ויהודים יפים מצטרפים לתנועה זו

ה"וועד לפירוז גרעיני של האזור הישראלי–ערבי" שפעל מראשית 1962 ופסק מפעילותו בעקבות מלחמת ששת הימים זכה לאזכורים בודדים במחקר ההיסטורי אף כי בין חבריו היו אישים מרכזיים, ממה שנהוג לכנות ה"אינטליגנציה" או "אנשי הרוח" של החברה הישראלית. דוד אוחנה כתב בספרו על בן גוריון והאינטלקטואלים שהפולמוס שנערך בין הראשון לאחרונים בשנות החמישים וראשית שנות השישים היה מהחשובים בהיסטוריה האינטלקטואלית הישראלית. "התוצאה היא שיח ציבורי מרתק שלא רבים נודעו כמותו מאז" – עם זאת, על הפולמוס הגרעיני כמעט ולא נכתב דבר. [1] זהו דבר מפתיע מכיוון שיש קשר מהותי בין הוויכוחים השונים שהתקיימו באותה עת, כמו על פרשת לבון, ועל הממשל הצבאי, על הממלכתיות או על הפעלת מרות וכוח במדינה – ובין הוויכוח על החימוש הגרעיני. פרופ' עקיבא ארנסט סימון, חבר הוועד לפירוז גרעיני, הצביע חודשים ספורים לפני התפטרותו של בן גוריון ביוני 1963 על הקשר בין הפרשיות:

לפני כמה שנים נפתחה חזית חדשה בפולמוס המדיני בישראל. מצד אחד הממשלה ונושאי כליה ומצד שני מספר בלתי מבוטל של מורי בתי הספר הגבוהים שבארץ [הכוונה למרצים מהאקדמיה] וחלק ניכר של תלמידיהם. אין כאן מפלגה או כל ארגון פוליטי קבוע אחר, ולפיכך משתנה במידת מה הרכבה האישי של הקבוצה לרגל פעולותיה, אבל גרעין מסוים השתתף עד כה בכל אחת מהן: גם בהגנה על פנחס לבון מהתקפות שחשבנו אותן לא הוגנות ואף מסוכנות לדמוקרטיה הישראלית הצעירה; גם בדרישה לפירוז גרעיני של התחום הישראלי-ערבי, שבמילויה אנחנו רואים שאלת חיים או מוות, וגם בהתנגדות נמרצת לממשל הצבאי. [2]

מערכת היחסים הסבוכה בין בן גוריון ובין "האינטלקטואלים", "הפרופסורים" או "אנשי הרוח" נקשרה, בראשיתה, למשבר הפוליטי שהתחולל בשנים 1960-1961 סביב "פרשת לבון". הפרשה, שבמשך שנים רבות לא ירדה מעל סדר היום הציבורי נסבה על השאלה "מי נתן את ההוראה", שש שנים קודם לכן (1954), לבצע חבלות במטרות אמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה שבמצרים. ועדת החקירה שהוקמה לא הצליחה לקבוע חד-משמעית אם פנחס לבון, שר הביטחון ואויבם-יריבם של בן גוריון ושמעון פרס נתן את ההוראה, או שמא ראש אמ"ן, בנימין ג'יבלי, ועושה דברם של דיין ופרס הוא שהורה על הפעולה שכשלה.

בשנת 1960 פנה האזרח לבון לבן גוריון, כשהוא מצויד בעדויות חדשות המנקות אותו מאחריות ישירה לאירוע, ודרש ממנו להודיע בפומבי שלא הוא שנתן את ההוראה המפוקפקת. בן גוריון טען בפניו שמכיוון שלא הוא החשיד את לבון, אין לו זכות להכריז על חפותו ותבע שלבון יציג את טיעוניו מול ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בוועדה הטיח לבון דברים קשים במערכת הביטחון ובממסד הביטחוני שמצוי היה תחת השגחתו ופיקוחו של פרס, יד-ימינו וסגנו במשרד הביטחון של בן גוריון. לבון טען שפרס ודיין עשו יד אחד כנגדו והפילו עליו את האשמה ל"עסק הביש". "ועדת השבעה" מצאה שלבון לא נתן את ההוראה והדבר הוביל אחר כך להתפטרותו של בן גוריון, כאקט מחאה על המנדט שלקחה לעצמה הוועדה בטיהורו של לבון, שבן גוריון קרא לו ביומנו "העיט הצבוע". [3] 

בינואר 1961 פרסמה קבוצת פרופסורים מהאוניברסיטה העברית "גילוי דעת" שקרא למאבק שבן גוריון מנהל כנגד "ועדת השבעה" קריאת תיגר על הדמוקרטיה הישראלית. התארגנות הפרופסורים הייתה אחת מכמה תגובות, כמו הקמת קבוצת "מן היסוד" והביטאון שלה, למשבר שפרץ במפלגת השלטון מפא"י בגלל ה"פרשה". מיכאל קרן כתב בספרו על בן גוריון והאינטלקטואלים:

ה"פרשה" הפכה למאבק איתנים בין ראש הממשלה לבין האינטלקטואלים, שקולם השתקף בעיתונות ונשמע גם בפורומים ובמוסדות הפוליטיים שמילאו תפקיד ב"פרשה". האינטלקטואלים, שרובם צידדו בלבון, מילאו תפקיד חשוב בקידום עניינו של זה, כיחיד הניצב מול מנגנון עריץ ומבקש לעצמו צדק. [4]

המושג אינטלקטואלים או אנשי רוח אינו ברור או מוגדר דיו. ישעיהו ליבוביץ, אינטלקטואל מובהק וחבר מרכזי בוועד לפירוז, בשיחה עמו על תפקידו של האינטלקטואל, התקשה לתת הגדרה מדויקת למושג זה – אף על פי, אמר לבן שיחו, "ששנינו יודעים מיהו אינטלקטואל ומיהו לא". ליבוביץ תהה: "אולי אינטלקטואל הוא אדם שאין לו ידע בלבד – ידע יש לכל אדם, גם למוכר קישואים בשוק – אלא אדם שחושב על מה שהוא יודע. אולי נאמר שזוהי מהותו של האינטלקטואל, שהוא חושב על מה שהוא יודע – או חושב שהוא יודע". [5] אפרים אורבך, חבר אחר בוועד, אמר באספה פומבית נגד חימושה הגרעיני של ישראל שהוא אינו משתמש בכינוי "אנשי רוח", "כי אין זה הביטוי שכינינו את עצמנו בו ולא רצינו להשתמש בו. אין לנו זכות יתרה מאשר למישהו אחר, אלא חובה יתרה, מתוך שניתנה לנו אפשרות להיות בלתי תלויים מחובתנו להגיב ולהשמיע את דעתנו". [6]

גם בלי להתייחס להיסטוריה של הוועד לפירוז גרעיני באופן מיוחד, מפתיע הדבר שלא ניתן למצוא במחקר התייחסות לעמדותיו ולמהלכיו של אדם כמרטין בובר – הזוכה להתייחסות רבה במחקר – בסוגיית הגרעין. דבר זה תקף גם לגבי ליבוביץ, גרשם שלום, אורבך ועוד רבים אחרים שהשתתפו בפעילות הוועד. מדוע אם כן, אין המחקר ההיסטורי עוסק ברצינות המתבקשת בעמדות הפומביות והמובהקות של קבוצת אישים זו בסוגיית הפיתוח הגרעיני הצבאי בישראל? מדוע, למרות שנכתבה ספרות רבה על עמדות של אנשי רוח בתחומים רבים ושונים – הסוגיה הגרעינית לא זכתה כלל להתייחסות? אני מקווה שנוכל לתת תשובה מלאה לשאלה זו במהלך הספר ועתה רק נרמוז שהסיבה היא, בעיקרה, פוליטית.

"מחבל, כוזב ומחפיר"

במחצית אוקטובר 1962 ערך הוועד מסיבת עיתונאים לרגל יציאתה של משלחת ישראל לעצרת האו"ם. הוועד הפעיל לחץ כדי שהמשלחת תציע במושב המתכנס לפרז את האזור הישראלי-ערבי מנשק גרעיני תחת פיקוח האו"ם ובביצוע המעצמות. ליבנה הסביר שהוועד אינו חושב שהקריאה של ממשלת ישראל לפירוז המזרח התיכון היא מציאותית ולפיכך הכרזותיה של שרת החוץ, גולדה מאיר, אינן ריאליות בעוד שהצעות הוועד לפירוז האזור הן דווקא כן מציאותיות. [7] במסיבת העיתונאים, התייחס אורבך לשיקולים של שימוש בנשק גרעיני ואמר: "גם אם תצליח מדינת ישראל לייצר נשק גרעיני, הרי אין להניח שהיא תשתמש בו". חברי הוועד סיפרו שהם יצרו מגע וקיימו פגישות ושיחות עם ראשי ונציגי מפלגות שונות ועם מוסדות וּועידות מפלגתיות. ליבנה אמר שיש להפסיק לאלתר את בניית הכור בדימונה ותוך כדי כך לנהל דיון על פירוז האזור. [8] תשתית הכור עצמה נבנתה בשנים 1958-1960, מאחורי גבה של הממשלה, אולם ליבנה ידע שאין לישראל עדיין כל המתקנים הדרושים ליצירת פצצה גרעינית (וגם לא אמצעי שילוח), ומכיוון שהיה בקי בטכנולוגיה ובשיטות לייצור פצצה גרעינית, ידע שעדיין אין בידי ישראל מתקן הפרדה המשמש להפקת פלוטוניום – מתקן שבלעדיו לא ניתן לייצר נשק גרעיני (באותו זמן החל להיבנות בהסתר מתחת לכור, בעומק האדמה, מתקן ההפרדה). [9]

במסיבת העיתונאים נשאל אורבך, להפתעתו הרבה, על תוכן מכתב שנשלח אליו על ידי ראש הממשלה בן גוריון ואורבך סירב לענות. יום לפני מסיבת העיתונאים פרסם העיתון ״חירות״ שהיה ביטאונה של תנועת חירות, בכותרת גדולה, ש"בן גוריון הזהיר את הוועד למען פירוז אטומי מפני הסכנות הכרוכות בפעילותו". העיתון ידע לספר שבן גוריון פנה במכתב אישי לאורבך והתריע בפניו על "הסכנות הכרוכות בפעילות הוועד". אורבך "הביע רוגז" בעקבות בקשותיהם של העיתונאים שיגיב לדבריו של בן גוריון. "המכתב הוא אישי ופרטי", אמר, ואין הוא רשאי לפרסם את תגובתו על המכתב ואת תשובתו לבן גוריון. עם זאת, ציין אורבך, אם המכתב יפורסם, הוא ישקול אם לפרסם את תשובתו ובכל מקרה, למרות מה שנרמז, דעתו בעניין פירוז האזור מנשק גרעיני לא השתנתה. [10]

אורבך לא פרסם את תשובתו לבן גוריון, "בהיות מקבל המכתב אמון על הליכות חברה תקינות", ולא רק שלא סיפר על תוכן המכתב לחבריו לוועד אלא נמנע גם מלדווח להם על עצם קבלתו. [11] בחוברת שהוועד פרסם (החוברת נמכרה בקיוסקים ובחנויות) בסוף שנת 1963, ישנה התייחסות לפרשה והודגש שם ש"חקירה קצרה בדבר מקור הידיעה הביאה לגילוי מפתיע – המקור הוא משרד ראש הממשלה". יש לשער שהמכתב הודלף למערכת ״חירות״ כדי לסכל את מסיבת העיתונאים שתוכננה למחרת, שכן, המכתב של בן גוריון נכתב כחודשיים לפני כן, במחצית אוגוסט. לימים יצמיד ליבוביץ להתנהגות זו של בן גוריון את הכינוי "מניפולטור גאוני". [12]

באותו מכתב "פרטי", התריס בן גוריון בפני אורבך על פעילות הוועד ועל התזכיר האחרון שהופץ לציבור. "עליי להגיד שאני מצטער צער רב שארבעה פרופסורים עברים בירושלים נתנו ידם לתזכיר מחבל, כוזב ומחפיר", אמר בן גוריון (הדגשות המחבר). "בשטח הביטחון לא נעשה כל צעד בלי ידיעה מלאה של המוסדות הנבחרים והמוסמכים ואתם דנים על דבר שאינכם יודעים בו", הוסיף. [13]

אורבך המתין עם תשובתו עד לסוף ספטמבר ובשונה מבן גוריון לא פרסם אותה ברבים. לדבריו, בן גוריון לא נתן הסבר לדבריו הקשים. "חרצת משפט ובציון 'מחבל' יש אף משום הטלת אשמה כבדה", כתב והזכיר שגם "השלטונות", בדמות הצנזורה ושירותי הביטחון, לא ראו את התזכיר כ"מעשה חבלה". יתר על כן, כתב אורבך, משרד החוץ ביקש מפרופ' שמואל סמבורסקי, חבר הוועד, לנסוע לוועידת אקרה בירת גאנה בענייני פירוז גרעיני "ולייצג את עמדתו, כפי שבאה לידי ביטוי בתזכיר". יש לשער, שבקשת משרד החוץ מסמבורסקי (בעברו חבר "הוועדה לאנרגיה אטומית" עד התפטרותו ממנה ב–1957) לא הייתה מקרית, אלא הייתה קשורה לעמדותיה של שרת החוץ, גולדה מאיר, בסוגיה זו.

אורבך ציין שבתזכיר הוועד מוצגות הדעות של מחבריו ואילו העובדות לקוחות מהעיתונות הבינלאומית הגלויה. אורבך התייחס לכתבה מ״ניו יורק הרולד טריביון״ שדיברה על "מתקן מסתורי" בנגב המיועד לייצור פצצות אטומיות. "משוכנע אני", כתב אורבך, "שלא אתה" וגם לא האחראים על הביטחון "רואים בעצם השמעת דעות על נושא ביטחוני – חבלה". אורבך הזכיר את דבריו של יגאל אלון בוועידת אחדות העבודה, שראינו לעיל שגם ליבוביץ התייחס אליהם. אלון אמר שהטיל שביט 2 היה "טיל בחירות", ושבשילוחו הציתה מפא"י את מרוץ הטילים במזרח התיכון ו"דרבנה את מצרים בכיוון זה".

לאורבך לא היה כל קושי להפריך את קביעתו של בן גוריון שכל הצעדים בתחום זה נעשים ב"ידיעה מלאה" של הגורמים המוסמכים. אורבך אמנם ציין, "אינני רוצה להסתמך על אינפורמציה פרטית" שהייתה לו בשפע, אבל כל שהיה עליו לעשות היה להזכיר את דו"ח מבקר המדינה לשנת 1962, שאמר כי ועדת הכספים של הכנסת לא דנה בתקציב הכור בדימונה. כזכור, מבקר המדינה התייחס לעניין במספר פסקאות בדו"ח השנתי (שהיה אפשר לקנות אותו בחנויות הספרים ב-3 לירות) והצנזורה מנעה מהעיתונות את פרסום הידיעה. כמו כן, התייחס אורבך למאמר ב״הארץ״, "פיקוח פרלמנטרי על המחקר הגרעיני", [14] שבו נכתב שבוועדת החוץ והביטחון לא נמסרה אינפורמציה מלאה בנושא הגרעיני, ושלא התקיים שום דיון בכנסת על סוגיה זו לפני שהוועד ואחרים "עוררו את תשומת לב הציבור לבעיה הנידונה" בכרוז הראשון שהוועד פרסם בתחילת השנה. לסיכום דבריו אמר אורבך שהתזכיר "נכתב מתוך תחושת אחריות עמוקה ומתוך חרדה כנה לתוצאותיה של הכרעה גורלית לקיומה ועתידה של מדינתנו", ושהוא מקווה שבן גוריון יוכל להסכים לפחות לכך. [15]

בתשובתו לאורבך לא חזר בו בן גוריון ממילותיו הקשות על תזכיר הוועד ואף הקשיח את עמדותיו. בן גוריון טען שכתב את דבריו הקשים לאחר שהוא הוגה ב"בעיה זו הרבה והרבה שנים ומטפל בדבר בידעו שאין בזבוז כוח אדם ובזבוז כסף מצער מהחזקת צבא". הוא הביע תמיהה על הבחירה של משרד החוץ לשלוח את סמבורסקי לייצג את ישראל בוועידה ולא הסתיר את דעתו על ליבנה שהוא לדעתו "ברנש, פסיחופט [פסיכופט] ומחוסר כל רגש של אחריות". בן גוריון לא הגיב לטענותיו של אורבך ו"לעצם העניין אין בדעתי לתת כל הסברה", וציין פעם נוספת שבשטח הביטחון כל הצעדים נעשים בידיעת המוסדות הנבחרים והמוסמכים. הוא אמר שוב, שלדעתו אורבך וסמבורסקי חתמו "על דבר שאינכם יודעים אותו", ואין עושים כך בעניינים של "גורל קרוב". "איני חוזר בי אף באות אחת מההגדרה שלי על החוזר שעליו אתם חתומים", חתם את מכתבו. [16]

בוועדת החוץ והביטחון התקיימו מספר דיונים על פירוז האזור מנשק גרעיני – אולם רובם חסויים. [17] פעילותו של הוועד עוררה את חמתם של אישים פוליטיים שונים וצמרת מפא"י רובה ככולה, על הבדלי הדעות שבקרבה ביחס לסוגיית החימוש הגרעיני, חששה מפעילות "הפרופסורים". בדיון בוועדה התפלגו הדעות ביחס לפעילות הוועד: בעוד שאישים כגון חזן ורוזן תמכו בפעילות הוועד (וכמובן, גם בתביעותיו), גולדה חששה מההשפעות של פעילות הוועד וציינה שהעלאת הרעיון של פירוז גרעיני בזירה הבינלאומית (עצרת האו"ם) תוביל לכך שארצות הברית או אנגליה יבואו בטענות לישראל: "היו כל מיני דברים בעיתונות והנה פרופסורים שלכם אומרים זאת". גולדה לא חסכה ביקורתה מהוועד ונביא את דבריה בהרחבה:

אוי ואבוי לדמוקרטיה כזאת שמאפשרת מעשי בגידה. אני רואה זאת כמעשה בגידה, לא פחות מזה, מה שקבוצה זו עשתה ועושה. אז יגידו: מישראל בא דבר זה שאתם מפתחים נשק גרעיני, אולי קודם כול תוכיחו שאתם לא מפתחים, אם אתם רוצים פירוז. זו תהיה התוצאה היחידה. אין תוצאה אחרת. לו שמענו איזה רמז מצד הערבים… אנחנו מזמינים על עצמנו אסון, ושום דבר אחר. כאשר אני כל שנה חוזרת כמו תוכי על פירוק נשק, אני מאמינה לרגע אחד שהערבים מסכימים לזה?… הלילה קראתי חומר שיש לנו על מצרים; זה לא כל כך פשוט לישון אחרי שקוראים חומר זה, אז יש לי תפילה אחת בלב, שמה שאנחנו עושים הלוואי ונוכל לזרז את עשייתו והשלמתו עד כמה שאפשר. בתקווה ובתפילה שלא נצטרך להשתמש בשום דבר, אבל יש צורך, כאשר על סף הבית יש סכנה כזאת. אז אני אשחק בפורמולות שיכולות להזמין כל מיני צרות? מפני שבמצרים לא היה דבר כזה שאנשי רוח, פרופסורים ספק שפויים בדעתם, מתערבים ומכריזים בפני כל העולם שישראל מפתחת מה שהיא מפתחת, כאשר לנאצר יש מה שידוע שיש לו, ואצלנו כאשר זה עוד על סף הביצוע, והוא [נאצר] כבר הודיע [על תכניותיו]. ואצלנו כתבו ודיברו ויש תנועה ויהודים יפים מצטרפים לתנועה זו. אין לי מילה אחרת מאשר בגידה לעניין זה. אם נבוא בהכרזה כזאת יגידו לנו מיד: מה שאת אומרת זה דבר אמת או סתם דיבור? אם זה דבר אמת, הנה מה שאתם עושים בבית. לו התנגדתי למה שעושים בבית [לבניית הכור בדימונה] הייתי אומרת שחבר הכנסת חזן וחבר הכנסת רוזן צודקים [בדרישתם לקריאה לפירוז האזור], אבל היות ואינני מתנגדת [לפרויקט הגרעיני], אני בעד זה עם כל החרדה שיש לי בלב, יותר חרדה מאשר בלבו של ליבנה. אינני רוצה שנעמיד את עצמנו בסכנה ורק את עצמנו, ללא כל תועלת מעשית… אינני נגד זה שיהיה ויכוח, לא יושבים פה לא הקומוניסטים, ולא ליבנה ולא הפרופסורים האלה. אין בינינו חילוקי דעות בענייני ביטחון, אבל אני משוכנעת שאתם [רוזן וחזן] טועים. ולפי דעתי יפה וטוב לנו שהעניין הזה לא יוזכר בשום צירוף ובשום משימות… מי שאינו בוגד במדינת ישראל צריך להישבע לעצמו שהוא לא יעלה את המלים האלה על דל שפתיו. זה לא קיים. בפנים אפשר להתווכח כמה שרוצים. בפומבי זה לא קיים. [18]

בוועדה נערך דיון ער על פעילות הוועד ועל השאלה אם להזמין את חבריו להרצות את עמדותיהם כפי שביקשו. הדעות היו חלוקות לא רק לגבי פעילות הוועד, אלא גם לגבי המדיניות של פירוז גרעיני אזורי. דוד הכהן טען שאין להזמין את הוועד להשתתף בישיבות הוועדה וארן ציין שהוא "מנהל פעילות מזיקה בהחלט". מולם עמדו לא רק חברי הכנסת מטעם מפ"ם, דוגמת חזן וברזילי, אלא גם חיים לנדאו מחירות ורוזן מהליברלים. הראשון אמר שיהיה לכבודה של ועדת חוץ וביטחון אם בובר יופיע לפניה. יושב ראש הוועדה ארגוב סיכם שכל החלטה בעניין זה תתקבל לאחר שיתקיים דיון על פירוז גרעיני בוועדה. [19]

איך הוכרע הוויכוח אפשר ללמוד מהעובדה שבסופו של דבר הופיע הוועד לפני ועדת חוץ וביטחון. זו הפעם הראשונה שגוף ציבורי-אזרחי הופיע לפני הוועדה (להוציא עדותו של האזרח לבון על פועלו בזמן שהיה שר ביטחון). החשש שהועלה על ידי חברי הוועדה, שדיון בין חברי הכנסת לבין הוועד לפירוז גרעיני יסייע לוועד לפרסם ולהפיץ את השקפותיו – התבדה לחלוטין. למעשה, המחבר הנוכחי לא מצא שום דיווח בעיתונות, במכתבים או ברשומות של חברי הוועד שמלמד שהפגישה בכלל התקיימה. הראיה היחידה המעידה על הזמנת הוועד לדיוני הוועדה מצויה בפרוטוקול של ישיבת ועדת חוץ וביטחון שהתקיימה במחצית 1963 שבה אמר ארגוב:

בוויכוח בעניין הפירוז הגרעיני פה [בוועדה], בין קבוצת הפרופסורים, עם ליבנה בראש, שאנחנו הראינו להם שיש טעם לפירוק נשק גרעיני אם זה אזורי כללי, אבל אז יש ספק רב אם זה [הפירוז] ריאלי – אז הם [הוועד] אמרו: אתם מעלילים עלינו. אנחנו יודעים שזה [פירוז כללי] לא ריאלי, לכן אנחנו מציעים [פירוז] רק בינינו ובינם. [20]

רדיפה פוליטית

המכתב שבן גוריון העביר לעיתונות (ועוד לעיתון של תנועת חירות) היה מהלך נוסף של בן גוריון שנועד לפגוע בפעילות הוועד. בן גוריון ופרס לא נמנעו גם מהפעלת רשויות החוק כדי לפגוע בוועד. בנובמבר 1961 התמנה דב יוסף לשר המשפטים ומיד עם מינויו הבהיר השר לגדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, את היחסים ביניהם. יוסף לא ראה בעין יפה את אי התלות של היועץ המשפטי בשר המשפטים ובממשלה שהאוזנר הגן עליה. היחסים של האוזנר עם פנחס רוזן, שר המשפטים הקודם, לא יצרו קונפליקט כזה ועתה בא יוסף ותבע שהיועץ יהיה כפוף לשר. יוסף אמר להאוזנר שהוא יועץ "ותו לא" ושהוא, יוסף, לא בא למשרד המשפטים רק כדי לכתוב מסמכים. יוסף והאוזנר לא הצליחו לסכם איך תיראה עבודתם המשותפת ורק משפט אייכמן שעתיד היה להסתיים תוך חודש ימים בדצמבר מנע מהאוזנר להתפטר. [21] לא היה זה עניין פורמלי-משפטי שעמד מול עיניו של יוסף כעושה דברו של בן גוריון, אלא ניסיון להפקיע את סמכויותיו של היועץ כדי להשיג מטרות פוליטיות שעלו בקנה אחד עם מדיניותו של בן גוריון. עמדתם של בן גוריון ויוסף חוללה התנגשויות בלתי פוסקות עם האוזנר שהולידו לבסוף את ועדת אגרנט (1962) לבחינת ולקביעת סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה.

"הוויכוח הראשון בין השניים פרץ עוד לפני סיומו של משפט אייכמן", כתב גוטמן בספרו על היועץ המשפטי לממשלה:

באחד הימים הוזמן האוזנר ללשכתו של השר, ששם כבר המתין לו עובד בכיר של שירות הביטחון הכללי. לבקשת דב יוסף סיפר לו הלה, כי קיימות לכאורה ראיות המצביעות על כך שאליעזר ליבנה "מרחרח" בענייני האטום של מדינת ישראל. [22]

יוסף ואיש השב"כ ניסו לשכנע את האוזנר שפעילותו של ליבנה "כביכול לצורך כתיבת מאמרים" מהווה סיכון ביטחוני ויש לנקוט נגדו הליכים משפטיים. האוזנר לא השתכנע מהסיפור שהוצג בפניו שליבנה אכן ביצע עבירה, אבל יוסף לחץ "משום שזה עניין ביטחוני עדין וחמור". התנגדותו של האוזנר גרמה לוויכוח בין השניים מכיוון שהיועץ המשפטי סירב לקבל את הנחיות שר המשפטים לנקוט צעדים נגד ליבנה. האוזנר אמר ליוסף כי לדעתו "נודף מעניין זה ריח של רדיפה פוליטית המעוגנת בהתחשבנות מפלגתית נוקבת". תודות לעמידתו האיתנה של האוזנר לא נפתח שום הליך משפטי נגד ליבנה. [23] נראה שהדבר אף לא הובא לידיעת ליבנה (למרות שליבנה כן אמר לשיף שפרס איים להעמידו לדין אם לא יחדל מפעילתו "הגרעינית") או לידיעת חברי הוועד שכן אין לכך שום אזכור ברשומות או בארכיון הוועד. [24] בעיתון ״חירות״ השוו את פעילות ליבנה והוועד ל"חרקים ויתושים", וציינו שהתערבות השב"כ כנגד הפעילות ה"אנטי-אטומית" רק מוסיפה חשיבות לפעילות הלא ראויה – אולם המחבר הנוכחי אינו יודע על איזה מקרה דיבר העיתון. [25]

בסוף אוקטובר 1962 בכנס ארצי של עובדי משרד הביטחון דיבר בן גוריון על התפקיד החשוב של עובדי המשרד בייצור "נשק מגן" שמגן על ישראל ועולה "בטיבו, בכוחו ובשכלולו" על כל מה שמצרים יכולה לקבל. [26] פרס, כהרגלו, דיברו בצורה גלויה יותר ממורו. "ישראל חייבת להבטיח לעצמה את היכולת לקדם כל איום מקומי אפשרי העשוי להוביל להתקפה עליה. פירוש הדבר – היא חייבת לעדכן את עצמה בנשק הקונבנציונלי והלא קונבנציונלי החדיש ביותר", שלדברי פרס נאצר הכניס למזרח התיכון. פרס אף הסביר שאין כל אפשרות להימנע ממרוץ זיון יקר שכן הימנעות של ישראל ממרוץ זה תגביר את האיומים עליה. [27]

מתוך הספר ״המאבק על הפצצה״ בהוצאת כרמל

אדם רז הינו היסטוריון שתחום עיסוקו הינו היסטוריה פוליטית ומחשבה וכלכלה מרקסיסטית. פרסם מחקרים על ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל ותחום החימוש הגרעיני בפרט. ספרו על הרצל והתנועה הציונית עתיד להתפרסם בשנה הקרובה. הוא עובד במרכז הרעיוני של קרן ברל כצנלסון.

[1] דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות: בן גוריון והאינטלקטואלים, מכון בן גוריון לחקר ישראל, 
הציונות ומורשת בן גוריון, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2003. הציטוט מופיע על גב הכריכה.

[2] כך נפתח מאמרו של סימון שפורסם בהארץ, 5.3.63. המאמר נכתב בתגובה לדבריו של בן גוריון במליאת הכנסת שבא
בטענות על "הפרופסורים". מאמר התשובה של בן גוריון הודפס בהארץ, 10.3.63. שני המאמרים מובאים במלואם בספרו של
דוד אוחנה שהזכרנו למעלה בעמ' 290-300.

[3] איל כפכפי, לבון: אנטי משיח, עם עובד, תל אביב, 1998. עמ' 383-387.

[4] מיכאל קרן, בן גוריון והאינטלקטואלים, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 1998. עמ' 13.

[5] מתוך שיחות של אביעזר רביצקי עם ליבוביץ בשנת 1992. השיחות שודרו בגלי צה"ל בינואר 1992 ופורסמו כספר בהוצאה
עצמית על ידי עמותת "לשמה" המשמרת את הגותו של ליבוביץ. אחת מהשיחות המרתקות הוקדשה ל"בגידת האינטלקטואלים".

ראו: אביעזר רביצקי משוחח על ישעיהו ליבוביץ, שיחות על אמונה ופילוסופיה, הוצאת עצמית של עמותת "לשמה", 2005.

עמ' 65-72. הציטוט מעמ' 66.

[6] אספת הוועד, 1.5.63.

[7] הארץ, 12.10.62.

[8] דבר, 12.10.62.

[9] Pierre Pean, Les Deux Bombes, Fayard,Paris, 1981. pp. 104-107

[10] חירות, 10.10.62.

[11] חוברת הוועד, עמ' 36.

[12] מתוך ראיון שנערך עם ליבוביץ בתאריך 27.2.79. חטיבה אורֿקולי, תתֿחטיבה ראיונות, תיק מס' 136, עמ' 4. על בן גוריון

"בעל המליצה הפוליטית הקיצונית" ועל שפתו האורווליאנית כשהוא מדבר על "צדק", "אמת" ו"שלום". ראו את מאמרו של

סימון שכבר הזכרנו למעלה, "בובר או בן גוריון", עמ' 7.

[13] בן גוריון לאפרים אורבך מתאריך 13.8.62, אב"ג.

[14] המאמר פורסם בהארץ, 9.8.62.

[15] מכתב של אורבך לבן גוריון, 24.9.62, ארכיון אפרים אורבך, הספרייה הלאומית,ARC. 4* 1873 01 7.

[16] מכתב של בן גוריון לאורבך, 11.10.62, ארכיון אפרים אורבך, הספרייה הלאומית,ARC. 4* 1873 01 7.

[17] עדויות לכך פזורות בפרוטוקולים של הוועדה. למשל, בדיון בוועדה ב-30.10.62, התייחס חזן לדיון שהתקיים בנושא

וארגוב, ראש הוועדה, אמר ש"עניין הפירוז התעורר בשלוש ישיבות, שבשתים מהן היה נוכח שר הביטחון".

[18] ישיבת ועדת חוץ וביטחון, 30.10.62.

[19] ישיבת ועדת חוץ וביטחון, 29.1.63.

[20] ישיבת ועדת חוץ וביטחון, 4.6.63. מתי התקיים הדיון לא ניתן לדעת מפני שהצנזורה מחקה לפעמים לא רק קטעים שלמים

מהדיונים – אלא גם את כותרת הדיון. כך, לעתים, אנו מוצאים רק את העמוד הראשון המדווח על ישיבה ותאריך. ראו, לדוגמא:

ישיבת ועדת חוץ וביטחון, 5.2.63, 12.2.63. שני התאריכים הללו המציינים ישיבות ללא פרוטוקולים מתאימים מבחינת הזמן.

בתחילת 1965 ביקשו חברי הוועד להיפגש עם ועדת חוץ וביטחון שעתה עמד בראשה דוד הכהן. הסיבה לבקשה הייתה גילוי

דעת נוסף שהוועד פרסם. ראו: עמוס קורצ'ין (מזכיר הוועד) לדוד הכהן, 9.2.65. ארכיון המחבר. הכהן דחה את הבקשה.

ראו: דוד הכהן לעמוס קורצ'ין, 9.2.65. ארכיון המחבר.

[21] יחיאל גוטמן, היועץ המשפטי נגד הממשלה, הוצאת ידיעות אחרונות/עידנים, ירושלים, 1981. עמ' 132. ברשת ב', 7.2.81,

האוזנר סיפר דברים דומים. בראיון הוא ציין שדב יוסף דרש ממנו להגיש תביעה נגד ליבנה בעקבות עיסוקו בסוגיה הגרעינית.

רישום הידיעה ברדיו מצוי ברשות המחבר.

[22] שם. עמ' 132.

[23] שם. עמ' 133. לא רק בישראל אלא במקומות נוספים בעולם נעשו ניסיונות לא כשרים מצד המערכת הפוליטית לפגוע

במתנגדי החימוש הגרעיני. הקורא ימצא קווים מקבילים ללחץ שהופעל על הוועד ולניסיונות להפכו לקריקטורה בסיפור

המאבק של אלברט שוויצר (חתן פרס נובל לשלום ואחד האישים המפורסמים ביותר בתנועה האנטי גרעינית) בממשל

האמריקאי. שוויצר היה ידידו של בובר. ראו: Lawrence S Wittner,

Blacklisting Schweitzer, Bulletin of the Atomic Scientists; May/Jun1995, vol. 51 Issue 3, pp 55-61

[24] עד כמה היה הוויכוח בין יוסף להאוזנר חשוב לאחרון ניתן ללמוד משני ראיונות שנערכו עם ילדיו בשנים האחרונות

שניהם מזכירים את הפרשה האמורה. עמוס, בנו של האוזנר, אמר שיוסף אמר לאביו ש"יועץ, תפקידו לייעץ" ושההתנגדות

של האוזנר היא שהוליכה להקמתה של ועדת אגנרט. ראו: מעריב, 6.5.05. וגם ראיון עם תמי רווהֿהאוזנר בגלובס, 2.5.11

והשוו: דינה זילבר, בשם החוק, הוצאת דביר, 2012, עמ' 365. זילבר טוענת – כנראה בהסתמך על דברי ילדיו של האוזנר –

שהנושא עלה לדיון בישיבות הממשלה. אני לא נתקלתי בישיבות הממשלה בשום דיון בנושא זה ולא נראה סביר שהעניין עלה

לדיון בפורום זה.

[25] חירות, 25.6.62.

[26] דבר, 26.10.62.

[27] ג'ואיש אובזרוור, 26.10.62. דבריו של פרס נאמרו בכינוס שנערך בקיבוץ עין גדי.