החזרה ללימודים בעידן של התקרנפות השמאל הישראלי

בכדי לנתח ולהפנים את התפשטות ההתקרנפות בחברה הישראלית ובראשה השמאל הישראלי, ראיתי לנכון לכתוב על החוויה האישית שלי כפעיל פוליטי פלסטיני יפואי, שחזר לספסל הלימודים בשיא האירועים האחרונים. בעקבות הפרות הסדר ביפו (בהן אני מאד גאה), כתבתי מאמר דעה אשר פורסם גם בקבוצת השנתון שלי בלימודים. בעקבות הפרסום התפתח דיון מעניין, בו טענו חלק מהמגיבים שאני מעודד רצח או סתם כפוי טובה (שהרי במכללה לא מדכאים אותי), כמובן בתוספת של האשמת החברה הפלסטינית היפואית כולה בדה-הומניזציה חסרת רסן. למען האמת, ברמה האישית אינני מופתע – דעותיי הפוליטיות מופגנות היטב במכללה וברור לי שהחברה הישראלית היא חברה ימנית עם סממנים פאשיסטיים. לא ציפיתי לשום אהדה, במיוחד לא מצד הימנים בכיתה שלי. אך שתיקתם של חבריי היהודים אל מול הכפשתי, גרמה לי להפנים שהדיון על יחסי ערבים-יהודים צריך לעסוק יותר באופן בו הערבי והערבייה נתפסים בחברה הישראלית. 

אין מילים שיכולות לתאר את התחושה כאשר אנשים שלומדים איתי כבר שנתיים, עימם יש לי קשרים אישיים ואקדמיים, רואים כיצד מכפישים את שמי – ובוחרים בנייטרליות. כמובן שלא ציפיתי מהם להגן על עמדותיי הפוליטיות, שהרי זכותם להחזיק בכל דעה שהם רואים לנכון; אך עם זאת, הייתי מצפה לפחות שינקטו עמדה ברורה נגד ההשמצות, או משום שהם רואים בי חבר, או משום שהם מגדירים את עצמם כשמאל עם מודעות פוליטית גבוהה. חלקם אף יזדהו כאנטי-ציונים.

לטעמי, הבעיה עמוקה יותר מעוד דיון פוליטי כזה או אחר, והיא נעוצה באופן בו החברה היהודית מתבוננת על הערבים בישראל. אין מדובר רק ביחס עצמו, שהרי ברור לרבים שיש אפליה, אלא בתפיסה הא-פריורית של החברה הערבית כנחותה. הציפייה של חבריי היתה שאם יפנו אלי אישית עם החזרה לספסל הלימודים, ויפתחו עמי בדיון פוליטי במהלכו יגנו את אותה השמצה של הימין – זה יספיק בכדי שנחזור להיות חברים. ברור שהדיון בקפטריה מעניין, במיוחד כאשר מגיעים לניתוח מעמיק של האירועים, אך זה לא ימנע את ההסתה הבאה. יתרה מכך, לדעת שלכם – חבריי היהודים – לא נוח ביניכם לבין עצמכם עם הכפשות כלפי, לא יגרום לי להרגיש יותר טוב; הרי אתם צריכים שאני אגיד לכם שהכל בסדר, ושחלאס, אפשר להמשיך הלאה. אז זהו, שאי אפשר. והציפייה הזאת מעליבה.

בעקבות כך, ללא שום חרטה מחקתי את אותם אנשים לא רק מהמרחב המקוון אלא גם מחיי האישיים. השמאל הישראלי שומר על נייטרליות ועומד מן הצד באופן עקבי, בזמן שהימין מסית ומשמיץ את החברה הערבית קולקטיבית ואישית, ואז מצפה שהערבים ימשיכו ביחסים עמם כאילו כלום לא קרה. זה מעליב ברמה האינטלקטואלית והרגשית.

חשוב לציין שההתנהלות הזאת אינה נוצרת בחלל ריק. בסערת הרגשות במהלך האירועים האחרונים הפנמתי שמה שעבר עלי ברמת המיקרו, בחיי האישיים, מושפע מרמת המקרו, במסגרתה מקובל לחלוטין בשיח הפוליטי של השמאל הישראלי, לשתוק. אם נבחן את השמאל, שמטיף לריבוי דעות ולצדק חברתי, נגלה כי חברי כנסת שתקו ושותקים עדיין בזמן שהימין באופן שיטתי משמיץ ומסית נגד ההנהגה הערבית, בין אם מדובר בחברי כנסת או במנהיגים פוליטיים. זוהי האמת הקשה לגבי השמאל הישראלי, שהגנתו על חופש הדיבור ועל התארגנות פוליטית תקפה אך ורק לגבי מי שחושב כמותו. ביחס למי שלא, לגיטימי בעיניהם לשים את האידיאולוגיה הליברלית בצד בזמן שהימין עושה את העבודה הקשה. זו הבעיה המרכזית של השמאל הישראלי: התנשאותם כלפי החברה הערבית מקשה עליהם לראות בנו אנשים בעלי מודעות פוליטית ויכולת אנליטית, ואנו נתפשים בעיניהם כיצורים נחותים שצריכים להיות אסירי תודה על כל התחשבות בהם בשיח הפוליטי.

חשוב לי לציין שאני לא מאשים רק את החברה הישראלית, אלה גם את עצמי. הרי השליתי את עצמי שאנשים מן הצד השני יכולים להתעלות על דעותיהם הפוליטיות ולגנות השמצה והסתה נגד אנשים שהם רואים כחברים. אך המציאות הרבה יותר מורכבת מזה, ואי אפשר לנתק את הפוליטי מהאישי. יש שפנו אלי עם הטענה המגוחכת שבגלל שהגזענות בחברה הישראלית נפוצה ומגוונת, עלינו פשוט להבליג. אני מודע לכך שישנה גזענות כלפי קבוצות רבות בישראל, אך חשוב לזכור כי הגזענות כלפי החברה הערבית מתורגמת לפגיעה פיזית ממשית. הציפייה לעבור על כך בשתיקה מנותקת מהמציאות. העובדה שיש המקבלים את הגזענות כדבר לגיטימי בחברה מהווה ראיה ברורה להתקרנפותם.