רב תרבותיות בצרפת? בעירבון מוגבל

בוקר שבת האחרון היה שעתה היפה (או המכוערת) של מה שמכונה ״התנגשות הציוויליזציות״. הנה, הסבירו הפרשנים, מתגשם מה שהזהרנו ממנו: השילוש הלא קדוש – רב-תרבותיות, פוסט מודרניזם ותקינות פוליטית, פתח את השער בפני דאעש והרי התוצאות לפנינו. צרפת, לפי ההיגיון הזה, סופגת פיגוע טרור קטלני על אדמתה, ממש כמו שצפינו. בשכונות העוני של פריז, הסבירו הפרשנים, מאפשרת הרב-תרבותיות לקיצוניות האיסלאמית להתקיים והתקינות הפוליטית מונעת מהמשטרה לעשות מה שמשטרה צריכה לעשות.

לא בכדי זכתה התזה הידועה בכינוי "התנגשות הציוויליזציות" שפרסם סמואל הנטינגטון בראשית שנות התשעים לפופולריות הגדולה שלה. האופטימיות שאחרי נפילת ברית המועצות, סופה של המלחמה הקרה והשינויים הכלכליים-תרבותיים-פוליטיים המכונים ״גלובליזציה״ התחלפו עד מהרה בשאלות מטרידות לגבי הסדר העולמי החדש שמיאן להופיע. הרעיון של מלחמת הציוויליזציות לא רק בנה מחדש את התפיסה של היחסים הבינלאומיים ושירטט מחדש את הגבולות, אלא גם נתן לכאורה מענה למה שצפוי לנו בשנים הבאות, וחשוב מכל אולי – אפשר לחשוב שוב על העולם במושגים של טוב ורע ולבחור צד במלחמה הצפויה. ומכאן, גם מסקנה פוליטית וחברתית לגבי כוח, מחד, ונאיביות פוליטית, מאידך.

בעולם מסוג זה אין מקום למורך לב ולהתפשרות על ערכי היסוד, שכן אלה רק יישחקו לידיהם של הברברים המאיימים על הציוויליזציה המערבית.

אך חלוקת העולם לציוויליזציות נעשתה בקווים גסים והתעלמה ממורכבותו ומהיחסים הדיאלקטיים בין גלובליזציה ואנטי-גלובליזציה המתקיימים גם בתוך מה שמכונה ״ציוויליזציות״. עם זאת, לתפיסה היה וישנו עדיין קסם לא מבוטל כמו גם מענה לחרדות הקיומיות. הרעיון הזה ממשיך לשמש את מי שמבקשים הסבר נוח לכל תופעה ופתרון לבעיות השעה, ומעוניינים למקם את עצמם בצדם של הטובים; לא רק האויב מבחוץ, אלא גם זה שמבפנים המבקש פשרה או מעלה ספקות, כמו הרב-תרבותיות או התקינות הפוליטית, הוא לכאורה איום על יכולתה של הציוויליזציה לעמוד בפני הברבריות.

המציאות, לעתים קרובות, מורכבת יותר מהתיאוריות שמבקשות לעשות בה סדר או להצדיק דברים אחרים. צרפת, מה לעשות, מעולם לא הייתה רב-תרבותית ולא התכוונה להיות כזאת. בשונה ממדינות כמו קנדה או אוסטרליה, האתוס הרפובליקני הצרפתי ביקש להטמיע לתוכו את המהגרים ולהפוך אותם לצרפתים לכל עניין ודבר. כך, התעמתה צרפת עם בנות מהגרים שביקשו ללמוד בבית הספר בכיסוי ראש, בשם הפרדת הדת והמדינה. אפשר כמובן להתווכח עם דרישות אלה ראויות או לא, אבל רב-תרבותיות היתה רחוקה מסדר היום הצרפתי.

כאשר עלה הנושא לסדר היום, הוא בא דווקא כתגובה על כישלון מדיניות ההטמעה וניסיונות לתקן באמצעות ייצוגיות של מיעוטים את דימויה המתנכר של המדינה. אבל מכיוון שהמדינה אינה מכירה בזהויות משנה, היא אינה מנהלת מעקב ויש קושי לקבל נתונים על אבטלה ואי-שוויון בהקשר האתני; אך מחקרים שנעשו מצביעים שוב ושוב על אפליה של מהגרים מוסלמים ו/או שחורים במקומות עבודה ועל כך שאתוס שוויון ההזדמנויות רחוק מהמציאות. "גזענות של עיוורון צבעים", כמו שמכנים זאת חלק מן החוקרים.

ייתכן מאד לפיכך ששכונות המהגרים לא נוצרו בשל רצון של המהגרים להתבדל, אלא בגלל דחיקה לשולי החברה של מי שהתקשו למצוא בה את מקומם; ובתוך השכונות האלה (בצרפת ובמקומות אחרים), יחד עם הזעם והתסכול והניכור, התחזקו זהויות המשנה ונוצרו גם תופעות מפלצתיות כמו שראינו ביום שישי האחרון.

גם ההיסטוריה של המשטרה הצרפתית ושל שכונות העוני של בני המהגרים רחוקה מלהיות סיפור תקינות פוליטית והתעלמות מהתנהגות לא ראויה של מהגרים עקב אי הרצון לנקוט בשיפוט תרבותי. בצרפת, כמו במקומות אחרים, שכונות העוני של המיעוטים אינן בראש סדר העדיפויות כל עוד אינן מאיימות על הבורגנות בשכונותיה ובהתאם שירותי המשטרה נופלים ברמתם מאלה בשכונות האחרות. מחוץ לשכונות העוני, סובלים בני המהגרים כמו בשאר אירופה משיטור יתר או מפרופיילינג אתני, כאשר הם מעוכבים או נעצרים רק בשל צבע העור או מאפיינים חיצונים אחרים.

בה בעת, גם התנהגותה של המשטרה בתוך הפרברים העניים רחוקה מלהיות כפופה לכללי תקינות פוליטית מגבילים. כך למשל, ב-2005, כאשר קבוצת נערים בפרבר סיאקה טראורה נמלטה משוטרים שרדפו אחריה, נכנסו שלושה נערים לתוך תחנת חשמל. שניים מהם נהרגו במקום. אחד השוטרים, כך מתמלילי התקשורת, אמר בקשר: "אני חושב שהם עומדים להיכנס לאתר חברת החשמל, אנחנו צריכים לכתר את השכונה, אחרת הם יצליחו להימלט." ומיד אחר כך: "במחשבה שנייה, אם הם נכנסו לאתר חברת החשמל – העור שלהם כבר לא שווה כלום." השוטרים עזבו את המקום, וייתכן ששיחה פשוטה שלהם הייתה יכול להציל את הנערים.* כך שיש לשאול, האם תקינות פוליטית מנעה פעולה מתמשכת בשכונות העוני של פריז? או, דווקא הזנחה מתמשכת ואמון נמוך בין המשטרה (המדינה) וחלק מאזרחיה?

עושה רושם שהמקהלה שמיהרה לנזוף בצרפת על עודף תקינות פוליטית כלפי פנים, אבל לא פחות מכך כלפי חוץ, החמיצה עוד עניין פעוט, הסיבה למתקפה ביום שישי הקשורה לעמדה שנקטה צרפת. פעולת הטרור בצרפת, כמו שהתגאו בדאעש, הייתה דווקא תגובה למה שצרפת כן עושה, מעורבת במלחמה בדעאש במזרח התיכון יחד עם בנות בריתה המערביות. האם צרפת עושה זאת בנחישות מספקת? לא, אבל לא מסיבות של תקינות פוליטית אלא דווקא בריאל-פוליטיק מבית מדרשו של הנטינגטון בו האינטרס של המדינה עומד מעל לכל דבר ובעיקר מעל שיקולי מוסר. סוריה או עיראק, לפחות עד יום שישי, לא היו בראש סדר העדיפויות הצרפתי.

באופן סמוי, ולפעמים גלוי ובוטה, הייתה בפרשנות נוסח ״התנגשות הציוויליזציות״ במקומתנו שמחה לאיד אבל גם משאלת לב מכמירה – הנה חזר הסדר הישן והנכון בו טובים ורעים מצויים משני עברי המתרס, טרור הוא טרור, צדק הוא צדק. ובא לציון גואל.

*מתוך מאמרה של קתי שניידר "תוצרת מארסיי: שיטור והסרת הגבולות האתניים בדרום צרפת״ בתוך גופר ובן-פורת

(עורכים) ״שיטור בחברה משוסעת״