העצרת לזכר רבין שיחקה לידי הימין

English

בשנה שעברה ביום זה התקיימו שתי עצרות: האחת של השמאל והאחרת, של המתנגדים לאלימות בשם אחדות העם. השנה התקיימה רק עצרת אחת. השמאל (מרצ ושלום עכשיו) לקח חלק בעצרת הזכרון תחת המטריה של סיסמאות הימין בעד אחדות העם ונגד האלימות. השתתפותם של שלום עכשיו ומרצ בהפגנה משותפת עם מתנחלים, תחת סיסמאות מינימום משותפות, הלכה למעשה קוברת את המסר של ההכרח לסיום הכיבוש כדי להגיע לשלום, אי שם עמוק מתחת לסטטוס-קוו של שלום עם כיבוש.

האם זו תמימות, נאיביות, או טיפשות של השמאל? המתנחלים ממשיכים לשחק במשחקי השוטר הטוב והשוטר הרע. המתנחלת שרה רוזנפלד באה לדבר על אחדות העם, על השלום בינינו. אם נעשה שלום בינינו, היהודים, יבוא גם השלום שיחלחל אל מעבר למחיצות בין עמים. איזה שלום יכולים הפלסטינים לעשות עם מתנחלים היושבים על אדמותיהם הכבושות? מתי נבין שהעצרת ה"לא פוליטית" היא מאוד פוליטית, משום שכל עוד נמשך הכיבוש וממשיכים לבנות במרץ התנחלויות, הסטאטוס-קוו משחק אך ורק לידי המתנחלים? בעת שאנו עומדים איתם על אותה במה, ממשיכים המתנחלים בפרעות שלהם בפלסטינים במסיקים ליד ההתנחלויות, מתנחל איים בסכין על רבי אריק אשרמן מ"רבנים שומרי משפט", ופעילי תג מחיר ששרפו משפחה פלסטינית שלמה, מותירים רק ילד קטן, מהלכים חופשי.

מתי נבין שהימין הקיצוני והקיצוני פחות יעשה כל דבר כדי להגן על הארץ המובטחת? עם אמונה לא מתווכחים. בעת שאנחנו משתפים איתם פעולה בעצרת "לא פוליטית", הם בגלוי או בסתר מכינים את כל החלופות למאבק חסר פשרות, נגד השלום ונגד פינוי ההתנחלויות שהוא הכרח לשלום. הם חסרי כל עכבות מוסריות. תמיד יהיו המתנחלים שידברו יפה, אך אחרים מכינים את הקרקע להשתלטות על הכנסת והממשלה, קניית אחיזה בעמדות פיקוד בצבא וחיסול הדמוקרטיה וסתימת הפה לשמאל, בשם שלטון הרוב. אם כל אלה לא יצליחו, המאבק האלים יישאר אופציה. רצח ראש ממשלה תמיד ייחשב לפעולה של "משוגעים" שהולכים בדרכם של כמה רבנים "קיצוניים", אבל אף פעם הם לא מוקעים מהמחנה וממשיכים להיות ניזונים מהפרת החוק בראש חוצות של הממסד המתנחלי. אדוני הארץ, הבזים לחוק הבינלאומי, וכמובן האמונה הדתית בקדושת הארץ, משפיעים מן הסתם על ה"משוגע" התורן שיעשה את הרצח הפוליטי הבא. 

השתתפות שלום עכשיו ומרצ בהפגנה רק מחזקת את הסטאטוס-קוו של שלום עם כיבוש. המתנחלים והימין רק מחכים שמורשת רבין תסתכם ב״שלום, נגד אלימות ונגד הגזענות״, כדברי הנשיא. הנשיא ריבלין, עם כל האהדה שלנו על שמירת החוק והדמוקרטיה שלו, עדיין תומך בכיבוש. במילים אחרות, הוא נגד גזענות לערבים אזרחי ישראל, אבל בעד המשך הגזענות, הדיכוי וההשפלה של הפלסטינים, הנובעים בהכרח מהכיבוש. חיכיתי בצפייה דרוכה, שמישהו (אולי זהבה גלאון מנהיגת מרצ) יעלה על הבמה ויגיד לנשיא הנכבד שהדמוקרטיה לא ניתנת לחלוקה. אי אפשר לעשות דמוקרטיה ליהודים ולפלסטינים אזרחי ישראל בלבד. מה לעשות, הכיבוש לא הולך יחד עם דמוקרטיה. להפגנה בה משתתפים כל הקצוות, כולל בני עקיבא והמתנחלים, כולל נשיא רביזיוניסטי, יש רק מסר אחד: המשך הסטאטוס-קוו באישור ובתמיכת השמאל. הפתרון הכי רחוק שהמתנחלים המתונים מוכנים להגיע אליו הוא שלום עם כיבוש. הלא הם מעוניינים בלגיטימציה של השמאל בשם אחדות העם. זהו המסר המתקבל מהעצרת שהתקיימה במוצאי שבת, אפילו אם הניפו בה כמה סיסמאות בעד שתי מדינות לשני עמים.

לבסוף, הגיע הזמן גם לשבור את המיתוס של רבין מביא השלום. אחת הסיבות לכישלון הסכם אוסלו היתה חוסר מוכנותו של רבין ללכת מספיק רחוק כדי לתת משהו מתקבל על הדעת לפלסטינים, כמו שליטה בהר הבית, בירה משותפת בירושלים, והפסקת הבנייה בהתנחלויות. הוא לא היה עושה טובה בכך. גם אחרי הסכם אוסלו הוא נשאר הכובש, הממשיך לבנות במרץ בהתנחלויות. אסור לנו לשחק לידי התעמולה מימין, בנוסח ״אין פרטנר״ ו״הם רוצים לזרוק אותנו לים״ (תעמולה והסתה הנמשכות גם היום בלבוש של "המופתי אל-חוסייני שעזר לנאצים להשמיד אותנו"). כל ההצעות שהוצעו לפלסטינים אחרי הסכם אוסלו היו בלתי מספיקות כדי להגיע לשלום. אהוד ברק שכנע את השמאל שאוטוטו היינו מגיעים לשלום אבל לא היה לנו (ואין לנו) פרטנר. אבל ברק, כמו גם אולמרט, לא הסכימו להגיע למינימום הנדרש כדי שמנהיגי הפלסטינים יוכלו לחזור אל עמם עם הצעה נדיבה, מתקבלת על הדעת, שבמרכזה הפסקת מידית של הבנייה בהתנחלויות, שליטה פלסטינית בהר הבית ובירה משותפת, והכרה עקרונית באחריותנו לבעיית הפליטים. עצרת נכונה לזכרו של רבין הייתה צריכה להעלות גם את כל אלה.