צניעות תל אביב, צניעות

״את הכבוד האמיתי למוזיקה מזרחית לא תמצאו בקיסריה, אלא במעוזים ההיפסטריים של תל אביב״. כך נפתחת כתבת סיקור שעלתה בשבוע שעבר באתר מאקו וכולה מוקדשת לסצינת המוזיקה המזרחית המתרחשת במעוזיה ההיפסטריים של תל אביב מזה שנים אחדות. כתבות ״צבע״ שכאלו, בעיקר כשמדובר בתל אביב, מטבען לוקחות טרנדים פגי תוקף וסצינות איזוטריות והופכות אותם לבעלי חשיבות והשפעה בסדר גודל הרבה יותר רחב ממה שהם במציאות. יעני, זה ״קורה״, ממש עכשיו.

בכל אופן, לא זה מה שגרם לי לנוע באי-נוחות בזמן הקריאה כי בכל זאת (ופה נדרש גילוי נאות) אני גם מתפרנסת מהתחום, כדיג׳יי שמנגנת בעיקר חומרים ״מזרחיים״ ומארצות ערב. מה שגרם לי לרצות להגיב זו הגישה המבטלת והמוחקת שזועקת כבר מהכותרת – הנה באנו, אנשי התרבות, האור, היפסטרים ונחשבים שכמותנו, כדי לספר לכם מה היא מוזיקה מזרחית אמיתית וכמה היא איכותית כאשר אנחנו צורכים אותה, במרחבים שלנו, ולא ב״קיסריה״ ובקריוקי שלכם. מאחורי האמירה הזו, ״אנחנו הכבוד האמיתי״, שמופיעה בכותרת, חבויות שלל משמעויות סוציולוגיות ותרבותיות שהן הסמן האמיתי של היררכיה מעמדית ואתנית, בכל חברה בעולם.

ננסה לעשות את זה פשוט:

באחד הראיונות, כשנשאלתי בפעם המי-יודע-כמה מה אני חושבת על זה שהמוזיקה המזרחית חדרה אל המועדונים ההיפסטריים של תל אביב, עניתי את אותה תשובה שאני עונה מאז ומתמיד לשאלה הזו. יותר מתשובה, זה סוג של תהיה והרהור תמידי שאני סוחבת איתי:

כן, ברור לי מה התפקיד שלי לרוב, אני מתווכת מוזיקה מזרחית לקהל שבאופן רגיל לאו דווקא צורך את המוזיקה הזו. כן, אני גם מייצרת מרחבים בטוחים לאותו קהל לצרוך את המוזיקה והחוויה הזו מבלי חלילה להחשד או להיות מואשם בעממיות, חוסר תחכום, ערסיות.

כן, זה ברור לי לגמרי. האם נוח לי עם זה? לפעמים יותר, לפעמים פחות. ההתייחסות המנכסת וחסרת המודעות שעולה מן הסיקור המדובר, היא דוגמא נהדרת למקרה שפחות.

מה שקרה פה הוא פשוט מאוד: באיחור של כמה וכמה עשורים, המוזיקה המזרחית הפכה לאחד הטרנדים החמים בעיר. וכשאני אומרת עיר אני מניחה לרגע את חלקה הדרומי-מזרחי ואת אזור המסגר בצד, כי שם היא אף פעם לא הייתה זרה, ואולי זו גם הסיבה שכשאומרים ״תל אביב״ לא מדמיינים את שכונת התקווה בהכרח. בכל אופן, באיחור של כמה עשורים, אושיות מוזיקליות וצרכני תרבות בעיר החליטו לעשות כבוד לכמה אלבומים שיצאו לפני שלושים שנה ויותר. על פניו מדובר במחווה נחמדה מאוד, כמו שאומרים עדיף מאוחר מאשר אף פעם, מה גם שלא מדובר במהלך מקורי או מפתיע. ניתן לבדוק את התופעה הזו במקומות אחרים בעולם ובז׳אנרים מוזיקליים שונים ולגלות שהיא חוזרת על עצמה באופן די דומה ומקביל. בכל פעם שאמן/ית שחור/ה הופכים ללא רלוונטיים לקהל השחור, הם מנוכסים על ידי לבנים ואוטומטית מקבלים הכשר. משמע, תיוג תרבות כאיכותית או נחותה תלוי באופן ישיר ומובהק בקהל שצורך ומגדיר אותה באותו רגע.

בסרט ״Dear White People" ישנה סצינה אחת בה נוגעים בנושא הזה באופן מדויק, בדיאלוג בין בחור אפרו-אמריקאי לבחור לבן, כשהלבן מסביר לאפרו-אמריקאי על טי-בון ווקר (זמר וגיטריסט בלוז שהיה פעיל בעיקר בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת) ומהו בלוז שחור אמיתי ואותנטי, כאשר האפרו-אמריקאי, משועשע מהשליפה מהבוידעם, מחזיר לו: ״למה תמיד לבנים מוצאים דברים עשורים מאוחר מידי ואז מתנהגים כאילו גילו משהו חדש?״.

יש לזה תשובה.

והתשובה לכך היא גם מה שמאפשר את הזלזול המתמשך בקהל של המוזיקה המזרחית – יוהרה. זו תפיסה עצמית חזקה ומושרשת בקרב אנשים מסוימים שמחזיקים מעצמם (בעידוד המערכת כולה) אנשים ״איכותיים ונכונים״, כאלו שגדלו במקום הנכון, לחוויה התרבותית הנכונה; כאלו שמאמינים שאך ורק הם זכאים לתת את חותמת האיכות הבלעדית, את ההכשרה והלגיטימציה לדברים שעד שהם גילו אותם, נחשבו לנחותים. לזבל. אותו דבר קרה עם הבלוז, הרוקנרול, הדיסקו.

עכשיו קראו את הכותרת הזו שמתנוססת תחת תמונתה של זהבה בן שוב. אותה זהבה בן ש״טיפת מזל״ שלה, האלבום וגם הסרט, היוו אירוע משמעותי בחיים הפרטיים של הרבה מאיתנו כשיצאו אי שם בתחילת שנות התשעים. ״טיפת מזל״ בעיני רבים סימל פסקול של ייאוש מהעשור הכי קשה שעבר על מזרחים בעיירות פיתוח, בעיצומו של חורבן כלכלי, סגירת מפעלים ואבטלה בכל מקום. הסרט אותו הוא מלווה היווה נחמה רבה להורים ולסבים שלנו שהתגעגעו אז למרוקו מולדתם אולי יותר מתמיד, וזכו לרגע לראות אותה ואת עצמם ואת כל מה שהם ויתרו עליו, על גבי מסך. 

עכשיו תבינו, וזו כבר פנייה אישית: הילדים והנכדים של האנשים האלה, שגדלו על הצלילים האלה, הם אלו שאתם מדברים עליהם, בכזה זלזול. ״אלה מקיסריה״. אלה,שכל תו במוזיקה הזו מעלה בהם זכרון ילדות אחר. אלה, שמאז ומתמיד היו עוקבים ובקיאים בכל מה שקורה במדינות ערב וטורקיה מוזיקלית ותרבותית, ומחזיקים בידע עצום שאתם עוד לא התחלתם לגרד ב״מעוזים״ שלכם כי באותו זמן הייתם עסוקים בלהקות אינדי שוודיות או מה שזה לא יהיה. אלה. הם הקהל המקורי של המוזיקה הזו.

ויודעים מה, זה לא שהתפוסה מלאה בקיסריה, נוקיה, בטברנות ובחמארות ואין מקום לחברים חדשים, זה גם לא אומר שאתם לא מוזמנים מראש, ממש לא. רק לפני שאתם מגיעים, תבדקו את עצמכם בכניסה, כי יש פער עצום בין להצטרף למסיבה ולעשות מינגלינג מנומס לבין להתפרץ ולהכריז שהספירה מתחילה מעכשיו. בעגה המקומית קוראים את זה ניכוס.

תשאירו את היוהרה בחוץ. לא אתם גיליתם את המוזיקה, לא אתם הקהל המקורי ולא, זה שיש לכם שני אלבומי רוק פסיכדלי טורקי משנות השבעים לא הופך אתכם למומחים בז׳אנר. לא, אתם לא ״הכבוד האמיתי״. אתם רק עליתם על משהו שאנשים שוחים בו כבר שנים.

צניעות תל אביב, צניעות.

חן אלמליח היא דיג'יי ופעילה חברתית