ורק דרעי וכחלון שותקים

אחד ההיבטים של הגזענות נגד מזרחים בחברה הישראלית, הוא היחס כלפי נציגי הציבור המזרחי. דוגמא מובהקת לכך ראינו כאשר עמיר פרץ, שר הביטחון בזמנו, טעה והביט במשקפת מכוסה. בעוד פרץ עבר מסע הגחכה מתוקשר היטב, אשר הגיע לכדי כך שהלבישו בובה בדמותו בבגדי האדם הקדמון ("מזרחי לא מפותח"), התקשורת הישראלית כלל לא התעכבה על אותה הטעות כאשר אריק שרון עשה אותה, ובשבועות האחרונים גם בנימין נתניהו. לפני כן, דוד לוי עבר במשך שנים אחרונות הגחכה דומה, בעיקר סביב השפה האנגלית שאינה שגורה בפיו. כפי שבאורח פלא לא ידענו על הטעות של שרון, כך מעטים יודעים שדוד לוי שולט בשפה הצרפתית על בוריה.

נזכרתי בעמיר פרץ ובדוד לוי משום שבשבועות האחרונים פוליטיקאים מזרחים, ובראשם השרים משה כחלון והרב אריה דרעי, אינם מביעים דעה משמעותית ביחס לאירועים הקשים. נראה שהם הפנימו את הגישה, לפיה הם לא אמורים להציג את עמדתם בנושאים מדיניים-ביטחוניים. כך נתניהו מברבר את עצמו לדעת מתחת לכל עץ רענן, בוז'י הרצוג מנסה לאגף אותו מימין עם רעיונות נפשעים בנוגע לענישה קולקטיבית נגד תושבי מזרח ירושלים, נפתלי בנט מצטלם בפוזה של שריף עם אקדח הצמוד למותניו, יאיר לפיד מטיף לירי ללא סייגים ואביגדור ליברמן, כרגיל, סבור שיותר כוח יפתור את הבעיה. ורק דרעי וכחלון שותקים.

…רָפִי לָבִיא אָמַר
'הַטַּעַם שֶׁלִּי הוּא הַקּוֹבֵעַ'
וְכֻלְּכֶם הִסְכַּמְתֶּם אִתּוֹ, עֵדֶר
חֲסַר טַעַם וְרֵיק
מִצִּנְצָנוֹת שְׁקוּפוֹת חֲתוּמוֹת
בְּוָּקוּם.

רָפִי לָבִיא הָיָה צַיָּר גָּרוּעַ
הַטַּעַם שֶׁלִּי הוּא הַקּוֹבֵעַ

(קטע מתוך שירו של רועי חסן,  "על מי ועל מה (או סגירת חשבונות)", מתוך "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה", עמ׳ 52).

ההכרזה של חסן בשיר הזה היא מכוננת בעיניי. חסן לא מבקש שהאליטה בחסדיה תעשה לו מקום לצד רפי לביא, והוא לא רוצה להשתלב בישראליות כפי שכבר גובשה ע"י הקבוצה האשכנזית. הוא רוצה לקבוע מה ראוי, מה איכותי, מה ערכי ומה נכון לעשות במקום האשכנזים. "הטעם שלי הוא הקובע".

בהקשר הזה כדאי להשוות בין השיר של חסן לראיון של הרב אריה דרעי אצל העיתונאית רינה מצליח בתוכנית "פגוש את העיתונות", לפני כשבועיים. המסר של הריאיון הזה רע מאד מנקודת מבט מזרחית. אריה דרעי מכריז שהוא עוזב את משרד הכלכלה משום שהוא "לא מבין בענייני הגז", כפי שהוא מעיד על עצמו. במקום לממש את הבטחתו לדבר בשם השקופים ולפעול למענם, הוא בעצמו מתנהל כשקוף בממשלה, בורח מאחריות ומעביר אותה לבנימין נתניהו. במקביל, כחלון גוזר על עצמו שתיקה בעניין בגלל "ניגוד אינטרסים". כך הגענו למצב מדכדך ביותר: כבר שישנם מנהיגים מזרחים בממשלה, שנמצאים בעמדת מפתח לקבוע מה יעלה בגורלו של משאב כלכלי כל כך משמעותי לציבור, הם מפנים את הבמה ומתבטלים בפני ראש ממשלה אשכנזי שחולש על מספר משרדי ממשלה במקביל.

יש לציין שגם ח"כ יוסי יונה וגם השרה מירי רגב לא ממש מבטאים קול מזרחי ייחודי לנוכח מה שקורה בארץ בשבועות האחרונים. לא זכורה לי אמירה משמעותית של ח"כ יונה, למרות שלפני כעשר שנים הוא תמך בתנועות שסירבו לשרת בשטחים. והשרה רגב, מצידה, בעיקר מתפקדת כדוברת של ראש הממשלה נתניהו – בעוד שבפרשת גלגלצ, למשל, היא דווקא משמיעה קול מזרחי מובהק. המנהיגים המזרחים כל כך מנסים להשתלב בממסד האשכנזי, עד שהם נטמעים לתוכו ומאבדים את זהותם.

ואולי באמת צריך לשאול מה בעצם הקול המזרחי הייחודי שיכול להוות אלטרנטיבה לטירוף שאנו עדים לו בשבועות האחרונים? אני סבור שגם בימים רגועים יותר וגם בימים אלימים וקשים, מנהיגות מזרחית צריכה להתעקש על המאפיין הזהותי המיוחד של הציבור שהגיע הנה מארצות ערב והאיסלאם. מימין או משמאל, עלינו לדחות על הסף את העיקרון של וילה בג'ונגל. אנחנו בני המרחב. הורינו, סבותינו וסבינו לא הגיעו ממחוזות פראיים ואלימים כפי שהציונות האשכנזית, גם זו השמאלית כביכול, מנסה לצייר את המרחב הערבי, אלא מתרבות עשירה של מאות שנים.

גם אם אני לא מקבל את ההגדרה השטחית של "יהודים-ערבים" (כפי שכתבתי כאן בעבר עם ידידי איתמר טהרלב), חשוב להתעקש על כך שבנסיבות אחרות, בשורה של ארצות ערב ובמשך מאות שנים, יהודים חיו בכבוד וללא גילויי אנטישמיות ושנאה כל כך בוטים כפי שחוו יהודי אירופה. ההיסטוריה הזו צריכה להיות נוכחת בשיח הציבורי ובמערכת החינוך גם מתוך הערכה למורשת שלנו כקהילה, וגם מתוך תקווה לימים שבהם ניתן יהיה לחיות בצורה הדדית ושוויונית ללא גזענות והתנשאות מובנת נגד כל מה שהוא ערבי. השבועות האחרונים הוכיחו לנו שרבים בציבור מתמסרים למרחץ דמים מחריד. ייתכן, לפחות צריך לנסות, שתפיסה אחרת של החברה היהודית במרחב הערבי תימנע חלק מגילויי האלימות המזוויעים.   

אולי הציפייה הזו תמימה, אבל אני לא רואה ברירה אחרת. נכון לעכשיו, הכיוון הוא ויתור וכניעה בפני ממסד שמעצם הגדרתו מבקש, ולמרבה הצער מצליח, לבטל את הקול המזרחי. אם יש איזו תקווה לשינוי חברתי משמעותי, היא עוברת דרך מנהיגות מזרחית שמתעקשת להוות גורם מכריע בעיצוב העתיד שלנו כאן, תוך שהיא מדגישה את זהותנו ההיסטורית.