדש, בין המסורת לקדמה, חשב לפרוץ אל המאה העשרים ואחת עם פרויקט, תוכניות ובית חדש. הוא תכנן את הווילה בהשראת מורשת האבות מבלי לוותר על חידושי המחר.

Beatrice Minda, Tehran, 2010
Beatrice Minda, Tehran, 2010
קולה הרם של הישישה בקע מעומק בית החזה, שעליו היו תלויות שתי כתפיים שמוטות לצדדים. הנטל של תשעת העשורים היה רב, המשא כבד ותנועתה איטית כמו של צב מזדקן. רגליה כחושות כמו רגלי חסידה. ברכיה שחוקות, כאילו כרסם בהן הזמן ללא מעצורים. העיניים כבר קהו והשמיעה הייתה כבדה. לא נותר לה דבר, מלבד הלשון. נדמה היה שפעולת הלשון של הישישה סתרה את חוקי הטבע

באותה עת ישבה אמו על הכיסא בחדרה שבקומת הקרקע. קירות חדרה עירומים, למעט ציטוט ממוסגר של פסוק "כס הכבוד" מן הקוראן שעליו פשטו החלודה והעש. [1] הקירות הלבנים כבר הצהיבו. לפני שנים רבות עוד נהגו לחייך כמו תינוקות ולקדם במאור פנים את קרני השמש המוקדמות ואת ניחוחות הבוקר. קולה הרם של הישישה בקע מעומק בית החזה, שעליו היו תלויות שתי כתפיים שמוטות לצדדים. הנטל של תשעת העשורים היה רב, המשא כבד ותנועתה איטית כמו של צב מזדקן. רגליה כחושות כמו רגלי חסידה. ברכיה שחוקות, כאילו כרסם בהן הזמן ללא מעצורים. העיניים כבר קהו והשמיעה הייתה כבדה. לא נותר לה דבר, מלבד הלשון. נדמה היה שפעולת הלשון של הישישה סתרה את חוקי הטבע. אללה, יתגדל וישתבח, ברא לאדם שתי עיניים, על מנת שיוכל להרבות ולראות. הוא ברא לו שתי אוזניים על מנת שירבה וישמע. אולם ברא לו פה אחד בלבד, על מנת שימעט בדיבור. עיניה של האישה הישישה כבו במידת מה, אוזניה הפכו חירשות מאוד ולא נותרו לה אלא פיה ולשונה. אולם אף שדיברה מבוקר עד ערב, איש לא נתן לה את דעתו. מצטפא נמצא רוב שעות היום במשרד. כאשר שב הביתה בשעות הערב, מיהר אל חדר העבודה, אל המחשב ואל תוכניות הווילה הנחשקת. המחשב, השרטוטים והבית החדש היו כל עולמו. הוא ויתר בשבילם על הבילויים עם החברים ואף על סַ לְ וָ א ועל הילדים. סלוא נהגה לשוב מן העבודה עם שקיעת השמש, או מעט מאוחר יותר. מצטפא היה שומע אותה פולטת "אוף" נרגן. לשון הזקנה לא ידעה מנוח וכל מה שביקשה סלוא היה מעט מנוחה לעצמה לאחר תלאות וטרדות היום. אולם לשון הזקנה לא התעייפה. סלוא שמעה את קריאותיה, ולא שעתה להן. היא הרי צורחת אם צריך ואם לא צריך. ריבון העולמים הגן עלינו מפני הזִ קנה, הבְּ לּות וקץ החיים. לשון האישה אינה נחה. היא פונה בצעקות אל העוברים והשבים, מפנה שאלות אל הזרים ואל הקרובים. מי אדוני? להיכן אתה הולך? בוא שב איתי קצת. וכאשר היא מתייאשת, היא מתחילה לשוחח עם עצמה: מה קרה לך, יא וטפא? איפה הימים הטובים, יא אֻ ם מצטפא? איפה הימים שבהם היית ממלאת את הבית בקצב ותנועה? עת נהגת לרקוד ולשיר לפני מבקרים, חברים וקרובים המתרווחים בחדר האורחים? הישישה עצרה אנשים מדומים לשיחה. אחר כך הייתה נושאת ונותנת, ולפעמים מתנצחת וגוערת בהם. אמרתי לך יא צאלח! קח אותי איתך. מדוע הלכת לבד, נמאס לך ממני? בילינו חיים שלמים יחד כמו דבש וחמאה, יא אבו מצטפא. מספיק יא אישה. "גורל האישה הנאמנה לגברים דומה לזה של מים בתוך מסננת". על מנת להסיח את דעתם של העוברים והשבים, היא מדברת לעצמה או מנהלת דו־שיח עם אדם נעדר. ואז נשמעת שוב הקריאה: מצטפא, יא מצטפא. המצטפא הראשון כמו מדלג מעל ההברה הראשונה, והשני דווקא מדגיש אותה. ה"פא" מתארכת כמו חבל שנמתח מקומת הקרקע אל הקומה העליונה, כדי שיגיע לאוזניו של מצטפא ויעיר את תשומת לבו. אני קוראת לך יא ילד! זו אמך! אמך! אמך! הצרחות הגיעו לחדר העבודה והחרישו את אוזניו של האדריכל. אצבעותיו נעצרו על גבי המקלדת. יא סתאר, יא אללה. מי מרגיז את החאג'ה? האם זוהי שוב נדא? לפני כמה ימים רטנה החאג'ה והתלוננה על נדא חסרת הנימוס והחינוך, שאינה מקשיבה ואינה מכבדת אותה. אחר כך נפתרה הבעיה. באותו היום לאחר ששמע את החאג'ה צורחת התרומם מכיסאו שמול המחשב ורץ במהירות במורד המדרגות. בוא. בוא תשמע אותה. "פינוק הבן מרונן לב, ופינוק הבת מסב כאב". נדא עמדה לפרוץ בבכי. בואי אליי יא נדא. בִּ דִּ יש. לא קרה כלום. אל תבכי. את ילדה נבונה. מתחשק לי לשחק איתך. בואי והתקרבי, נשחק יחד. לא אשחק איתה. היא לא יכולה לרוץ, ולא יודעת לקפוץ ולא יודעת לשיר. השירים שלה ישנים. כל הזמן היא שרה לבובות. כך קוטפים את צמח הזערור יֻ מָּ א. אני לא משחקת. אני לא זערור. מצטפא התבונן בבתו הקטנה, שגילה לא עלה על שלוש, ובבובתה היפה אשר הצמידה אל חזה. אחר כך התבונן באמו ובתשעת העשורים הרובצים על כתפיה, ואמר להן: "שחקו יחד. ביחד". ונדא עונה: בִּ דִּ יש. לא רוצה. תשחק אתה איתה. והחאג'ה עונה לו: שַׁ יֵ יף? אתה רואה את החינוך שלך, יא מצטפא? לא צריך. הילדה קטנה ועוד לא מבינה, יא חאג'ה. בבקשה התייחסי אליה בהתאם לגילה. נדא מחייכת והחאג'ה הזקנה אומרת: טוב, תן לה לשבת לידי, נשוחח קצת. תעשי את זה בשבילי יא נדא. יא חַ בִּ יבְּ תִ י. שבי קצת עם סבתא. עם החאג'ה. החאג'ה אוהבת אותך. מצטפא שב אל המחשב ואל הווילה המודרנית שתכנן, כשהוא משלב בין הקדמה לבין המסורת. הוא משרטט. ממפה. מחשב. שוקע בעמלו ושוכח את העולם שמסביבו. אבל הקול הוא קול אמו, והצעקות של אמו מביעות מצוקה. ההברה "פא" שבשמו הולכת ומתארכת. והוא נזכר לפתע שנדא ואמה נמצאות בקניון. נדא לא הייתה נענית לה ממילא. ואילו הקריאות של החאג'ה הישישה הפכו לעניין של הרגל. היא פונה לעוברים ושבים. מתחילה לצעוק בכל פעם שהיא שומעת תנועה כלשהי. מצטפא. סלוא. נדא. ונראה שאללה ישתבח היטיב עם בני המשפחה והעניק להם שמות המסתיימים בהברות ארוכות המתאימות לזמנים של מצוקה. הצילו. הצילוני. ני. יא עולם. יא אנשים. האדריכל המשיך לעסוק בתוכניתו המבטיחה. מוטב שלא היה שומע. אולם החאג'ה הקשישה סוחבת על עצמה תשעה עשורים, וכבר נמצאת בפאתי בית הקברות, המקום שבולע ולעולם אינו שבע. מצטפא עושה מאמצים כבירים כדי לסיים את התוכניות לקראת האביב, אז תחל בניית הווילה שבה יחיה עם סלוא, נדא ובניו ענאן ועדנאן אשר לומדים בירושלים. והנה הגיעה הקריאה השלישית. מצטפא. יא מצטפא. יא מצטפא. המצטפא הראשון, שהיה שסוע ומבותר באופן חד, פצע את חלל האוויר, הקיש בדלתות והרעיד את הישנים ואת הערים. למצטפא השני קדמה הקידומת "יא" אשר הייתה לתחינה, והיא הסתיימה ב"פא" מתמשכת, אשר הייתה לקריאה משוועת לעזרה. כמי שאומרת: היכן הכבוד והאצילות, יא בני משפחת הכבוד? למצטפא השלישי קדמה "יא" קצרה ומקוטעת ואחריה "פא" שנמתחה עד לאינסוף. היא נשמעה כמו הצופר של אמבולנס אשר מתקרב ומתרחק במהירות, עד שהקול אובד בחלל האוויר. למען אללה, יא ילד. למען השם רחם עליי. בוא יא מצטפא. המהנדס עזב את שולחן העבודה, מיהר במורד המדרגות ופנה ימינה אל חדרה של אמו. הוא מצא את החאג'ה יושבת בחדרה על מושבה ומקל ההליכה בחיקה. כן יֻ מָּ א. כן יא חאג'ה מה קרה? יא אִ בְּ נִ י, ְ . לא. ְ? זה ביתך ְ? היכן הבית שלך הגעת? אני רוצה ללכת הביתה. לבית שלי. לבית שלך אני לא יכולה יותר לשלם שכר דירה. איזה שכר דירה? זה ביתך מזה ארבעים שנה. לא, ביתי הוא שם. התעׁשְ תי יא חאג'ה. אני לא משוגעת. אני רוצה ללכת הביתה. תירגעי יא חאג'ה, אלוהים אחד.

מצטפא נישק את יד אמו ואת מצחה והגיש לה כוס מים. התחנן לפניה שתשתה. אחר כך נפרד ממנה, יצא מן החדר וחזר שוב לחדר העבודה, למחשב ולתוכניות. אל השרטוטים והתמונות של החלונות, הדלתות, העמודים, הכלונסאות ואמת המים. הוא בדק את החישובים של הבטון, הברזל, האבנים, המרצפות והעץ. באותה העת התרוממה הזקנה בכבדות, אספה בידה צרור בגדים עטוף בסדין, נסמכה על מקלה והתקדמה לעבר הדלת באיטיות, כשהיא ממלמלת: אני הולכת. הולכת.

רוח קרירה נשבה והעיפה את העלים החומים והצהובים שנשרו מעצי התאנה, האגוז והרימון שבחצר. השמש, אדומה כמו כלנית, שקעה באופק הרחוק. היא התקדמה באיטיות, כמו צב זקן שהזמן שכח מקיומו. צרור הבגדים בידה השמאלית, המקל בידה הימנית והיא ממלמלת: אני הולכת הביתה. אני הולכת. הו–ל–כת.

 

[1] הערת המתרגם: הכוונה כאן היא לפסוק 255, פסוק כס הכבוד מתוך הסורה השנייה, שמתאר את גדולתו של אללה. הפסוק נמצא לעתים קרובות תלוי על קירות הבתים: "אלוהים — אין אלוה מבלעדיו חי וקיים… כסאו חובק שמיים וארץ, ועל נקלה יגונן עליהם, הוא העליון והנשגב". מתוך הקוראן, תרגום: אורי רובין. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2005: עמ' 38-37.

גרנטה כתב עת גיליון 3

תרגם מערבית: יהודה שנהב-שהרבני

מוחמד עלי טאהא הוא סופר, מורה, מחנך ומרצה. נולד בשנת 1941 בכפר מיעאר שבגליל. פרסם עשרות קבצי סיפורים, רומנים, מחזות, מאמרים, קטעי סטנדאפ וספרי ילדים. סיפוריו ראו אור במצרים, ירדן ולבנון ותורגמו לאנגלית, גרמנית, רוסית, צרפתית, איטלקית, רומנית, ספרדית, יוונית ושפות נוספות.

מתוך כתב העת גרנטה, גליון שלישי בנושא ״קרוב לבית״, בהוצאת סיפור פשוט ורסלינג

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.