״מן המוכרח שננהוג בנערים כנערים, ובנערות כנערות״

בין לבנטיניזציה לדגנרציה

כאשר הוא מופיע באוכלוסייה היהודית, משכב זכר ממוצב כסימפטום לסכנה חברתית רחבה יותר, של התמזגות במזרח או הפיכה לערבים. הפחד של הנהגת היישוב היה מפני התאקלמות יתר ולבנטיניזציה של האוכלוסייה היהודית. במסגרת תפישה זו, שאופיינית להקשרים קולוניאליים, הידבקותם של יהודים, ובפרט של ציונים אירופים, במעשי סדום תוארה כסימפטום חמור במיוחד לרפיון אידיאולוגי ול"השפעה מזיקה" של הסביבה הערבית.

התפרצויות של משכב זכר מתוארות באותם אתרים "לבנטיניים" של מפגש ומיזוג בין האוכלוסיות: בתי קפה, חוף הים ובתי מרחץ – אבל לעולם לא במסגרות המאורגנות של הישוב ושל ההסתדרות. איפיון זה של נקודות המפגש בין החברה היהודית לסביבה הערבית מסמן את משכב הזכר כסכנה לאומית–פוליטית. כך למשל תיאר המנהיג הרוויזיוניסטי אב"א אחימאיר את שכונת מאנשייה ביפו, ואת הסכנה שהיא מציבה לתל אביב הסמוכה:

מאז ומתמיד היתה העיר העברית גם מקור משיכה בגלל אורותיה, רחובותיה הסואנים, ביום ובלילה. מאנשייה היתה קן של מרצחים וסיפקה חומר רב הן ל"עולם התחתון" הפרטי והן לעולמו התחתון של המופתי. קשה היה לעשות הבחנות בטיבו של ה"שבאב" המאנאשי ולקבוע גבול בין השוכב משכב זכר לבין הפאטריוט הפאן ערבי. מכל מקום, מעולם לא הצטיינה מאנשייה בכל רומנטיקה מזרחית שהיא. אך למרות שהיו תושביה מוסלמים, לא היו מזרחיים מסורתיים, אלא לבנטינים במובן הגרוע ביותר של המושג הזה.

בשלושת העשורים הראשונים של ההתיישבות הציונית התקיימו קשרים יומיומיים הדוקים למדי בין יהודים לערבים – למשל בבתי קפה ונרגילה ביפו ובמושבות. הנהגת היישוב המאורגן פעלה בנחרצות לנתק את קשרים אלה ולמנוע את הנורמליזציה וההתמזגות בתרבות הערבית, שערערה על התפישה העצמית של הציונות כתנועה לאומית אירופית וכשלוחה של הציוויליזציה המערבית במזרח.

אחד התיאורים המפורטים ביותר של החיים ההומוסקסואליים בתל אביב המנדטורית מופיע בכתבה מ"עיתון מיוחד" שהתפרסמה בינואר 1934 תחת הכותרת "בעולם התחתון בתל אביב". הכתבה מקבצת דיווחים עסיסיים של "קוקאיניסטים" ו"מורפיניסטים" יוצאי גרמניה בבתי הקפה בתל אביב, ומדווחת גם על בתי זונות בשדרות רוטשילד ועל מאורות חשיש ביפו. בין תיאורים אלה, שילב הכותב האנונימי תיאור של "קלובים להומוסקסואליסטים" שנוסדו בעיר, בהם לדבריו "נפגשים גברים 'זכרים' וגברים 'נקבות' ועורכים אורגיות". הוא מספר על הריקודים במועדון, שהנם כהגדרתו "מלאי–תאוה, מגרים את היצר אצל הרוקדים ומעוררים גועל נפש אצל המסתכל מן הצד". בהמשך, הוא מסביר את מקורותיה ותפוצתה של תופעת ההומוסקסואליות –

במזרח טפוסים אלה הם שכיחים יותר, וידוע לכל כי בארצנו אין לחפש אחריהם בנרות. מספיק לערוך טיול קצר בסמטאות יפו ובבתי הקפה שם. ומי שעיניו פקוחות לרווחה יראה את ה"תכשיטים" כשהם מתעלסים באהבים לעיני כל עובר ושב. הזוגות אינם מסתפקים ביפו. רוצים הם לבלות בנעימים ולשם זה הם באים לתל אביב, וכנראה שגם בתוך העיר העברית או ליתר דיוק, בפרווריה, נמצאים תושבים בעלי נטיה חולנית זו. והנה נוסד כאן מאליו מין […] מועדון לפגישות ודווקא במרכז העיר, באחד מבתי הקפה הידועים. שם, בתוך עומקי האפלוליות, השוררת במין חדר צדדי, מתאספים האנשים האלה ומבלים (עיתון מיוחד, 31.3.1934).

הדיווחים ב"עיתון מיוחד" לא נודעו באמינותם, והיו גדושים לעתים קרובות בשערוריות מקומיות פורנוגרפיות–למחצה ובמעשי פלאות דמיוניים (בין השאר, דווח שם שהדיפלומט הגרמני פרנץ פון פאפן היה חסיד בעלז, ואף שבתו של טרזן נתפסה בהרי יהודה). לכן, קשה לקבוע האם תיאור המועדון הוא אמין, או שמדובר בפנטזיה שנבדתה ממוחו הקודח של המחבר.

על כל פנים, ניתן ללמוד מהתיאור כיצד הובנו מקורותיה וסיבותיה של ההומוסקסואליות. בשונה מהדיווחים בכתבה על סוגים אחרות של תופעות דקדנטיות, כמו צריכת קוקאין ומורפין, שאותם קושר המחבר עם הגעתם של טיפוסים בוהמיינים גרמניים, ממקם התיאור את הטיפוסים ההומוסקסואלים כתוצרים של השפעת יפו הערבית על תל אביב העברית. "הנטייה החולנית" צומחת לפי התיאור בפריפריה של החברה העברית, שבה היא נסתרת ממבטו של המרכז וחשופה להשפעות זרות: "בסמטאות יפו", "בעומקי האפלולית", "בפרווריה" של העיר העברית.

במסגרת עיסוקו הנרחב בשערוריות, גילה "עיתון מיוחד" עניין מיוחד בנושא ההומסקסואלי. בגיליון אחר של העיתון מיולי 1940, מוקדשת כתבה שלמה ל"הומוסקסואלים בתל אביב", בעקבות גילוי "קן שחיתות" על ידי המשטרה (עיתון מיוחד, 5.7.1940). הכתבה כמעט ואינה מדווחת על האירוע עצמו, ומורכבת ברובה מ"ביאור מדעי" בצורת ריאיון נרחב עם סקסולוג, ד"ר אברהם מטמון. מטמון, יליד אודסה, היה אחד הסקסולוגים הבודדים שהפעילו קליניקה בתל אביב, והיה מזוהה עם הדיסציפלינה יותר מכל מומחה אחר ביישוב. הוא רכש את השכלתו הרפואית בגרמניה, ואף התלמד תקופה קצרה במכון למחקר המין של הסקסולוג מגנוס הירשפלד – הדמות הבולטת ביותר במאבק לזכויות הומוסקסואלים לפני מלחמת העולם השנייה. ייתכן שבהשראת הירשפלד כונה המכון שברחוב השחר בתל אביב "המכון להיגיינה ומדעי המין", ובו העביר מטמון הרצאות בלוויית פנס קסם על "ההיגיינה של חיי המין".

על אף היקפו הקצר של הריאיון, מציג מטמון תיאוריה סקסולוגית מפורטת ומלומדת של ההומוסקסואליות באוריינט, הבנויה על מספר אבחנות. בראש ובראשונה, הוא מבחין בין "הומוסקסואליות טהורה", שאותה הוא מגדיר כ"סטייה קונסטיטוציונית בדרך הטבעית של בלוטות המין" שמופיעה "בשכבות האינטלקטואליות" כתוצר של "דגנרציה רוחנית", לבין "משכב זכר" שנפוץ בעיקר בשכבות הנמוכות, ובפרט במזרח:

במזרח נפוץ מאוד נגע זה, אבל בעיקר המשכב זכר. מקרי הומוסקסואליות טהורים הם נדירים מאוד, לדעתי, במזרח. רוב המקרים הם מקרי שחיתות וזימה של משכב זכר, בייחוד בנערים. בערי המזרח הרחוק (הודו–סין, סין, הודו), וגם במצרים אפשר לראות גברים היושבים במקום פומבי עם ה"נערים" שלהם כשם שבארצות המערב יושבים הגברים עם נערותיהם.

ניכר שניסיונו של מטמון והידע שצבר בהשתלמותו בגרמניה גיבשו אצלו תפישה מורכבת, גם אם לא לגמרי קוהרנטית, של הטיפוס ההומוסקסואלי. מבין הכותבים השונים שהוזכרו עד כה, הוא היחיד המזהה בין הומוסקסואליות לשכבות האינטלקטואליות באירופה. סביר שתיאור זה נובע מהתוודעותו לחוגו של מגנוס הירשפלד בברלין. עם זאת, מטמון אינו מפיץ את האידיאולוגיה הפרוגרסיווית והסובלנית של "המכון הסקסולוגי", אלא מביע סלידה והסתייגות מהומוסקסואלים. בנוסף, הוא טוען שהתופעה המתרחבת של משכב זכר בפלשתינה אינה קשורה בעיקרה ל"הומוסקסואליות הטהורה" האירופית, אלא מדובר במעשי שחיתות המתרחשים פה ושם בקרב תושבי המזרח:

"עד לפני שנים מעטות לא היה נגע זה נפוץ אצל היהודים לגמרי. אצל האשכנזים ראיתי מקרים נדירים, אבל הם היו בני משפחות דגנרטיביות בהחלט (משפחות של פסיכופטים) והיו בעיקר מקרים של הומוסקסואליזם טהור. רוב המקרים היו אצל אנשים ונערים פחותי–שכל, בני שיכורים, משפחות נגועות עגבת וכדומה. בשנים האחרונות נתרבה מספר ההומוסקסואלים בארץ ורוב האנשים הנגועים בזה הם אנשים משכילים, אמנם, אבל דגנרטים רוחניים ונפשיים כמעט במלוא מובן המלה. סבורני, שבין המקרים בארץ רק חלק קטן הם הומוסקסואלים טהורים, רובם הם בעלי שחיתות מובהקים".

האטיולוגיה של מטמון מבדילה למעשה בין שני מקורות שונים של הנגע ההומוסקסואלי. המקור האחד הוא דגנרטיוויות תורשתית המופיעה במשפחות מסוימות של יהודים. נראה שאיפיון זה מושפע מתיאוריית "הדגנרציה הגלותית" – אותו איפיון אנטישמי שאומץ על ידי מקס נורדאו וננטעה על ידו בשיח הציוני, בעיקר בחיבורו המשפיע "יהדות השרירים".

בחוגי הסקסולוגים הציונים, נציגה הבולט של תיאוריית "הנשיות היהודית" היה מקס מרקוזה – מהדמויות הבולטות בתנועת הרפורמה המינית של מגנוס הירשפלד בברלין, שהיגר לפלשתינה לאחר עליית הנאצים. במאמר שפירסם ב"דבר" ב-1938 על בעיות מיניות של ילדים בשנת הלימודים הראשונה, הוא מדגיש את חשיבות השמירה על "הבדל המין הממשי, הביולוגי והביו–פיזיולוגי", ומציין כי "חלק גדול של הנוירוזות הסכסואליות והפחתים הפסיכו–סכסואליים של הגדולים מקורו בהיעדר ובהתנכרות לאופי הסכסואלי המיוחד, הגברי או הנקבי". עניין זה משמעותי במיוחד לטענתו כשמדובר ביהודים –

סבורני שנקודת הראייה הזו ראויה לתשומת לב והערכה מיוחדת אצלנו בארץ–ישראל, כי דומה עלי שגילויים לא מעטים ולא בלתי חשובים מרמזים על כך, שאנו היהודים יש בנו נטייה מסוימת לאפלנציה סכסואלית, העלולה להתפשט. אין אנו יודעים עדיין עד כמה הנטייה הזאת להשוואה גופנית ובייחוד פסיכית של האופי הסכסואלי הגברי והנקבי יש בה מן החזיון הגזעי או שאינה אלא תופעה פתולוגית סוציאלית. מכל מקום… מן המוכרח שננהוג בנערים כנערים, ובנערות כנערות. (דבר, 21.1.1938)

ניתן להתרשם, שבתפישות אלה בדבר מיניותם האנדרוגנית של היהודים החזיקו בעיקר סקסולוגים ופסיכולוגים גרמנים שבאו לארץ בשנות ה-30, והושפעו מתיאוריות סקסולוגיות גזעניות שרווחו בעולם המדעי הגרמני. אך נראה שהן נותרו בתחומיו של מעגל אינטקטואלי מצומצם זה (מרקוזה לא למד מעולם עברית, ולמעשה לא הצליח להתקבל במעגלי הרפואה בארץ). אין הוכחות ברורות לכך שהן השתרשו בדעת הקהל המקצועית והכללית בארץ, אם כי יתכן שהיתה להן השפעה עקיפה על השיח הציוני.

נראה שגם מטמון אינו מחזיק בעמדה זו, אלא מדגיש דווקא שההומוסקסואליות לא היתה נפוצה בין היהודים. יותר מכך: הוא קושר במובלע בין הגעתם של יהודים לארץ לבין התרבות מקרי ההומוסקסואליות בקרב יהודים. המגע עם המזרח, ולא הגולה, הוא הגורם העיקרי שמשחית לשיטתו את הנפש והגוף היהודיים.

תמיכה למרכזיותה של תפישה זו ניתן לראות בדיעה שרווחה אפילו עד שנות ה-70, על פיה שבאופן מסורתי לא התקיימה הומוסקסואליות בקהילות יהודיות. כך כותב למשל איש מפא"י אליעזר ליבנה במאמר ב"הארץ" מ-1971, כי "לא נודע כמעט משכב זכר בין היהודים דורות רבים" (הארץ, 7.7.1971). ניתן לומר שאצל כותבים ציונים, השפעת המזרח היא ההסבר והתירוץ כמעט היחיד להופעה של משכב זכר אצל יהודים.

* * *

אפילוג: הלבנתה של הזהות ההומואית

בשיח הציוני השליט של תקופת המנדט, יחסים מיניים בין גברים נתפשו כיותר מאשר סטייה מינית בעלמא: הם הוצבו כסכנה פוליטית וכהתגלמות של כל הרע שבחיים נטולי הריבונות תחת שלטון המנדט. המאבק בסדומנות היה חלק מהמאמץ האינטנסיווי של הנהגת היישוב ליצירת הפרדה בין יהודים לערבים ולהתגברות על צורות שונות של אינטראקציה ועירוב שהתקיימו בשולי המחנה הציוני. מקרים של מעשה סדום הובאו כאזהרה להשפעות החמורות שעלולות להיות להתערבבות עם הערבים ועם הבריטים, ומבצעי משכב זכר זוהו כמקרי קיצון של יציאה מן הכלל ומן המחנה.

בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה, המשיכה משטרת ישראל לעצור אזרחים על ביצוע משכב זכר. בשנת 1949 בוצע מספר גדול במיוחד של מעצרים כאלה, שדווחו בעיתונים. ב-5 בספטמבר 1949 דיווח "ידיעות אחרונות" על "נחשול של מעשים מגונים" במקומות שונים בתל אביב. השוטרים פרצו באותו לילה לשירותים ציבוריים ברחוב גרוזברג, ומצאו שם "אדם בן 33 מרחוב המלך ג'ורג' בתל אביב מבצע מעשה סדום בנער בן 16". באותו זמן, המשטרה עצרה ארבעה צעירים בגנים ציבוריים בתל אביב "שלא יכלו להוכיח למשטרה… את סיבת המצאותם בגן בשעות המאוחרות בלילה" (ידיעות אחרונות, 5.9.1949). כמה שבועות אחר כך דווח שצעירים פרצו לדירה ברחוב מאפו בתל אביב, התפרעו ומסרו למשטרה את בעל הדירה, שלטענתם הזמין לדירתו גברים צעירים וניסה לעשות בהם מעשה סדום (ידיעות אחרונות, 26.9.1949).

בשנים הבאות, פחתו משמעותית המעצרים בחשד למעשה סדום והדיווחים על הנושא. עם כניסתו של חיים כהן לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הוא הנחה את המשטרה והפרקליטות שאין להעמיד אדם לדין בשל עבירה זו, אלא אם כן עשה מעשהו במקום פומבי או בגופו של קטין. נראה שגם האקלים התקשורתי השתנה, ונעשה פוריטני יותר – בעיקר מתוך רצון להציג תמונה אידיאלית של החברה הצעירה.

בנוסף, אינטראקציה עם ערבים במרכזים עירוניים נעשתה כנראה זמינה פחות אחרי 48', וגם מאיימת פחות לאחר הקמת המדינה היהודית, שדחקה סופית את חיזיון האימים בדבר קיום מעורב של יהודים וערבים תחת מסגרת פוליטית אחת. עם זאת, התפישה של הומוסקסואליות כסכנה לאומית שרדה במידה רבה גם בהמשך, למשל בטענה הנפוצה בדבר הסכנה הביטחונית שנשקפת מהומוסקסואלים.

בעשורים הבאים, השתנה ההקשר שבו נידונה שאלת ההומוסקסואליות בציבוריות הישראלית. בבריטניה ובמדינות אחרות החלה ליברליזציה ביחס להומואים, שהדיה הגיעו גם לארץ. בשנות ה-70, ה-80 ו-90, החלה לגיטימציה ההדרגתית להומוסקסואליות, אשר תוארה במושגים של השתלבות ישראל במערב. וכך, הפך ייצוגה של ההומוסקסואליות מנגע אוריינטלי לסגנון חיים המזוהה עם השפעת המערב הליברלי – גם על ידי דוברים של קהילת הלהט"ב עצמה וגם על ידי מתנגדיהם. ההומוסקסואליות הולבנה ועברה אמריקניזציה. המלה "גיי" אינה מקושרת עם מי שנפגש עם ערבים בבתי קפה אפופי עשן נרגילות, אלא עם גבר מעודכן וקוסמופוליטי שמבין באופנה ובעיצוב.

הייצוג החדש של הגיי החל בהדרגה למלא תפקיד במערך השיח הנוכחי בישראל החילונית, שבמסגרתו הלגיטימציה להומוסקסואליות נישאת על נס כהוכחה מרכזית להיותה של ישראל מוצב קדמי מערבי במזרח התיכון הנחשל והחשוך. באותה מידה שהדברתו של משכב הזכר נועדה בעבר להוכיח ש"אנחנו לא לבנטינים", הסובלנות כלפי הומואים משמשת כיום הוכחה ש"אנחנו לא איראן" – אנו שייכים למערב ונושאים את דגל הקידמה. כך קורה שרדיפתם של מבצעי משכב הזכר בתקופת המנדט, ואווירת הגיי פרינדלי של המעגלים הליברליים בתקופתנו, משרתים למעשה אותו פרויקט של התבדלות והפרדה מן המזרח, ומסייעים בהצדקת משטר ההפרדה האתנית ההולך ומעמיק.

למעשה, המרכיב במשוואה שהשתנה הוא רק היחס להומוסקסואליות באירופה ובארצות הברית: בעוד שלפני 60 שנה שללו ואסרו אותה (כ"אוריינטלית"), כעת היא שולבה בתוך "אורח החיים המערבי". אבל בקונטקסט הישראלי, התנאי ההכרחי ללגיטימציה של הומוסקסואליות היה ניקויה של תוית זו מזיקתה הקודמת לערביות. לא פלא שקשרים רומנטיים ומיניים עם ערבים אינם זוכים לאהדה בשני משטרי השיח: הישן העוין, והחדש הליברלי.

נראה שהחברה הישראלית עדיין חשדנית כלפי הפוטנציאל הטרנסגרסיווי של הקיום ההומואי – חשדנות המופנמת גם על ידי רבים מההומואים עצמם. ההומואים נדרשים להוכיח שוב ושוב שהם "הומואים אחרים", או "הומואים חדשים".

מתוך מאמרו של עפרי אילני, ״נגע נפוץ במזרח: תיאורים של הומוסקסואליות בעיתונות העברית של תקופת המנדט״.

המאמר מופיע בגליון 131 של ״זמנים: רבעון להיסטוריה״, בנושא היסטוריה קווירית.

בין היתר, ניתן למצוא בגליון מאמרים על רדיקליזם לסבי בירושלים, על סיפור חייו של קרל מ. באר (בין הראשונים שעברו ניתוח להתאמה מגדרית), על יחסי מין בין גברים ביפן של ימי הביניים, על סיפורי חיים של נשים טרנסג׳נדריות בישראל ועל תרבות הקוצ׳ק (נערים-רקדנים בלבוש ובחזות נשיים) באיסטנבול.

לקריאה נוספת ולרכישת הגליון