• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

בית המשפט נותן אור ירוק לסיכון חיי הפליטים

בית המשפט קיבל השבוע החלטה שכופה על פליטים ומבקשי מקלט עזיבה ״מרצון״. האפשרות השנייה היא כליאה. אלא שתוצאותיה של אותה עזיבה מרצון הן לרוב תלאות וייסורים רבים, וההסכמים של ישראל עם אותן מדינות אליהן מגיעים הפליטים נותרים חסויים. שנאת הזרים, ברור לכל, מנותבת מלמעלה
ענת עובדיה-רוזנר

English

בית המשפט המחוזי דחה בתחילת השבוע את עתירת ארגוני זכויות האדם ובכך נתן אור ירוק לכליאתם של מבקשי מקלט ללא הגבלת זמן במתקן "סהרונים", אלא אם יסכימו לעזוב למדינה שלישית. הכינוי "עזיבה מרצון" תיאר תמיד מצב מפוקפק: אנשים שסיכנו את חייהם בעצם הניסיון להגיע לפה, והמדינה עשתה הכל על מנת למרר את חייהם, מכונים ככאלה שעוזבים מרצון "חופשי". לאחר פסק הדין שניתן בתחילת השבוע האטימות והציניות העולות ממושג זה רק יגדלו, כשאותם בני אדם שנמלטו מדיקטטורה ומרצח עם יאלצו לבחור בין כליאה ללא הגבלה ובין יציאה למסע מסוכן בו ביטחונם אינם מובטח.

לצערנו, בית המשפט לא נתן משקל מספיק לעדויות שהוצגו בפניו, שנאספו בידי ארגוני זכויות האדם – שממש נסעו לבקר במדינות השלישיות ולחזות במו עיניהם בנעשה. מבקשי המקלט שעזבו לרואנדה (המדינה היחידה המוצעת למבקשי מקלט בחודשים האחרונים, לפי הדיווחים שבידנו) גילו תמונה אחרת לגמרי מזו שהמדינה הבטיחה להם. המסמכים שניתנו לעוזבים נלקחים מהם עם הגעתם לרואנדה; הם הובלו למתחם סגור ונאמר להם שלא יוכלו לעזוב אותו, אלא אם כן ישלמו למבריח מהכסף שניתן להם בישראל ויחצו באופן בלתי חוקי את הגבול לאוגנדה. החוצים את הגבול עושים זאת בדרך לא דרך, כשהם נאלצים להתחבא מהשלטונות האוגנדיים, חשופים לשוד ולאלימות (ניתן לקרוא עוד על גורלם של ״העוזבים מרצון״ כאן ובדו״ח של המוקד לפליטים ולמהגרים).

ההסכמים של ישראל עם המדינות השלישיות חסויים. המדינה לא מודה כי מדובר ברואנדה ובאוגנדה ולא מפרטת את ההגנות שיינתנו למגיעים לשם ואת הערובות לשלומם. מבקשי מקלט, אם כן, נדרשים לחתום על הסכם שאינם יודעים מהו תוכנו. פסק הדין יגרום לכך שאלפי בני אדם יכלאו רק עקב החשש המוצדק לעזוב למקום שאיש לא יכול לערוב לבטחונם בו

גם באוגנדה לא מצפה למבקשי המקלט דבר: הנגישות להליכי מקלט מוגבלת; למבקשי המקלט אין מסמכים או יכולת לעבוד באופן חוקי. על כן, רבים מנסים להמשיך הלאה. מספר אנשים שעזבו את ישראל הצליחו במזל להגיע למדינות בטוחות באירופה, אולם אחרים, כמו אלה שהוצאו להורג בידי דאעש בלוב בחודש אפריל האחרון, לא היו בני מזל. הם נאלצו לעזוב את אוגנדה למדינות אחרות בחיפוש אחר מקום בטוח. עבורם, מסע הנדודים מתחיל מחדש. ישראל, שדחקה אותם לעזוב לאותו מסע מסוכן נוסף והשליכה אותם באדישות למדינה בה לא יוכלו להשתקע, לא יכולה להתנער מהאחריות לגורלם. בשעה שזרם הפליטים לאירופה הולך וגובר, מוטל על ישראל לשאת בנטל ולנהוג כאחת מאומות העולם, ולא לנסות ולהעביר את מבקשי המקלט שהגיעו אליה לאירופה, בדרך ארוכה ומסוכנת.

ההסכמים של ישראל עם המדינות השלישיות חסויים. על אף שהדברים פורסמו בתקשורת לא פעם ועל אף שהמידע נמסר על ידי מבקשי המקלט עצמם, המדינה לא הודתה עד היום כי מדובר באמת ברואנדה ובאוגנדה. היא אף אינה מפרטת את ההגנות שיינתנו למגיעים לשם ואת הערובות לשלומם. מבקשי מקלט, אם כן, נדרשים לחתום על הסכם שאינם יודעים מהו תוכנו. פסק הדין יגרום לכך שאלפי בני אדם יכלאו רק עקב החשש המוצדק לעזוב למקום שאיש לא יכול לערוב לבטחונם בו. האם ניתן להאשים אותם? העובדה שרבים מהם אכן נכנעו והסכימו לעסקה המפוקפקת הזו רק ממחישה את הייאוש אליו ישראל הביאה אותם. זה לא רק איום הכליאה ב"סהרונים" והכליאה שכבר התחילה במתקן "חולות". הלחץ מתבטא בכל פרט ביום-יום: בהיעדר הזכויות הסוציאליות, בעובדה שהם יכולים לתכנן את חייהם רק שבועות ספורים קדימה בכל פעם, בהערמת קשיים בירוקרטיים מייסרים על כל צעד ושעל.

מתוך עמוד הפייסבוק של המוקד לפליטים ולמהגרים
מתוך עמוד הפייסבוק של המוקד לפליטים ולמהגרים

האדישות לחייהם של מבקשי מקלט העולה מהסדר זה זועקת לשמיים. אותה אדישות שאיפשרה את הלינץ' בהבטום זרהום היא שמאפשרת את כליאתם במתקן ״חולות״ מזה כמעט שנתיים. האדישות הזו לא צמחה יש מאין. לא תמיד היינו חסרי חמלה. בשנת 2007 התייחסו התקשורת והציבור הרחב אל מבקשי מקלט מדארפור כ"פליטים", והם קיבלו יחס אחר. האדישות והשנאה של היום הן תוצר של הסתה והפחדה רבת שנים, של הפיכתם של מבקשי מקלט ל"מסתננים", והכללתם בחוק שנועד במקור לאיומים ביטחוניים. זוהי שנאת זרים המנותבת מלמעלה ומכוונת על ידי מקבלי ההחלטות.

בשלה העת לפתרונות אחרים, שיתבססו על חמלה, על מדיניות ראויה וכן, גם על יעילות. ישראל אינה יכולה לכלוא את כל קהילת מבקשי המקלט החיה כיום בישראל, כ– 45 אלף איש. היא גם אינה יכולה לגרש אותם – אחרת לא היתה צריכה להשקיע הון בכליאתם או בהסדרים מפותלים. הפתרונות הקיימים הם יקרים, לא יעילים ומסוכנים חברתית. במקום מדיניות של כליאה וייאוש יש לנקוט בחלופות מתאימות שיטיבו עם כל הקהילות החיות בישראל – ותיקות ומהגרות. כך למשל יש לקיים מיפוי צרכים בשכונות דרום תל אביב ולהעתיק תקציבים המושקעים כיום בכליאה (מאות מיליונים בשנה) לטובת התושבים שם. יש לאפשר למבקשי מקלט ביטוח בריאות, כדי להקל מהנטל על בתי החולים, ויש לאפשר להם לעבוד כדי להגן על זכויותיהם, אבל גם על שוק העבודה הישראלי. עבודה מסודרת תאפשר גם פיזור טבעי של קהילות מבקשי המקלט בישראל.

ענת עובדיה-רוזנר היא דוברת המוקד לפליטים ולמהגרים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אברהם

    למה את חושבת שהמדינה צריכה לקלוט אלפים או עשרות אלפי פליטים? המדינה לא משקיעה באזרחים שלה בפריפריה ואפילו לא במרכז או במעמד הביניים. מה יקרה אם היא תקלוט את הפליטים האלה? היכן הם יקלטו? מה יהיה על התרבות המקומית? היהדות, הלאומיות לא חשובה בעינייך? האם את חושבת שהמדינה צריכה להיות קוסמופוליטית? בהנחה שמדינת ישראל קולטת את כל הפליטים המגיעים לגבולותיה, איך תיראה המדינה בעוד 50 שנה? יחד עם זאת הלוואי והייתם נאבקים לטובת השכבות החלשות והפריפריה כמו שאתם נלחמים לטובת הפליטים. יש בזה מידה רבה של צביעות וחוסר יושר משום שהומניות ושוויון צריכה להתקיים בכל מקום ולא רק במקומות הפופוליסטיים.

  2. דןש

    הכל ענין של מידתיות
    אני מאמץ בשתי ידי ובעיקר בליבי את הסיפא של הכתבה.
    נניח שעם 45 אלף, 100 אלף ואולי אפילו 200 אלף, ניתן להסתדר, תוך כדי שילוב במשק הישראלי. אבל מהו הגבול המרבי וכיצד לנהוג על מנת שלא ינהרו אלינו בדומה לאירופה. נכון הגדר/ות עושות את שלהן – אבל לא לעולם חוסן. קיימות דרכים רבות להיכנס באופן בלתי חוקי לשטחי מדינת ישראל.
    לא שמעתי עד כה הצעה יצירתית כיצד להישאר במינון סביר ולא להגביר את השיטפון.

  3. נפתלי אורנר

    בתי המשפט בארץ הולכים ונגררים אחר רצונות ופחדי ההמון הנבער מדעת, חסר הרגישות והחמלה האנושיים. "פני הדור כפני הכלב"