עין אנושית שמפזרת את החושך

ספרו של אליעזר יערי, ״מעבר להרי החושך", מזמן לקוראים מפגש עם סיפורים שהם אנשים, ואנשים שהם סיפורים – כאלה שלא הכרנו, וגם אם כן, הרי שנכללו בקושי בשורה אחת בספר ההיסטוריה
ניני גוטספלד

על ספרים כמו "מעבר להרי החושך" של אליעזר יערי כתב תיאודור זלדין בספרו "לגעת במילים": "אחרי שיחות כאלה לעולם אין אדם חוזר עוד להיות מי שהיה… ההיבט המרגש אותי ביותר הוא האופן שבו היא משנה את ראיית העולם שלך ואפילו את העולם עצמו."

"מעבר להרי החושך" (הוצאת אלבטרוס) הוא מסכת נדירה של מפגשי שרשרת עם תושבי צור אל באהר וכפרים סמוכים – מצגת של מלל ותמונות, צילומים מעשה ידיו של יערי עצמו, המשמש במסע הזה בתפקיד ה'מקל' במרוץ שליחים אותו מעבירים מנקודת ציון אחת לבאה אחריה. כל תחנה היא מפגש עם אדם המקשר אותו לבא אחריו, וכך מושחלת שרשרת רצופה של סיפורים – סיפורים שהם אנשים, ואנשים שהם סיפורים – כאלה שלא הכרנו, וגם אם כן, הרי שכולם נכללו בקושי בשורה אחת בספר ההיסטוריה.

בכל תחנה בספר מחכה לנו אדם שפנס, אותו מחזיק יערי בידו ומכוון אליו, מאיר את שמו, גילו, מראהו ומשפחתו. ו"הערבי ההוא" או ה"ערבייה הזאת" הופכים לנגד עינינו מצללים דהויים וחסרי צבע ומשמעות לבני אדם אמיתיים, להורים שתשוקתם היחידה היא שבניהם יהיו משכילים, שיזכו לטיפול רפואי כפי שמוכר לנו, הישראלים, שיוכלו להתקבל למשרות רציניות המתאימות לכישוריהם ולהשכלתם. שיהיו פשוט אנשים מאושרים בארץ שלנו המשותפת בעל כורחנו, הכואבת והמכאיבה.

יערי מדבר עם האנשים, משוחח איתם ושואל שאלות מן הסוג המאפשר למשיבים להאיר מרחבים גדולים יותר מחייהם האישיים ומחיי קהילתם. הוא פחות מראיין אותם, ולא ניכר כיוון אליו רוצה להגיע, כדרכם של מראיינים. הוא גם לא מתגונן, לא מביא טיעונים ונימוקים של בעד או נגד, לא מתווכח. רק רוצה לצלם – במילה ובתמונה. להאיר את החושך. נראה לי שבזכות גישתו זו גם הצליח לרכוש את אמונם של בני שיחו כפרטנר כן והגון לשיחה.

כרטיס הביקור של יערי לא מזמין שיחת קפה נעימה בקרב הציבור הערבי – בכל זאת טייס קרב לשעבר בחיל האוויר של האויב ("…הוא האט את דיבורו ושאל בחדות: 'איך ההרגשה להפיל מיגים?'"), עיתונאי בכיר ברשות השידור בטלוויזיה הישראלית –  מעשית הוא נושא את כל הכתרים של הישראלי החזק, המאיים, הקשור בטבורו לממסד הכובש, זה שמרתיע, ובצדק, את האנשים שמעבר להר; אבל לזכותו הגדולה ייאמר שהוא מצליח לפוגג את המתח המובנה ביחסים באמצעות העין האנושית שלו, המצלמה אוהבת-האדם דרכה הוא מביט באנשים ומצלם אותם, והטקסטים החמים ונעדרי הפטרוניות שמרפדים את המסע ואת המפגשים.

והתמונות לא בשחור לבן, כי אלה גם לא צבעה של המציאות הכל-כך מורכבת ומסובכת מעבר להר, והיא סבוכה ומסוכסכת לא פחות גם מצדו הקרוב של ההר – גם בצד שלנו.

מעבר להרי החושך
עטיפת הספר. לא משרטט תמונה קורבנית של הערבים מול סטריאוטיפ של יהודים רודנים
יערי מדבר עם האנשים, משוחח איתם ושואל שאלות מן הסוג המאפשר למשיבים להאיר מרחבים גדולים יותר מחייהם האישיים ומחיי קהילתם. הוא פחות מראיין אותם, ולא ניכר כיוון אליו רוצה להגיע, כדרכם של מראיינים. הוא גם לא מתגונן, לא מביא טיעונים ונימוקים של בעד או נגד, לא מתווכח. רק רוצה לצלם – במילה ובתמונה

יערי גם לא משרטט תמונה קורבנית של הערבים מול סטריאוטיפ של יהודים פריצים ורודנים. הוא מצלם מציאות שותתת דם הפוצעת את שני הצדדים: "מה שהוא לא אמר באותה שיחה הוא שבנו, יאיר אנגל ז"ל, נספה כלוחם  בקומנדו הימי… ושבאחד הלילות של האינתיפאדה נכנסה חבורת נערים מצור באהר לבית הקברות וחיללה את קברו. אז גם שינה ג'וחא סופית את שמו, ומאז הוא יוסף אבי יאיר אנגל… 'אני לא האיש הנכון לדבר על צור באהר'".

אינני יודעת מה ה"ארץ המובטחת" הבטיחה ולמי, אבל מימוש אחד בטוח – שהיא מקיימת חיים לשני עמים שכל הניגודים האפשריים משמשים בהם בערבוביה: היא חמה וקרה, אוהבת ונוטרת, אמיצה ומפוחדת, חשוכה ומוארת, מנצחת ומנוצחת, טובה ורשעה, וכולנו – משני צדי ההר – טובעים בערבוביה הבלתי מובנת הזו ומנסים לצוף בה, ובאופן פרדוכסלי אחוזים אלה באלה.

נכון, אין חדש תחת השמש – כל בני האדם חגורים באפוד פנימי המשובץ חלקים סותרים ומתנגשים, ומי שמכיר בהם ואותם היכרות עמוקה יותר – מתמודד עמם, מלווה אותם, צופה בהם ומנווט אותם – גם זוכה מן הסתם לחיות ברמת מודעות גבוהה יותר. יחד עם זאת, כשאתה קורא את הספר הזה, אתה חווה משהו אחר. זה לא רק אותו שילוב מוכר של ניגודים. זהו קרע אמיתי בנפש. שסע מובנה לתוכו תינוקות נולדים, ועמו הם גדלים לאנשים המולידים את דורות ההמשך. וזהו ממד שאנחנו, כיהודים ישראלים, יודעים עליו, אבל לא מסוגלים לגעת בשורשי עצביו. כך מפגיש אותנו הספר בפגישת אחד על אחד עם האנשים שסיפורי חייהם צובעים את החלקים במפת ישראל, שאנחנו בוחרים בכוונה או שלא בכוונה להתעלם מהם וגם להתנכר להם. ואז מתברר שלא רק הם מעבר להרי החושך. החשכה גם בולעת אותנו.

הספר אינו מיועד לאלה הממלאים גרונם ב"מוות לערבים" ו"מה זה בכלל שטח כבוש?" לא בכל קרקע אפשר לגלות נפט, גם אם יעמוד המכשור הכי מתקדם בעולם לרשות הקודחים; אבל אולי, אולי חלק מאלה החולמים על דירת 5 חדרים בהר-חומה יקראו בו, יגעו במילים וילושו אותן, יקשיבו ללבם של השכנים הצמודים, וכך יצליחו גם להקשיב אולי ללבם שלהם, וכדברי זלדין, יסיימו את הספר, כשהם בוראים לעצמם עולם קצת אחר. עולם בו קודם כל ולפני הכל – הם עצמם יהיו לאנשים טובים יותר. ובתוך עולם שכזה אפשר אולי להתחיל לדבר באמת.

ניני גוטספלד היא לשונאית, מחברת הספר "מילים הורגות"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    תודה על הכתבה המענינת . את אליעזר אני מכיר אישית בתור בעלה של בת השכנים היפה והכרתי גם את עמדותיו אם זכרוני אינו מטעיני היה גם פעיל בקרן החדשה לישראל. אני מקוה שיקראו את הספר גם לא משוכנעים כמו שנאמר בכתבה שכני צור-באהר הצרים עליה, בהתנחלות הר חומה וסתם ישראלים מהבועה התל-אביבית שהכיבוש מהם והלאה ומארגנים מחאות,,לא פוליטיות׳׳ על יוקר הדירות ,יוקר המילקי וקוטג׳ ולכל היותר מתוה הגז וגם לא אכפת להם שכספי הגז שתקבל הממשלה ,אם, יופנו להתנחלויות ולהידוק הכיבוש והמתתממים האלה לא מבינים מה פתאם ילדים מוכנים ללכת למות כמעט בטוח ולדקור אותם בתל-אביב. משל מה הדבר דומה? לצעיר היהודי שגויס לצבא הצאר ועמד להשלח למלחמה בטורקיה. אמו יעצה לו לשמור על עצמו ולא להתאמץ יותר מדי.,,תהרוג טורקי ותנוח׳׳ ענה לה:,, אבל מה אם הם ירצו להרוג אותי?׳׳,,למה שירצו להרוג אותך? מה עשיתה להם?

    1. ניני גוטספלד

      הם לא מתַמְמים – הם באמת לא מבינים למה ילדים הולכים לדקור. כמו אותה אם – הם גם לא מבינים "מה עשית להם"… אילו היו מבינים את השלכות הכיבוש עלינו ועל הפלסטינים, הם היו בצד שלנו…