• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

הלב במזרח והשפה במערב

״שיחת הטלפון התחילה בעברית, וגלשה לערבית עיראקית יהודית״ – משפט זה משקף הרבה מן המורכבות הטמונה בסוגיית מקומה של השפה הערבית במרחב היהודי, שפה שהיא גם ״שפת האויב״ וגם שפתם של יהודים-ערבים מהבית. מייסלון דלאשה בעקבות מחקר וכנס בנושא
מייסלון דלאשה

 

"שלום, זאת מייסלון, יש לך דקה לדבר על הכנס? רציתי לשאול אותך באיזה שפה תדבר בסוף?"

"אני אתחיל בערבית, ואולי קצת בעברית, נראה איך"

"זהו, על זה רציתי לדבר איתך, מה זאת אומרת ערבית? עיראקית?"

"עיראקית יהודית"

"אתה יכול להגיד לי משפט? רוצה לדעת אם אני מבינה את זה"

זוהי דוגמה לאחת השיחות המעניינות שהיו לי באחרונה סביב הכנס "אנא מן אליהוד: על יהודים, מזרחיות והשפה הערבית בישראל اليهود الشرقيون واللغة العربية" מחר (03.12), שאותו אני מארגנת יחד עם קולגות באוניברסיטת תל אביב, במסגרת הפרויקט "קידום השפה הערבית במרחב האקדמי", לו שותפים גם עמותת סיכוי וארגון דיראסאת. הפעם יעסוק הכנס בנושא אובדנה של השפה הערבית, ואולי – חזרתה בקרב יהודי ארצות ערב, היהודים-הערבים. רוב הרצאות הכנס יתקיימו בערבית, אך לא כל המרצות והמרצים היהודים ידברו בערבית, גם המזרחים והמזרחיות שבהם; ובעבור חלק מאלו שירצו בשפה הערבית תהיה זו תהיה הפעם הראשונה בה ידברו בשפה זו מעל מנבר, כלומר פודיום, כלומר במה אקדמית בישראל.

מנעד ההרצאות בכנס נע בין אובדן להכחשת השפה הערבית מהמרחב התרבותי, אקדמי, פוליטי או חברתי. כך גם ההרצאה המרכזית, של פרופ' יהודה שנהב, תעסוק בידיעת השפה הערבית בקרב יהודים. בהרצאתו יציג, לראשונה, ממצאי מחקר (להורדה ב-pdf) שערך עם קבוצת חוקרים (בהם אנוכי) על שיעור ידיעת, או בעצם אי ידיעת, השפה הערבית על בוריה בקרב יהודים – מהיכולת לעיין בעיתון ועד קריאת ספרות יפה. אני מאמינה שאת רוב הקהל בכנס לא יפתיעו הנתונים אודות האחוזים המזעריים בכל הקשור לידיעת השפה הערבית, כי זהו חלק מהשכחה תרבותית ממוסדת מזה חמישים שנה שעליה דיברו בכל התנועות המזרחיות; אך אולי חלקם יופתעו לגלות את חדות הירידה בקרב מזרחים – אלה שעבורם השפה הערבית כמעט ונעלמה לחלוטין במהלך שני דורות, ואף יותר מזה: הפכה לשפה מטרידה ושנואה. שפת האויב, שידיעתה ולימודה בישראל נעשה לרוב לצרכים ביטחוניים במסגרת ״דע את האויב״.

אני לא יודעת כמה מכם מכירות ומכירים את מצב לימודי השפה הערבית, اللغة العربية, בארץ. ד"ר יוני מנדל, שגם הוא מכותבי הדו״ח וממארגני הכנס, כותב על "יצירתה של הערבית הישראלית" שנלמדת בשיעור נמוך בכיתות ז׳-ט׳ בבתי הספר היהודים. אם וכאשר השפה הערבית "נבחרת" (על אף היותה מקצוע "חובה", קל לקבל ממנו פטור לטובת לימודי הצרפתית), השפה שנלמדת הנה "יבשה". כלומר, לומדים שפה לא שימושית ולרוב רק ספרותית, שמסתכמת בידיעת ניקוד והטיות פעלים במקרה הטוב. רוב היהודים שפגשתי יודעים להגיד משפט עם המילה "מדרסה", בעוד שהתלמידים הערבים נדרשים ללמוד כבר מכיתה ג׳ אם לא מוקדם מכך עברית כשפה שנייה. השפה הערבית נלמדת בבתי ספר יהודיים כשפה לא נחוצה. מלזלים בלימוד שלה, ויותר מזה – היא נלמדת כשפה לטינית, כלומר כזו שאין בה שימוש יותר עם "הילידים". נשמע כמי ששכחו, באופן אירוני, שחיים באותה מדינה עוד כ-1.8 מיליון פלסטינים! שלא לדבר על שאר ארצות ערב השכנות. כך שהערבית נלמדת כשפה כתובה או כזאת שבמקרה הטוב ניתן להאזין לה ולנהל בה שיחה בסיסית.

photo: cc-by zeevveez
photo: cc-by zeevveez. הערבית שנלמדת בבתי הספר הנה "יבשה". שפה לא שימושית ולרוב רק ספרותית, שמסתכמת בידיעת ניקוד והטיות פעלים במקרה הטוב

מחיקת הערבית נעשתה באופן הדרגתי במשך השנים: תחילה עם הגעת היהודים-הערבים מארצות ערב בשנות ה-50 וה-60, שרבים מהם באו עם לשון רהוטה ותרבות ערבית מפוארת, אך יחד עם רמיסת הפלסטינים אזרחי המדינה, נרמסו סממניהם הערביים בידי הממסד – אולי עקב חשש מאיחוד הערביוּת והמזרחיוּת בין הפלסטינים למזרחים, או פשוט בעקבות תפיסה אשכנזית מערבית של השפה והתרבות הערבית כנחותה, תפיסה ששרתה על היחס למזרח כולו. עם הזמן, הדור השני לבני המהגרים מארצות ערב גדל עם שנאה לשפה הערבית ולתרבות כולה בשל תיוגן השלילי, דבר שגרם להיעלמותם ההדרגתית של דוברי הערבית, שעד כה חלק מהם אוישו בתפקידים מודיעיניים (בכל זאת ישראל מוקפת בעולם הערבי, כלומר האויב). עם היעלמות השפה הערבית בדור השני של היהודים-ערבים, נוצרה קבוצה של אשכנזים שהבינו את הערך, הביטחוני לפחות, של השפה הערבית. מכאן תפסו עליה פיקוד בצבא, ונוצר דור שלם של אשכנזים דוברי ערבית, או לפחות כאלה שמסוגלים להאזין ולקרוא.

שיעור היהודים שלמדו ערבית באוניברסיטה בקרב יהודים-אשכנזים גבוה פי למעלה מארבעה מאשר בקרב יוצאי ארצות ערב. בצבא – פי שלושה. בחמישים השנה האחרונות יש ירידה של הערבית-המזרחית, ועלייה של הערבית-האשכנזית – המרוחקת מהאזור, העוינת אותו והקשורה אליו בעיקר במוטיבציה ביטחונית

תמונה זו משתקפת גם בממצאי המחקר: אלה מעידים כי שיעור היהודים שלמדו ערבית באוניברסיטה בקרב יהודים-אשכנזים גבוה פי למעלה מארבעה מאשר בקרב יוצאי ארצות ערב; וכי שיעור היהודים שלמדו ערבית בצבא בקרב האשכנזים גבוה פי שלושה מאשר בקרב יוצאי ארצות ערב. מה שאומר שבארץ, בחמישים השנה האחרונות, יש ירידה של הערבית-המזרחית, ועלייה של הערבית-האשכנזית, המרוחקת מהאזור, העוינת אותו, והקשורה אליו בעיקר במוטיבציה ביטחונית. מכאן שנוצרו שתי קבוצות, אחת של היהודים-ערבים שנמחקה או נלקחה השפה הערבית מהם, והשנייה של ״המומחים״ – רובם הגדול אשכנזים. כמובן שזה לא שחור-לבן, ויש קבוצה של יהודים שלומדים ערבית ממניעים לא ביטחוניים, אך אלו לרוב מיעוט קטן שגם הוא בקושי מצליח להתקיים (זה גם נושא אחר).

לאור תמונת המצב העגומה על (אי) ידיעת הערבית בקרב יהודים, ובמיוחד מזרחים, מסקרנת אותי השאלה: כיצד הקשר הבין-דורי התקיים בין שלושת הדורות של יוצאי מדינות ערב? איך נשמעו הסיפורים של הסבים, על הימים של פעם, איאם זַמאן? כשבדקנו בסקר באיזה שפה דיברו המרואיינים בבית עם ההורים והסבים, חלקם ענו כי דיברו מרוקאית, עיראקית או תימנית, אך לא ערבית. כאילו שהשד המתחבא מאחורי הערבית מתנדף כשמתייגים את השפה בשמות "ניטרליים" אחרים, אותו שד המסתתר תחת תיוג הערבית כשפת האויב, או שפת הפולקלור של פעם. פעם, כשהיהודים היו ערבים, ושהקשר עם הערביות לא טושטש.

לדבר ערבית הפך למפגע בפני עצמו – מי רוצה בכלל לדעת ערבית? לא רק שזו הפכה לשפת האויב ולשפה מבישה, אלא שהיום גם מפחיד להשתמש בה ברחובות. זהו פחד ממשי מפגיעה פיזית ברחוב, משום שהשפה הערבית (והחזות הערבית בכלל) הורסת את הנוף הגזעני ההולך ומחמיר במדינה

אבל עם מצב הערבית בישראל של שנת 2015, כשלדבר ערבית הפך למפגע בפני עצמו – מי רוצה בכלל לדעת ערבית או לדבר אותה? לא רק שהיא הפכה לשפת האויב ולשפה מבישה, אלא שהיום גם מפחיד להשתמש בה ברחובות. זהו פחד ממשי מפגיעה פיזית ברחוב, משום שהשפה הערבית (והחזות הערבית בכלל) צורמת והורסת את הנוף הגזעני ההולך ומחמיר במדינה. אך מה אותם יהודים יודעים על השפה הערבית? מה עמדותיהם כלפיה? האם הם מבינים אותנו כשאנחנו מדברים בערבית? ממה חוששים – מהשפה? מאיתנו הפלסטינים? משני הדברים? ואיך היו רוצים לראות את מעמדה הרשמי של השפה הערבית?

כל המידע נמצא בדו"ח והמספרים בסקר יעידו בעד עצמם. למען הגילוי הנאות, אינני מאמינה גדולה באמת שנחרצת מהמספרים – אבל הפעם המספרים כנראה לא משקרים, ואכן מצב ידיעת הערבית בקרב היהודים עצוב ודורש דיון מחדש ומחקר אקדמי, אך גם חברתי וזהותי.

*   *   *

שיחת הטלפון שהתחילה בעברית, ועם הזמן גלשה לערבית בניב עיראקי, הסתיימה ב"בנשופק פי אל-מֻאתמר". "אנשאללה". שתבינו, גם לנו הפלסטינים קשה לעבור את המחסום של הערבית אתכם: גם כי חונכנו שיהודים לרוב יודעים ערבית מסיבות ביטחוניות, וגם כי נוצרה בינינו תהום שקשה לפעמים לדלג מעליה באמצעות שיחת טלפון, או מאמץ לענות לפניות אלינו בערבית, לרוב עם מילים לא נכונות או שימוש לא נכון במשמעות המילים. וכן – זה הזמן לגלות לכם שלהכיר את המילים "סבבה", "סלאמתכ" ו"אחלה" זה לא מספיק בשביל להגדיר את עצמכם כיודעי ערבית, כפי שהרוב חושב ומעיד על עצמו כיודע ערבית בסקר. מה גם שלמילים האלה יש משמעות לגמרי אחרת בערבית (אז אם אתן או אתם מאלה, בפעם הבאה כשפונים אליכן/ם בסקר על ידיעת הערבית, אנא מכן אל תגידו שכן. זה משבש לנו את הנתונים).

בקשה אחרונה אישית ממני: קשה לי כשאומרים "אני יודעת מרוקאית". הרי הערבית המרוקאית והערבית העיראקית, על אף השונות בהגייה ובביטויים, בעצם שתיהן נגזרות של אותה שפה. ההפרדה והיחס לדיאלקטים השונים כשפות שונות – זאת בדיוק ההבלטה הבוטה ביותר לנתק שבין המזרחיות והשפה הערבית, נתק שמתחיל מזה שלא קוראים לשפה בשמה והחשש מכל תיוג שהוא 'ערבי'. כי מה לעשות, כמו ששר ג'ואן ספדי – "קשה להיות ערבי". מכאן שהדרך למאבק משותף, כפי שלאחרונה עולה לאחרונה בכותרות, חייבת לעבור לפחות בניסיון ללמוד קורס אחד בערבית, ללא פטור הפעם.

לפרטים על הכנס אנא מן אליהוד: על יהודים, מזרחיוֹת, והשפה הערבית בישראל اليهود الشرقيون واللغة العربية – הקליקו כאן

לקריאת הדו״ח (pdf)

הכותבת היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בהשפעת הלימודים בבתי ספר אינטגרטיביים וסגרגטיביים על הבוגרים הערבים הפלסטינים בישראל – בדגש על חשיבותן של השפות הערבית והעברית בהבניית הזהות בתקופת הלימודים ולאחריה – ובהשתלבותם של אלה במוסדות להשכלה גבוהה ובעולם התעסוקה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. תת

    בלי להיכנס לפוליטיקה, לימודי הערבית בבתי הספר היהודיים הם באמת ביזיון ובזבוז אדיר של משאבים, אחרי 4-3 שנות לימוד התלמידים לא יודעים כמעט כלום.

    1. אורנה זקן

      לא מסכימה עם תת. ביתי בכיתה ז', התחילה השנה ללמוד ערבית בבית הספר אצל מורה נפלאה. שיעור זה הפך לאהוב עליה במיוחד עד כדי כך שהיא לא מוכנה להחסיר ביום שיש אותו. הכל תלוי במורה, כמו שאנחנו יודעים\ות.

      מייסלון, תודה על מאמר מאיר עיניים.

      1. שאול סלע

        מייסלון דלאמה דיברה על ידיעת ערבית ברמה שמקריאת עיתון ועד קריאת ספרות יפה. אני למדתי שש שנים בבית ספר ממלכתי דתי די נחשל, ובשש השנים שלאחר מכן הייתי נוכח נפקד. העברית שלי הספיקה כדי לקרוא את "הכנסת כלה" של עגנון ואת תרגומיהם של זלמן וולפובסקי,צבי ארד ומרדכי אבישאול לספרות יפה. היום העברית הפואטית נעלמה לטובת עברית רזה או ישראלית, הצעירים לא מסוגלים לקרוא את עגנון,לא מסוגלים לקרוא תרגומים ישנים,ותרגומים חדשים איומים של ספרות יפה צצים חדשות לבקרים.

        גם אם אני לא יודע ערבית שהיא לא "ערבית עיראקית יהודית" קניתי את ספרו של לטיף ברטוב ובו תרגום לשיריה של אוםכולתום יחד עם הטקסט בערבית בתעתיק עברי. את אמאל חייאתי של אוםכלתום שזה שיר של שעה ורבע שמעתי מספר פעמים עם הספר ביד,בלי לשים לב לתרגום. אני מניח שצעירים בני גילה של מייסלון דלאמה מאזינים ל ghada schbeir ו דלאל אבו אמנה. אני מניח שהם לא יושבים ומאזינים ל ע'ובעאת אל ח'יאם ,או אל אטלאל או סירת אל חוב בשלמותם.

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    הייתי בכנס ולשמחתי לא נזקקתי ל סמאעה ובמגבלות השמיעה שלי מחמת גילי הבנתי לא רע. יש גם תלות בכושרו של הדובר. ערבית למדתי מתיכון בשנות ה40 בגיל כזה אפשרי לרכוש שפה באם רוצים ללמוד אותה אבל כמובן באותם ימים ומאז זאת הייתה ביחוד בשבילנו האירופים וביחוד הצעירים שבטבע הדברים תמיד יותר קיצוניים ממהמבוגרים. שפת אויב ורק שפת אויב לא כמו הגרמנית שהיתה שפתם של הנאצים באותה מידה שהייתה זו שפתינו וכמובן ,,שפתם של היוצרים הגדולים בתחומי האמנות והמדע׳׳ המשכתי בלימודי אחרי מלחמת 6.67 שאז לראשונה באתי במגע תכוף עם אוכלוסיה פלסטינית מהשטחים הכבושים הן כעובדים במפעל שבו הייתי מועסק והן כלקוחות כשתוצרת ישראלית חדרה לשטחים) וישראל עושה מאז הכל לדכוי הכלכלה הפלסטינית ולהיותה תלויה בכלכלה הישראלית. אח׳׳כ המשכתי בצאתי לפנסיה ומנסה לשמור על ידעת הערבית שלי. ,,יהללך זר,ולא, פיך׳׳ אז אני יכול להתפאר שאני יודע ערבית יותר טוב מאשר הורי ידעו עברית אף כי ניסו ללמוד,הגרו לפלסטינה-א׳׳י בגיל 40.. על מעמדה העלוב של הערבית בישראל תעיד מעמדה של השוודית בפינלנד שם יש מיעוט שוודי של כ10% ושודית היא שפה רשמית ושוה הלכה למעשה! ובכל תחומי החיים הציבוריים וכיקה יכולתי להבין את הכתוב בשבדית על השלטים.כשהייתי שם בשנת 80׳.
    אנא כמאן מן אל-יהוד. בס , פראנג׳י. ואנא באמל עאן בלמוסתקבל לוראת ערביה ,לוראת אל ת׳קפה ואל פאן אל ערבי אל משהורין תכון לורא ביעריפוה כול מוטנין ומווטינת דולת אישראיל. וסליחה על השגיאות.

  3. דןש

    בפירוש חובה ללמוד ערבית ברמה גבוהה כזאת שתאפשר דיבור, קריאה ( כולל ספרות) וכתיבה. אבל חשוב יותר הוא יצירת המגע עם הציבור הערבי בארץ. המגע חייב להתחיל עוד בכיתות הנמוכות באמצעות ביקורים הדדיים בבתי הספר ובהמשך במפגשים יזומים לאירועים משותפים. ללא המפגשים "תאבד" השפה ותהיה כלא הייתה וחבל.

  4. ג. אביבי

    מאמר חשוב.
    המחברת טוענת כי "נרמסו סממניהם הערביים [של יוצאי ארצות ערב, ג.א] בידי הממסד – אולי עקב חשש מאיחוד הערביוּת והמזרחיוּת בין הפלסטינים למזרחים,…". ואכן האולטרה-גזען רחבעם זאבי שהיה חביבם של כל העסקנים ממפלגות הימין וה"שמאל" היטיב לבטא זאת. הוא טען בפורומים בכירים מיד אחרי יוני 67, כי יש ליצור נתק בין המזרחים לפלסטינים, כדי שלא ייווצרו ידידויות ביניהם. בכך ביטא היטב את אופיו של השלטון הציוני הלבן – הפרד בין המדוכאים הלא אירופאים ומשול בם.
    גם המצב החדש בו רוב יודעי הערבית בקרב צעירים יהודים הם אשכנזים משרת מטרה זאת. יש הרבה פחות סכנה שאשכנזי המאזין לשידורי המדינות השכנות והפלסטינים (נניח בעת שירותו ביחידת האזנה מודיעינית) יזדהה אתם מאשר מזרחי, שעלול (לשיטת הממסד הפרנואידי) להבחין בקשר הדיכוי הציוני.
    ועל עמדתה של המחברת כנגד התבטאויות מסוג "אני יודע/ת מרוקאית" – חו"ח לא ערבית או ערבית מרוקאית/מע'ריבית (כי גם היא ערבית) – אפשר להוסיף שזה משרת לא רק את צורך הריבון האשכנזי להפריד בין מזרחים לפלסטינים, אלא גם בין תימנים למרוקאים, בינם לבין עיראקים, לבין סורים, מצרים וכו'.
    אכן, 2 דוגמאות מיני רבות הממחישות את עומק הדיכוי הזהותי-תרבותי העצמי של המזרחים לריצוי את הריבון הלבן.