• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הלב במזרח והשפה במערב

״שיחת הטלפון התחילה בעברית, וגלשה לערבית עיראקית יהודית״ – משפט זה משקף הרבה מן המורכבות הטמונה בסוגיית מקומה של השפה הערבית במרחב היהודי, שפה שהיא גם ״שפת האויב״ וגם שפתם של יהודים-ערבים מהבית. מייסלון דלאשה בעקבות מחקר וכנס בנושא
מייסלון דלאשה

"שלום, זאת מייסלון, יש לך דקה לדבר על הכנס? רציתי לשאול אותך באיזה שפה תדבר בסוף?"
"אני אתחיל בערבית, ואולי קצת בעברית, נראה איך"
"זהו, על זה רציתי לדבר איתך, מה זאת אומרת ערבית? עיראקית?"
"עיראקית יהודית"
"אתה יכול להגיד לי משפט? רוצה לדעת אם אני מבינה את זה"

זוהי דוגמה לאחת השיחות המעניינות שהיו לי באחרונה סביב הכנס "אנא מן אליהוד: על יהודים, מזרחיות והשפה הערבית בישראל اليهود الشرقيون واللغة العربية" מחר (03.12), שאותו אני מארגנת יחד עם קולגות באוניברסיטת תל אביב, במסגרת הפרויקט "קידום השפה הערבית במרחב האקדמי", לו שותפים גם עמותת סיכוי וארגון דיראסאת. הפעם יעסוק הכנס בנושא אובדנה של השפה הערבית, ואולי – חזרתה בקרב יהודי ארצות ערב, היהודים-הערבים. רוב הרצאות הכנס יתקיימו בערבית, אך לא כל המרצות והמרצים היהודים ידברו בערבית, גם המזרחים והמזרחיות שבהם; ובעבור חלק מאלו שירצו בשפה הערבית תהיה זו תהיה הפעם הראשונה בה ידברו בשפה זו מעל מנבר, כלומר פודיום, כלומר במה אקדמית בישראל.

מנעד ההרצאות בכנס נע בין אובדן להכחשת השפה הערבית מהמרחב התרבותי, אקדמי, פוליטי או חברתי. כך גם ההרצאה המרכזית, של פרופ' יהודה שנהב, תעסוק בידיעת השפה הערבית בקרב יהודים. בהרצאתו יציג, לראשונה, ממצאי מחקר (להורדה ב-pdf) שערך עם קבוצת חוקרים (בהם אנוכי) על שיעור ידיעת, או בעצם אי ידיעת, השפה הערבית על בוריה בקרב יהודים – מהיכולת לעיין בעיתון ועד קריאת ספרות יפה. אני מאמינה שאת רוב הקהל בכנס לא יפתיעו הנתונים אודות האחוזים המזעריים בכל הקשור לידיעת השפה הערבית, כי זהו חלק מהשכחה תרבותית ממוסדת מזה חמישים שנה שעליה דיברו בכל התנועות המזרחיות; אך אולי חלקם יופתעו לגלות את חדות הירידה בקרב מזרחים – אלה שעבורם השפה הערבית כמעט ונעלמה לחלוטין במהלך שני דורות, ואף יותר מזה: הפכה לשפה מטרידה ושנואה. שפת האויב, שידיעתה ולימודה בישראל נעשה לרוב לצרכים ביטחוניים במסגרת ״דע את האויב״.

אני לא יודעת כמה מכם מכירות ומכירים את מצב לימודי השפה הערבית, اللغة العربية, בארץ. ד"ר יוני מנדל, שגם הוא מכותבי הדו״ח וממארגני הכנס, כותב על "יצירתה של הערבית הישראלית" שנלמדת בשיעור נמוך בכיתות ז׳-ט׳ בבתי הספר היהודים. אם וכאשר השפה הערבית "נבחרת" (על אף היותה מקצוע "חובה", קל לקבל ממנו פטור לטובת לימודי הצרפתית), השפה שנלמדת הנה "יבשה". כלומר, לומדים שפה לא שימושית ולרוב רק ספרותית, שמסתכמת בידיעת ניקוד והטיות פעלים במקרה הטוב. רוב היהודים שפגשתי יודעים להגיד משפט עם המילה "מדרסה", בעוד שהתלמידים הערבים נדרשים ללמוד כבר מכיתה ג׳ אם לא מוקדם מכך עברית כשפה שנייה. השפה הערבית נלמדת בבתי ספר יהודיים כשפה לא נחוצה. מלזלים בלימוד שלה, ויותר מזה – היא נלמדת כשפה לטינית, כלומר כזו שאין בה שימוש יותר עם "הילידים". נשמע כמי ששכחו, באופן אירוני, שחיים באותה מדינה עוד כ-1.8 מיליון פלסטינים! שלא לדבר על שאר ארצות ערב השכנות. כך שהערבית נלמדת כשפה כתובה או כזאת שבמקרה הטוב ניתן להאזין לה ולנהל בה שיחה בסיסית.

מחיקת הערבית נעשתה באופן הדרגתי במשך השנים: תחילה עם הגעת היהודים-הערבים מארצות ערב בשנות ה-50 וה-60, שרבים מהם באו עם לשון רהוטה ותרבות ערבית מפוארת, אך יחד עם רמיסת הפלסטינים אזרחי המדינה, נרמסו סממניהם הערביים בידי הממסד – אולי עקב חשש מאיחוד הערביוּת והמזרחיוּת בין הפלסטינים למזרחים, או פשוט בעקבות תפיסה אשכנזית מערבית של השפה והתרבות הערבית כנחותה, תפיסה ששרתה על היחס למזרח כולו. עם הזמן, הדור השני לבני המהגרים מארצות ערב גדל עם שנאה לשפה הערבית ולתרבות כולה בשל תיוגן השלילי, דבר שגרם להיעלמותם ההדרגתית של דוברי הערבית, שעד כה חלק מהם אוישו בתפקידים מודיעיניים (בכל זאת ישראל מוקפת בעולם הערבי, כלומר האויב). עם היעלמות השפה הערבית בדור השני של היהודים-ערבים, נוצרה קבוצה של אשכנזים שהבינו את הערך, הביטחוני לפחות, של השפה הערבית. מכאן תפסו עליה פיקוד בצבא, ונוצר דור שלם של אשכנזים דוברי ערבית, או לפחות כאלה שמסוגלים להאזין ולקרוא.

שיעור היהודים שלמדו ערבית באוניברסיטה בקרב יהודים-אשכנזים גבוה פי למעלה מארבעה מאשר בקרב יוצאי ארצות ערב. בצבא – פי שלושה. בחמישים השנה האחרונות יש ירידה של הערבית-המזרחית, ועלייה של הערבית-האשכנזית – המרוחקת מהאזור, העוינת אותו והקשורה אליו בעיקר במוטיבציה ביטחונית

תמונה זו משתקפת גם בממצאי המחקר: אלה מעידים כי שיעור היהודים שלמדו ערבית באוניברסיטה בקרב יהודים-אשכנזים גבוה פי למעלה מארבעה מאשר בקרב יוצאי ארצות ערב; וכי שיעור היהודים שלמדו ערבית בצבא בקרב האשכנזים גבוה פי שלושה מאשר בקרב יוצאי ארצות ערב. מה שאומר שבארץ, בחמישים השנה האחרונות, יש ירידה של הערבית-המזרחית, ועלייה של הערבית-האשכנזית, המרוחקת מהאזור, העוינת אותו, והקשורה אליו בעיקר במוטיבציה ביטחונית. מכאן שנוצרו שתי קבוצות, אחת של היהודים-ערבים שנמחקה או נלקחה השפה הערבית מהם, והשנייה של ״המומחים״ – רובם הגדול אשכנזים. כמובן שזה לא שחור-לבן, ויש קבוצה של יהודים שלומדים ערבית ממניעים לא ביטחוניים, אך אלו לרוב מיעוט קטן שגם הוא בקושי מצליח להתקיים (זה גם נושא אחר).

לאור תמונת המצב העגומה על (אי) ידיעת הערבית בקרב יהודים, ובמיוחד מזרחים, מסקרנת אותי השאלה: כיצד הקשר הבין-דורי התקיים בין שלושת הדורות של יוצאי מדינות ערב? איך נשמעו הסיפורים של הסבים, על הימים של פעם, איאם זַמאן? כשבדקנו בסקר באיזה שפה דיברו המרואיינים בבית עם ההורים והסבים, חלקם ענו כי דיברו מרוקאית, עיראקית או תימנית, אך לא ערבית. כאילו שהשד המתחבא מאחורי הערבית מתנדף כשמתייגים את השפה בשמות "ניטרליים" אחרים, אותו שד המסתתר תחת תיוג הערבית כשפת האויב, או שפת הפולקלור של פעם. פעם, כשהיהודים היו ערבים, ושהקשר עם הערביות לא טושטש.

לדבר ערבית הפך למפגע בפני עצמו – מי רוצה בכלל לדעת ערבית? לא רק שזו הפכה לשפת האויב ולשפה מבישה, אלא שהיום גם מפחיד להשתמש בה ברחובות. זהו פחד ממשי מפגיעה פיזית ברחוב, משום שהשפה הערבית (והחזות הערבית בכלל) הורסת את הנוף הגזעני ההולך ומחמיר במדינה

אבל עם מצב הערבית בישראל של שנת 2015, כשלדבר ערבית הפך למפגע בפני עצמו – מי רוצה בכלל לדעת ערבית או לדבר אותה? לא רק שהיא הפכה לשפת האויב ולשפה מבישה, אלא שהיום גם מפחיד להשתמש בה ברחובות. זהו פחד ממשי מפגיעה פיזית ברחוב, משום שהשפה הערבית (והחזות הערבית בכלל) צורמת והורסת את הנוף הגזעני ההולך ומחמיר במדינה. אך מה אותם יהודים יודעים על השפה הערבית? מה עמדותיהם כלפיה? האם הם מבינים אותנו כשאנחנו מדברים בערבית? ממה חוששים – מהשפה? מאיתנו הפלסטינים? משני הדברים? ואיך היו רוצים לראות את מעמדה הרשמי של השפה הערבית?

כל המידע נמצא בדו"ח והמספרים בסקר יעידו בעד עצמם. למען הגילוי הנאות, אינני מאמינה גדולה באמת שנחרצת מהמספרים – אבל הפעם המספרים כנראה לא משקרים, ואכן מצב ידיעת הערבית בקרב היהודים עצוב ודורש דיון מחדש ומחקר אקדמי, אך גם חברתי וזהותי.

*   *   *

שיחת הטלפון שהתחילה בעברית, ועם הזמן גלשה לערבית בניב עיראקי, הסתיימה ב"בנשופק פי אל-מֻאתמר". "אנשאללה". שתבינו, גם לנו הפלסטינים קשה לעבור את המחסום של הערבית אתכם: גם כי חונכנו שיהודים לרוב יודעים ערבית מסיבות ביטחוניות, וגם כי נוצרה בינינו תהום שקשה לפעמים לדלג מעליה באמצעות שיחת טלפון, או מאמץ לענות לפניות אלינו בערבית, לרוב עם מילים לא נכונות או שימוש לא נכון במשמעות המילים. וכן – זה הזמן לגלות לכם שלהכיר את המילים "סבבה", "סלאמתכ" ו"אחלה" זה לא מספיק בשביל להגדיר את עצמכם כיודעי ערבית, כפי שהרוב חושב ומעיד על עצמו כיודע ערבית בסקר. מה גם שלמילים האלה יש משמעות לגמרי אחרת בערבית (אז אם אתן או אתם מאלה, בפעם הבאה כשפונים אליכן/ם בסקר על ידיעת הערבית, אנא מכן אל תגידו שכן. זה משבש לנו את הנתונים).

בקשה אחרונה אישית ממני: קשה לי כשאומרים "אני יודעת מרוקאית". הרי הערבית המרוקאית והערבית העיראקית, על אף השונות בהגייה ובביטויים, בעצם שתיהן נגזרות של אותה שפה. ההפרדה והיחס לדיאלקטים השונים כשפות שונות – זאת בדיוק ההבלטה הבוטה ביותר לנתק שבין המזרחיות והשפה הערבית, נתק שמתחיל מזה שלא קוראים לשפה בשמה והחשש מכל תיוג שהוא 'ערבי'. כי מה לעשות, כמו ששר ג'ואן ספדי – "קשה להיות ערבי". מכאן שהדרך למאבק משותף, כפי שלאחרונה עולה לאחרונה בכותרות, חייבת לעבור לפחות בניסיון ללמוד קורס אחד בערבית, ללא פטור הפעם.

לפרטים על הכנס אנא מן אליהוד: על יהודים, מזרחיוֹת, והשפה הערבית בישראל اليهود الشرقيون واللغة العربية – הקליקו כאן

לקריאת הדו״ח (pdf)

הכותבת היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בהשפעת הלימודים בבתי ספר אינטגרטיביים וסגרגטיביים על הבוגרים הערבים הפלסטינים בישראל – בדגש על חשיבותן של השפות הערבית והעברית בהבניית הזהות בתקופת הלימודים ולאחריה – ובהשתלבותם של אלה במוסדות להשכלה גבוהה ובעולם התעסוקה

כנראה שיעניין אותך גם: