מדוע הוארך מעצרו של אנס ח׳טיב

חגי עמיר נשלח למעצר בית בעקבות האיומים על ריבלין, מבצעי הלינץ׳ בהבטום זרהום שוחררו ללא מגבלה – אבל אנס ח׳טיב, בן 19 שכתב תוכן מסית לכאורה בפייסבוק, יישאר במעצר ממושך כי ״אין לתת בו אמון״. פאדי ח׳ורי על ״מעצרי הפייסבוק״ ומסוכנותם האוטומטית של חשודים פלסטינים
פאדי ח'וריפאדי ח'ורי

עורך דין המתמחה בזכויות אדם וסטודנט לדוקטורט בבית ספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד

אנס ח׳טיב, תושב שפרעם בן 19, נמצא במעצר בגין מספר פרסומים שהעלה באחרונה לפייסבוק, שלפי החשד עולים כדי הסתה לאלימות ולטרור. עם הגשת כתב אישום בעניינו, הוגשה גם בקשה להחזקתו במעצר עד תום ההליכים. השופט זיאד סאלח מבית המשפט השלום בעכו החליט בשבוע שעבר להאריך את המעצר בחודש נוסף, עד לקבלת תזכיר מבחן ב-26 בנובמבר.

שלושה פוסטים עומדים בבסיס כתב האישום שהוגש נגד ח׳טיב. תוכנם אינו רלבנטי, שכן ההנחה שלי לצורכי הדיון כאן – הגם שאני בספק לגביה – היא שח׳טיב אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו, ואכן היה בדבריו משום פרסום שיש בו הסתה. וממילא, מדובר בשאלה פרשנית שבית המשפט הדן בתיק ייאלץ להכריע בה. הבעייתיות בשלב זה נוגעת בעיקר לעצם שהותו הממושכת של ח׳טיב במעצר.

המקרה של אנס ח׳טיב אינו ייחודי. בשנים האחרונות אנו עדים להתרחבות התופעה של ״מעצרי הפייסבוק״, דהיינו מעצרים בגין פרסומים שונים ברשתות החברתיות שלכאורה עולים כדי הפרת הוראות חוק מסוימות בחוק העונשין (לפני כשלוש שנים כתבתי באתר זה על מקרה דומה של הפעיל החברתי ראזי נאבולסי, שהסתיים ללא העמדה לדין). מדובר בשורה של עבירות ביטוי שהעיקרית בהן היא עבירת ההסתה, שהפכה זה מכבר ל״עבירת סל״ שמאפשרת לרשויות לעכב לחקירה כל מי שמעיזה לפרסם דעה פוליטית שאינה פופולארית או הזמנה פומבית להפגנה פוליטית. אחד המאפיינים הבולטים במעצרי פייסבוק הוא שייכותם הלאומית של העצורים, שבמרבית המקרים נמנים על האוכלוסייה הפלסטינית.

הגם שישנם מקרים בהם יהודים מהימין הקיצוני נעצרים ונחקרים בגין עבירת ההסתה, הרי שאורך המעצר של האחרונים נופל מאורך המעצר בו שוהים עצורים פלסטינים, וגם היקף התופעה נותר מצומצם יותר והוא כולל בעיקר יהודים הנמנים על ארגונים או שנמצאים על הכוונת של השב״כ.

חגי עמיר, שנעצר בשבוע שעבר בגין פרסום סטטוס בפייסבוק שנתפש כמסית ומאיים נגד הנשיא ריבלין, שוחרר למעצר בית. אפילו החשודים בביצוע הלינץ׳ בהבטום זרהום שוחררו ללא אף מגבלה, מלבד הפקדת ערבות אישית. נזכיר כי תושבי שפרעם שביצעו את הלינץ׳ במחבל היהודי נתן זאדה ישבו מאחורי סורג ובריח למשך שלושה חודשים, ורק אז שוחררו למעצר בית

כך למשל, חגי עמיר, שנעצר בשבוע שעבר בגין פרסום סטטוס בפייסבוק שנתפש כמסית וכמכיל איום נגד נשיא המדינה ראובן ריבלין, שוחרר למעצר בית. אפילו החשודים בביצוע הלינץ׳ בהבטום זרהום שוחררו ללא אף מגבלה, מלבד הפקדת ערבות אישית – זאת למרות שהפרקליטות ביקשה כי יוטל עליהם מעצר בית. בית המשפט קבע כי לא שוכנע כי מחשודים אלה, שלכאורה ביצעו מעשי אלימות קשה ביותר, נשקפת סכנה כלשהי שמצדיקה החזקה במעצר – כל מעצר. נזכיר כי תושבי שפרעם שביצעו את הלינץ׳ במחבל היהודי נתן זאדה ישבו מאחורי סורג ובריח למשך שלושה חודשים, ורק אז שוחררו למעצר בית.

דוגמאות אנקדוטאליות אלו מצטרפות לאחרות ומלמדות על מגמה רחבה יותר במערכת המשפט: חשודים פלסטינים נתפשים אינהרנטית יותר מסוכנים מחשודים יהודים, באופן שמצדיק את החזקת הראשונים במעצר לתקופות ארוכות יותר. ואכן, מחקר כמותי (ראו כאן, מסמך אקרובט) שנערך לפני מספר שנים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה הראה, בין היתר, שהשתייכותו הלאומית של חשוד משליכה על אורך המעצר, כך שבתי משפט נוטים להשית תקופות מעצר ארוכות יותר על חשודים פלסטינים בהשוואה לחשודים יהודים.

אנס ח׳טיב.
אנס ח׳טיב. אחד המאפיינים הבולטים במעצרי פייסבוק הוא שייכותם הלאומית של העצורים, שבמרבית המקרים נמנים על האוכלוסייה הפלסטינית (צילום מאתר עדאלה)

ישנן מספר עילות שיכולות להצדיק מעצר: מסוכנות, חשש מהימלטות וצרכי חקירה (למשל, שימוש במדובבים מחייב שהייה במעצר). אם אין עילה, אין מעצר, לא מאחורי סורג ובריח ולא בשום קונסטלציה חלופית (תנאים מגבילים או מעצר בית). אם יש עילה, החוק מחייב בחינת חלופות לפני ששמים חשוד, שחזקת החפות עדיין תקפה לגביו, במעצר. הנחת היסוד היא שמעצר אינו בא כמקדמה על חשבון העונש והוא בעיקר מניעתי וצופה פני עתיד. לכן, יש לנקוט בהדרגתיות ובמידתיות: אם, למשל, נשקפת סכנה מחשוד, אז יש להשתמש בכלי הכי פחות פוגעני שיביא לאיונה. במילים אחרות: אם ניתן לאיין מסוכנות גם במעצר בית וגם במעצר מאחורי סורג ובריח, הרי שמעצר בית הוא הבחירה החוקית מבין שתי אפשרויות אלה, מאחר והוא מסב פגיעה פחותה יותר בזכותו של החשוד לחירות. על יסוד כך שחרר בית המשפט המחוזי את חגי עמיר למעצר בית.

מה שמביא אותי למעצרי פייסבוק בחשד לביצוע עבירת הסתה. בסוג זה של עבירות לרוב כמעט ואין מחלוקות עובדתית. השאלות העובדתיות העיקריות הן קיומו של הביטוי השנוי במחלוקת (למשל, סטטוס בפייסבוק), וזהות המפרסם (למשל, בעל חשבון הפייסבוק). שאלות אלה ייתכן ויחייבו את תשאול החשוד — שזה כשלעצמו אקט חקירתי לגיטימי שמצדיק את עיכובו. השאלות הנותרות הן משפטיות-פרשניות במהותן: האם הביטוי השנוי במחלוקת מהווה עבירה על החוק? ככל שהמדינה סוברת שאכן כך הוא הדבר, מוגש כתב אישום, ואז זה מונח לפתחו זה בית המשפט להכריע בשאלה. יותר מדי פעולות חקירה מסובכות ותחמניות שמחייבות שהות ממושכת במעצר אין כאן. ברוב המקרים, גם אין ממש בחשש להימלטות מהדין.

ואולם, העילה העיקרית שמשמשת להצדקת מעצרים בעבירות ביטוי היא עילת המסוכנות. הגמישות שבהערכת המסוכנות הנשקפת מחשוד על ידי השופט, שהינה סובייקטיבית לחלוטין, בשילוב החיסיון המוטל על החומר שמגישה המשטרה בבקשותיה להאכת מעצר, שלא מאפשר התמודדות רצינית עם טענותיה העובדתיות, מאפשרים קביעות כמעט גורפות בדבר קיומה של מסוכנות.

לא ברור מדוע לא ניתן היה להטיל על ח׳טיב מגבלות כגון: מניעת שימוש ברשת, מעצר בית, הפקדת עירבון כספי או ערבות צד ג׳, או אף קומבינציה כלשהי של תנאים אלה. הפרה של תנאים אלה יכולה לגרור החזרה למעצר, ודי בכך כדי להרתיע את רוב החשודים, שלא לדבר על חשודים בעבירות שאינן חמורות במיוחד כגון עבירות ביטוי

אך בעבירות ביטוי עסקינן, ואעיז אף לומר: בסך הכל בעבירות ביטוי. גם אם הן כוללות הסתה לאלימות, לגזענות או לטרור, גם אם הן כוללות דברי שבח לפעולות אלימות המוכוונות נגד אוכלוסייה מסוימת על רקע לאומני, וגם אם הן נוגעות לתכנון הפגנה שתכניה מנוגדים לחוק, מדובר בסך הכל בביטוי שעובר קווים אדומים שהחברה קבעה, אך אינו מלווה בפגיעה מיידית באיש. אין די להצביע על המסוכנות הטבועה בעבירה עצמה כדי לבסס מעצר של חשוד. הרוב המוחלט של העבירות כולל רכיב של מסוכנות לאינטרס חברתי כלשהו, שההגנה עליו הצדיקה את הקרימניליזציה של ההתנהגות שעומדת בבסיסן. אם היינו מסתפקים במסוכנות זו, הרי שכל חשוד היה נעצר ללא אפשרות שחרור. לכן, נדרש קיומה של מסוכנות יותר קונקרטית לציבור, שמכילה סבירות לפגיעה ממשית בו, ועל כן, מחייבת הגבלת חירותו של החשוד עוד לפני שהורשע. גם כאשר נמצא כי מתקיימת מסוכנות כזו, הרי שעל השופט לבחון אם ניתן להגביל את היתכנותה על ידי הטלת מגבלות הפחותות בחומרתן ממעצר מאחורי סורג ובריח.

כן, בעבירות ביטוי, גם בהסתה לאלימות ולטרור (אם כי פחות בעבירת איומים), אנו עוסקים באדם שכל מעשהו מסתכם באמירת דברים, והחשש הגדול ביותר הוא שיגיד אותם שוב. השאלה היא אם חשש זה, שנוגע לאירועים עתידיים, הוא בסבירות גבוהה מספיק כדי להיות מבוסס. גם אז, במידה וחשש זה מבוסס, ברוב המוחלט של הדברים מדובר באנשים צעירים וחסרי כל השפעה על הסביבה שלהם, ולא במנהיגי ציבור שדבריהם מהדהדים בקרב ציבור תומכיהם. כך שקשה לומר שהחשש מחזרה על עבירת הביטוי אם ישוחרר החשוד משקף סכנה כה גדולה לציבור עד כדי כך שעדיף לנקוט במשנה זהירות. ואכן, נכון היה לשחרר את חגי עמיר למעצר בית, משום שסביר להניח שמעצר הבית יספיק כדי לאיין את המסוכנות המיוחסת לו לנשיא ריבלין. ככל שיפר את תנאי שחרורו, והמסוכנות הנשקפת ממנו נותרת כשהייתה, הרי שאז ניתן להחזירו למעצר.

ואולם, לא כך מתנהלת המערכת כשהחשודים הינם פלסטינים. בית המשפט קבע בעניינו של ח׳טיב שאינו מסוגל לתת בו אמון, וזאת לנוכח אופיה של העבירה בה הואשם. כאמור, המערכת נתנה אמון בחשודים בביצוע הלינץ׳ האלים בהבטום, ובית המשפט קבע כי אינו רואה כל מסוכנות שתצדיק הגבלת חירות והסתפק בחיוב החשודים בהפקדת עירבון כספי כתנאי להבטחת התייצבותם בחקירות ובהליכי המשפט. אם כן, לא ברור מדוע לא ניתן היה להטיל על ח׳טיב מגבלות כגון: מניעת שימוש ברשת, מעצר בית, הפקדת עירבון כספי או ערבות צד ג׳, או אף קומבינציה כלשהי של תנאים אלה. הפרה של תנאים אלה יכולה לגרור החזרה למעצר, ודי בכך כדי להרתיע את רוב החשודים, שלא לדבר על חשודים בעבירות שאינן חמורות במיוחד כגון עבירות ביטוי.  

כשזה מגיע לחשודים פלסטינים עיקרון ההדרגתיות הזה נזרק מהחלון, והגם שענייננו בעבירת ביטוי, המסוכנות המיוחסת להם על ידי המערכת מנופחת לכדי הצדקת שהותם במעצר ממושך. זאת, לנוכח ההנחה כי חשוד פלסטיני הוא אינהרנטית מסוכן יותר מכל חשוד יהודי, אלים ככל שיהיה – מסוכנות שאיונה הינו כמעט בלתי אפשרי.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נפתלי אורנר

    למצב דברים זה מתאימה אחת קצרה: גזענות. זו מחלחלת גם למערכת בתי משפט ועדי בג"צ היא מגעת

  2. יוסףה מקיטון

    הטקסט הזה צריך לשמש כתב הגנה על חשודים-עצורים. גזענות מערכת המשפט היא בשלבים: פלסטינים הכי חשודים, מזרחים גם הם חשודים (לפעמים העבירות אחרות) ויהודים אשכנזים הכי פחות חשודים.