״בתי הכוכב״ הסמויים מן העין בבודפשט

הגילוי המפתיע של אלפי מסמכים העוסקים במפקד האוכלוסין שנערך ב-1944 בבודפשט, אשר נמצאו בתוך חור בקיר על ידי זוג ששיפץ את דירתו, מעלה באוב זיכרון טראומטי שממשיך לפעפע בעיר ובאירופה בכלל. כפי שפורסם, המפקד נועד לאתר בתים שהיו בבעלות יהודית לפני שדייריהם הועברו לגטו. זמן קצר לאחר המפקד הועברו כ–200 אלף יהודים לאלפיים בניינים נבחרים – "בתי הטלאי הצהוב", שעל דלתותיהם סומן מגן דוד. ידוע שבאופן יחסי לעומת שאר הקהילות בהונגריה רבים מיהודי בודשפט שרדו. אולם מה עלה בגורל הבתים הסמויים מן העין שהיוו להם למקלט לאחר שבעים שנה של הדחקה והשכחה?

ביוני שעבר התעוררתי לגלות שמישהו הדביק כוכב צהוב על דלת הבניין בו אני גר בבודפשט. לא, זה לא היה אקט אנטישמי, אלא חלק מפרויקט זיכרון אלטרנטיבי המבקש להנציח לראשונה את הבתים הידועים בהונגריה בכינוי "בתי הכוכב" (csillagos házak, yellow star houses) – רשת בתי דירות בהם רוכזו בצפיפות כרבע מאוכלוסיית יהודי העיר ב-21 ליוני 1944. במלאת 70 שנה לשואה ההונגרית ארכיון ה-Open Society Archives) OSA) החל בסימון ומיפוי הבתים, רבים מהם ברובעים היהודיים ההיסטוריים (הרובע ה-7 וה-13), על מנת להשיב אותם אל מרכז השיח הציבורי והזיכרון הקיבוצי. הפרויקט שגייס עשרות מתנדבים עורר מחלוקת רבה — רוב מדבקות הכוכב הצהוב הוסרו תוך כמה שעות, ויהודים רבים ביקשו להימנע ממהלך המסמן אותם שוב כ״אחרים״ לאחר היסטוריה ארוכה וטרגית של התבוללות והונגריזציה. מפות כאלה (כגון מפת הדירות שהיו בשימוש המשטרה החשאית) מלוות את היהודים החיים בערי אירופה ומתוות גיאוגרפיה לא-רשמית של ההיסטוריה העגומה ביבשת.

אולם בעוד שעבור ההונגרים זוהי תבנית נוף מולדתם, עבור ישראלים החיים באירופה זכרון המקום מהדהד ומייצר תחושה מעיקה של מסתורין. תחושה כזו ליוותה אותי לאחר הגילוי המפתיע שאני גר בבית כוכב, שגורל יושביו היהודים לוט בערפל. יש לומר שהחיים בבודפשט אינם שיקוף ישיר של המפה הפוליטית. אמנם בבחירות הארציות זכתה מפלגת יוביק הגזענית בתמיכה ציבורית נרחבת (20 אחוזים) אולם במקביל מתרבות היוזמות החברתיות המהוות חלק ממה שניתן לכנות "התחיה היהודית" בערי אירופה. באופן פרדוקסלי, התחזקות הימין היא אשר עוררה אזרחים וארגונים רבים לפעולה חסרת תקדים (למשל בסיוע לפליטים הסורים והאפגניים לעבור לאוסטריה ולגרמניה בקיץ). פעולות אלה עימתו בין הקהילה היהודית הממוסדת והיהודים שאינם משוייכים פורמלית לקהילה לבין ממשלת הימין.

האמביוולנטיות של הזכרון הינה חלק בלתי נפרד מהחיים באירופה. אולם בעוד שבגרמניה פרויקט ההנצחה מתווך על ידי המדינה, המנהלת קו רשמי של זיכרון הגמוני והכאה על חטא המלווה בסדרה של איסורים (שנוסחו במערב גרמניה לשעבר ב-1968), בפריפריה הפוסט-סוציאליסטית המשימה עומדת על כתפי החברה האזרחית. במובנים רבים זהו תהליך בריא יותר שעשוי לייצר משטר זיכרון מלמטה (bottom up), המשקף ביתר נאמנות את המאבקים החברתיים להכרה היסטורית.

לעומת ברלין, בבודפשט המרחב הסמלי של הזיכרון רופף. אבני הנגף (Stolpersteine) המרצפות  מדרכות של ערים מרכזיות בגרמניה הינן מראה פחות שכיח בבודפשט ונדמה כי זה אינו אמצעי הולם לביטוי רגשות היהודים בעיר. בהונגריה מיסוד הזיכרון ההיסטורי עומד מזה שנתיים במוקד סכסוך בין הקהילה היהודית לבין הממשל המרכזי לגבי האחריות ההיסטורית של ההונגרים לעוולות השואה. המתח הבלתי פתור בין הממשל לקהילה עלה לכותרות כאשר הכריזה הממשלה על הקמת מוזיאון יהודי שני בעיר, העתיד להיקרא ״בית הגורלות״, אשר נתפס בעיני רבים כפעולה חד צדדית וכיחסי ציבורי גרידא. הסכסוך החריף כאשר בצעד שנוי במחלוקת נוסף הוכרז על הקמת פסל לזכר הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השניה. הפסל, המציג את הונגריה כמלאך גבריאל אשר מותקף על ידי הנשר הגרמני, ממשיך את הקו הרשמי המייצג את הונגריה כקורבן תמים וחסר אונים, וטוען במובלע שכל ההונגרים סבלו במידה שווה. הצטברות האירועים הללו  — התחזקות הימין בבחירות המקומיות והאירופיות וסדרה של מחטפים סמליים במרחב הציבורי — החריפו את משבר האמון בין יהודי הונגריה ותנועות השמאל לבין הממשלה הימנית. אחת התגובות המרשימות היתה הקמה של אנדרטת-נגד ומשמרת מחאה על ידי פעילי עמותת ״זיכרון חי״, המבקשת לחשוף את הסילוף ההיסטורי שמוביל המשטר. תנועה חברתית שקטה זו, הפועלת ברצף מזה כשנתיים, הינה מופת לפעולה אזרחית במרחב הציבורי.

יותר ויותר אזרחים חשים שהממשלה הגדישה את הסאה. ״אנשים אינם יכולים לשאת זאת יותר״, אמר לי מכר שעומד להגר מהונגריה, ״בעקבות האירועים האחרונים, אנשים מרגישים שהממשלה פוגעת בסלע קיומם — בזיכרון המשפחתי ובסיפור האישי שלהם״. תחושת הניכור והאיום מחלחלת גם למפגש עם בעלי תפקידים במערכת החינוך. מכר אחר, שביתו לומדת באחד מבתי הספר היוקרתיים בעיר, ביקש מן המחנכת לשלב את יום השואה בתוכנית הלימודים כפי שמתיר החוק וזכה לתגובה מביכה: ״אנחנו לא חוגגים חגים יהודיים".

על רקע זה, האירועים שנערכו סביב ״בתי הכוכב״ הפתיעו בעוצמתם. למרות שרבים חוששים עדיין בהונגריה מלהזדהות כיהודים במרחב הציבורי, אלפים גדשו את הרחובות, ומאות דיירים פתחו את בתיהם, שיתפו זרים גמורים בסיפוריהם המשפחתיים, קראו קטעי שירה, חשפו תמונות ומסמכים היסטוריים. בכמה אירועים בהם נכחתי נטעו עצים בחצרות הבתים המשותפים וקבעו לוחות זיכרון מאולתרים. סיורים מאורגנים חצו את העיר לאורכה ולרוחבה. בסוף היום העמוס, התנקזו מאות משתתפים אל מול הפסל השנוי במחלוקת ב״כיכר החירות״ במעין flash mob (התכנסות ספונטנית), שם שרו את ההמנון האירופי ״האודה לשמחה״ בהונגרית, בניצוחו של המנצח היהודי אדם פישר, אל מול השוטרים המגנים על האנדרטה השנואה. רבים המשיכו אל הרחוב בו שוכנים משרדי ה-OSA לאירוע המסכם.

בנוסף להיותם חסרי תקדים בהיסטוריה של יהדות הונגריה, אירועים אלה פותחים תיבת פנדורה בשיח הציבורי: מה עלה בגורל הבתים שתושביהם היהודים לא חזרו? מה בדבר פיצוי ליהודים שרכושם נגזל? כיצד על האומה והמדינה להתמודד עם זיכרון העבר ואחריותן לשואה ההונגרית? היהודים ההונגרים, ששתקו במשך עשורים רבים, מסרבים להרכין ראש. באופן פרדוקסלי, במאבקם בממשלה הנוכחית היהודים ממשיכים את מגמת ההנצחה בה החלו דווקא ממשלות הימין אשר מיסדו בשני העשורים האחרונים סדרה ארוכה של חגים לאומיים ומוסדות זיכרון חדשים (מוזיאון הטרור, יום הזכרון לקורבנות השואה, יום הזכרון לקורבנות הקומוניזם, יום האחדות הלאומית וחתימת הסכם טריאנון, יום סיום הכיבוש הסובייטי ועוד). למרות התנגדותם לפוליטיקת ההנצחה השלטת, היהודים מאשררים סדר יום המבוסס על תרבות זכרון מבית מדרשו של הימין הפוליטי. את עבודת הזכרון וסיורי המורשת בעיר יש להבין גם על רקע העניין המחודש בגטו ההיסטורי, שהיה זנוח ונשכח עד שנת 2000 והפך בשנים האחרונות למרכז הסצינה התרבותית השוקקת בבודפשט.

למרות ההישג הבלתי מבוטל של העלאת נושאים אלה לדיון ביקורתי, נדמה כי במידה רבה פרויקט בתי הכוכב נותר בגדר סיפור הצלחה יהודי מגזרי ומוגבל. מהתרשמותי ומשיחות עם פעילים נדמה שהיעד הראשי של הפרויקט — קרי האוניברסליזציה של זכרון השואה והפיכתה מפרויקט של היסטוריה יהודית לפרויקט של היסטוריה ציבורית, שיקיף את החברה בכללותה – לא הושג. עבודת הזכרון האלטרנטיבי נחווית כמופע חד-פעמי ונראה כי ההתגייסות הרחבה נותרת לעת עתה ברמת הנראטיב המתנגד, בעוד שהמבנה המוסדי של הקהילה היהודית בבודפשט עודנו מפוצל ומסוכסך. אינטלקטואל נודע אף הרחיק לכת וביקר את אחת התוכניות שכללה ״מתכוני זכרון״ וכינה אותה ״גסטרונומיית שואה״. עם זאת, למרות מגבלות אלה והעובדה שרוב הקהל המשתתף היה יהודי, נראה כי זוהי תחילתו של תהליך ריפוי שילווה במאבקים קשים בין ובתוך ארגוני החברה האזרחית והממשלה. בבחינת שובו של המודחק, תחת הפוליטיקה הרשמית של הזכרון, נגלים ניצנים של מאבק אזרחי פלורליסטי שמוכיח כי יש מקום לאופטימיות זהירה.

פרופ׳ דניאל מונטרסקו מרצה באוניברסיטה המרכז אירופית בבודפשט, וחוקר את התחיה היהודית בערי אירופה. לפרטים נוספים על פרויקט בתי הטלאי הצהוב.