• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

מגש הכסף בלי מדינת היהודים? מה שכחו רולניק, זליכה וגוטווין

״מגש הכסף״ מציעה תשובות לגמרי בלתי מספקות לשאלה מדוע דווקא בישראל ריכוז ההון כה חריף והפערים הכלכליים כה רחבים. שלוש תשובות אפשריות לשאלות הללו קשורות לעובדה שמדינת ישראל מתייחסת ליהודים כקבוצה מועדפת ולערבים כאויבים
דניאל דה-מלאך

בסדרה המצוינת "מגש הכסף" מציג דורון צברי תיאור תמציתי וקולח של שני מאפיינים מדאיגים בכלכלה הישראלית בעשורים האחרונים: גידול דרמטי בפערים הכלכליים, וההשתלטות בלתי מבוקרת של קבוצה קטנה של בעלי הון על חלק ניכר מהמשק. מאפיינים אלה מתוארים בידי שלושה דוברים חדורי אמונה ושליחות, התורמים כל אחד בדרכו ליצירת מוטיבציה לתיקון חברתי.

בצד ההישג יוצא הדופן של הסדרה ראוי להצביע גם על החולשה המרכזית שלה – היא מציעה תשובות לגמרי בלתי מספקות לשאלה שכל אחד מצופי הסדרה שואל את עצמו: מדוע דווקא בישראל ההתפתחויות הן כל כך חמורות? כיצד ניתן להסביר את העובדה שהפערים הכלכליים התרחבו בארץ יותר מאשר בשאר המדינות המפותחות, או שריכוז ההון אצלנו הוא חריף במיוחד וכמוהו גם חולשת הרגולציה. גיא רולניק תולה בעיות אלה בהתעצמות "המחוברים", בעלי הון השולטים במשק, בתקשורת, וברגולטורים, וכן בקבוצות עובדים המונעות התייעלות של השירות הציבורי. ירון זליכה מייחס את הבעיות  להתגברות "השחיתות הציבורית". הניתוח של שניהם ממוקד בהווה או בעבר הקרוב ולא ברור ממנו כלל מדוע התופעות החמירו במיוחד בארץ ובעשורים האחרונים. דני גוטווין עושה צעד קדימה בהתייחסו להתפתחות ההיסטורית של תהליכי ההפרטה. הרס מדינת הרווחה מבטא לטענתו מימוש של תכנית שהגה הליכוד כדי להתחזק מול הממסד ההסתדרותי הנאמן למפלגת העבודה. טיעון זה רלבנטי אולי למה שקרה בכלכלה הישראלית במחצית הראשונה של שנות השמונים אך איננו מסביר מדוע, גם לפי עדותו, פרס ואחריו רבין היו "קבלני הביצוע הראשיים" של התכנית. יתר על כן, בהסבר הזה כמו גם בטיעונים נוספים שמעלה גוטווין, אין נגיעה בשאלה מדוע דווקא בארץ ההתפתחות היא כל כך חמורה.    

הבעיה הנחשפת בסדרה איננה של רולניק, זליכה, או גוטווין. השיח החברתי-כלכלי בארץ הציע עד כה הסברים מעטים וחלקיים בלבד לצמיחה החריגה של אי-השוויון בארץ בעשורים האחרונים ולקיצוניות של ריכוז ההון הבלתי מבוקר. מטרתי כאן היא להצביע על שלושה גורמים מרכזיים שעשויים לטענתי לתרום להבנת תופעות אלה ולא זכו כמעט להתייחסות בסדרה. כפי שיתבהר בהמשך, כל אחד מהם קשור לעובדה שמדינת ישראל מתייחסת ליהודים כקבוצה מועדפת ולערבים כאויבים, לפחות בפוטנציה.

גורם ראשון:

המאבק להגברת השליטה היהודית בקרקע, משני צדי הקו הירוק, מעצב את הקיטוב הכלכלי בארץ.

מדיניות ההתיישבות של מדינת ישראל מכוונת מאז הקמתה לפזר את התושבים היהודים ביישובים אתניים אקסקלוסיביים ולהגביל את מרחב ההתיישבות הפתוח בפני הפלסטינים. מאמץ זה רק גבר בעשורים האחרונים. אין צורך להרחיב את הדיבור על הפגיעה הכלכלית והחברתית החמורה של מדיניות זו בערבים, כולל אזרחי ישראל. מניעת האפשרות שלהם לקחת חלק בהתיישבות כפרית חדשה ובפיתוח עירוני ראוי לשמו היא מרכיב חשוב בקיטוב הכלכלי בקרב אזרחי ישראל. המאמץ לשנות מאזן דמוגרפי ו"לייהד" את הנגב והגדה ואזורים נוספים פוגע עם זאת לא רק בערבים אלא גם ביהודים רבים. כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי לטובת היהודים באזורים שונים מעודדת המדינה בנייה בערי הפיתוח ובהתנחלויות עירוניות כגון קריית ארבע או בית״ר עלית. למרות שערים אלה חסרות מקורות תעסוקה מספקים המדינה מפנה אליהן תושבים החסרים אמצעים לרכישת דירה במרכז. מעמד הביניים לעומת זאת, מופנה להתיישבות הכפרית – היישובים הקהילתיים, הקיבוצים והמושבים. תרומתם של יישובים אלה להגברת השליטה היהודית בקרקע חורגת משינוי המאזן הדמוגרפי בין יהודים וערבים ומתבטאת בשליטה פיזית על קרקע נרחבת. בהתאם לכך הם נהנים מהעדפה תקציבית ביחס לערי הפיתוח. אי אפשר להבין את הקיטוב הכלכלי החריג בארץ בלי לקחת בחשבון את הסימביוזה בין חולשת הערים העניות וחוזקם של היישובים הקהילתיים, הקיבוצים והמושבים. מדינה יש אינטרס לשמור על הפער ביניהם כדי לעודד את אנשי מעמד הביניים לעזוב את הערים ולהצטרף להתיישבות הכפרית.   

  1. גורם שני:

  2. ההתיישבות בשטחים הכבושים מכבידה על ישראל לעצב מדיניות כלכלית עצמאית שאיננה כפופה לאינטרסים העסקיים של ארצות הברית והאיחוד האירופי.     

בשונה ממה שמשתקף מתיאורים פשטניים של הגלובליזציה, צעדי ההפרטה במדינות השונות בעולם אינם מתפתחים באופן טבעי או בתגובה למנגנוני שוק אלמוניים. הם מטופחים ונאכפים על רוב מדינות העולם בתיווכם של ארגונים בין לאומיים הנשלטים על ידי ארצות הברית ובנות בריתה (קרן המטבע הבין לאומית, הבנק העולמי, וארגון הסחר העולמי). בהתאם לכך כיוון השינוי בעשורים האחרונים היה אמנם דומה בכל העולם, אך האינטנסיביות וה"פראיות" של צעדי ההפרטה היתה שונה ממדינה למדינה בהתאם ליכולתה לעמוד בפני הלחצים מצד ארגונים אלה.

מדיניות ההתיישבות של מדינת ישראל מכוונת מאז הקמתה לפזר את התושבים היהודים ביישובים אתניים אקסקלוסיביים ולהגביל את מרחב ההתיישבות הפתוח בפני הפלסטינים. אין צורך להרחיב את הדיבור על הפגיעה הכלכלית והחברתית החמורה של מדיניות זו בערבים, כולל אזרחי ישראל. מניעת האפשרות שלהם לקחת אך המאמץ לשנות מאזן דמוגרפי ו"לייהד" את הנגב והגדה ואזורים נוספים פוגע לא רק בערבים אלא גם ביהודים רבים

יש להבין את העדר הבקרה על תהליכי ההפרטה בארץ ועל פעולתן של החברות הגדולות על רקע התלות של ישראל בממשל האמריקאי הנובעת קודם כל מרצונה להחזיק בשטחים הכבושים. טבעם של לחצים מדיניים בתחום הכלכלי, הוא להישאר סמויים מן העין ולהתגלות רק עשרות שנים מאוחר יותר. בהתאם לכך אנחנו יודעים כבר לא מעט על המעורבות האינטנסיבית של שליחי הממשל האמריקאי בתכנית הייצוב של המשק משנת 1984 שתועדה למשל על ידי דני ממן וזאב רוזנהאק (ניתן לקרוא עליה גם כאן). התכנית, נזכיר, התקבלה בכנסת באמצעות חוק ההסדרים המפקיע חלק ניכר מסמכויותיה הכלכליות של הכנסת על סמך חוקי החירום. החוק משמש מאז ועד היום למכשיר המרכזי שבאמצעותו מוכפפת מדיניות הרווחה בישראל למה שמכונה "קונצנזוס וושינגטון".

פחות ידוע לנו על המעורבות האמריקאית במפנה הבא, "תקופת הזוהר" של ההפרטה בישראל בשנים 1991-1995. ראוי עם זאת להתבונן על ההקשר. בשנת 1991 הגיע לשיא המתח בין ההנהגה הישראלית והממשל בארצות הברית בשאלת הבנייה בהתנחלויות. על רקע זה הקפיא הממשל ערבויות בהיקף של מיליארדים להלוואות כספיות שביקשה ישראל כדי לקלוט עלייה מברית המועצות לשעבר. ממשלת העבודה, שעלתה לשלטון ביוני 1992 הקדישה את ישיבתה הראשונה לשאלת ההפרטה והחליטה לקדם אותה באמצעות הקמת ועדת שרים בראשות ראש הממשלה רבין. כמה שבועות מאוחר יותר נסע רבין לוושינגטון והשיג הסכם שהפשיר את הערבויות ובד בבד התיר לישראל להשלים  פרויקטים של בנייה בשטחים שכבר החלו וליזום פרויקטים חדשים באזור ירושלים ובקעת הירדן. בארבע השנים הבאות המשיכו להתפתח שני התהליכים במקביל. ההפרטה הואצה ואתה גם שיתוף הפעולה עם הממשל האמריקאי שהגן על ישראל בזירה הבין לאומית והטיל למשל וטו במועצת הביטחון כדי לאפשר את המשך הפקעת האדמות הפלסטיניות במזרח ירושלים.

התלות המדינית של ישראל בארצות הברית ובאירופה עשויה לדעתי להסביר גם התפתחויות חריגות נוספות של ההפרטה בשנים הבאות  כמו הפקדת הביצוע של תכנית מהל"ב לתעסוקה (ויסקונסין) בידי חברות אירופיות או הניסיון להפריט את בתי הסוהר בארץ בשיתוף חברת יעוץ אמריקאית.  הלחץ מצד ממשלת ארצות הברית לקידום האינטרס של תאגיד אמריקאי הוא כידוע בוטה במיוחד בתחום הגז. ההתפתחויות של ימים אלה הן רק המשך לאלה של 2001-2, ושל 2010. בפוסט חשוב שהתפרסם לפני כמה שבועות מסבירה שלי יחימוביץ' כי ההתגייסות האחרונה של נתניהו למען נובל אנרג'י אינה דווקא ביטוי לשחיתות אישית או כניעה ליצחק תשובה. ראוי יותר לראות בה תשלום כדי לפייס את הממשל האמריקאי בהעדר התקדמות מול הפלסטינים. טיעונים דומים ניתן להעלות בהקשר לכל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. כל אחת מהן עמדה בעימות מול האמריקאים בשאלת ההתנחלויות וקשה להאמין שלא שילמה במטבע ההפרטה. זהו גורם נוסף שיכול להסביר את קיצוניות תהליכי ההפרטה בארץ.  

  1. גורם שלישי:

  2. התלות של פוליטיקאים בבעלי הון יהודים שאינם אזרחי המדינה מכבידה גם היא על יכולתה של המדינה לשמור על האינטרסים של אזרחי ישראל מול תאגידים זרים.  

כמעט כל מדינות המערב סובלות בעשורים האחרונים מהחלשות מנגנונים דמוקרטיים והגברת ההשפעה הפוליטית של בעלי ההון. ישראל עם זאת היא ככל הידוע לי המדינה היחידה שבה הפוליטיקאים המובילים ובהם ראשי הממשלה ומנהיגי המפלגות הגדולות תלויים בעיקר בהון של אזרחי מדינות זרות. יותר ממחצית התרומות שגייסו המפלגות בישראל לקראת בחירות 2013 הגיעו מחוץ לארץ – מארצות הברית, מרוסיה, וממדינות נוספות. בבחירות האחרונות המצב לא השתפר. כאשר המחוקקים בארצות הברית, צרפת, או גרמניה מאפשרים לבעלי ההון המקומיים להשתתף במימון הפעילות הפוליטית הם יכולים להניח שההשפעה המצטברת של מעורבותם לא תסכן במכוון את צמיחת הכלכלה המקומית. הנחה כזו לא יכולים לאמץ המחוקקים בישראל כאשר הם מאפשרים מעורבות פוליטית בלתי מוגבלת לבעלי הון יהודים מחוץ לארץ. בעיה זו הומחשה בשנה שעברה בהקשר למאבק על מונופול הגז כאשר נודע ששלדון אדלסון פנה לנתניהו בבקשה לקדם "רגולציה יעילה של שוק הגז". הפנייה נשלחה מתוקף תפקידו כיושב ראש עמותה המייצגת את האינטרסים העסקיים של חברות זרות, בהן נובל אנרג'י.

אסיים בחזרה להקשר המקורי בו נטבע המונח "מגש הכסף". בשיר בשם זה תיאר נתן אלתרמן שני צעירים "לובשי חול וחגור" עליהם נאמר כי "אין אות אם חיים הם או אם ירויים". הם הציגו את עצמם כמגש הכסף עליו ניתנה לאומה מדינת היהודים. נראה שאלתרמן ביקש להפנות את תשומת הלב של הציבור הישראלי למרכזיותו של הקונפליקט היהודי-ערבי בעיצוב החברה בארץ. כך גם ניסיתי אני לעשות כאן בהצבעה על הקשר בין קונפליקט זה לפערים בארץ וריכוז ההון הבלתי מבוקר.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורי רם

    כל הכבוד על מאמר חשוב ומנומק היטב מעטו של דניאל דה-מלאך. גם השאלה וגם שלוש התשובות במקומן. עם זאת אינני בטוח שעולה בידי דה-מלאך לספק תשובה משכנעת לשאלת הזיקה בין הון לכיבושון. אסביר בקצרה. 1.
    הנקודה הראשונה: הקפיטאליזם קשור לחלוקת קרקעות בלתי שוויויוית: חלוקה כזאת נעשתה גם קודם ואולי ביתר שאת באמצעים מדינתיים וגם כיום אלה הם אמצעים מרכזיים לכך לצד הקפיטאליזציה. 2
    התשובה השניה: הקפיטאליזציה היא פיצוי שממשלת ישראל נותנת לממשל האמריקני עקב איכזובו בזירה הישראלית-פלסטינית. לחץ אמריקני בכיוון זה קיים בכל מדינה בעולם כמעט, גם ללא קשר לכיבוש. ובנוסף, המשך הכיבוש פוגע באינטרס האמריקני במזה"ת הרבה יותר מאשר מועילה לאמריקה הקפיטאליזציה של ישראל. 3. התשובה השלישית: השפעת בעלי הון יהודים ימניים על הפוליטיקה הישראלית: אבל הרי הפוליטיקאים הישראלים הללו בוחרים להיות מושפעים ובוחרים ממי להיות מושפעים.
    לסיום, נראה לי שיש לשקול תשובה רביעית הנעוצה באופיו המשתנה של המעמד השליט בישראל, בתהליכים חברתיים,, כלכליים ותרבותיים שעברו ועוברים עליו וההופכים אותו לחלק ממעמד בעלי ההון העולמי. לא בטוח שלמעמד זה יש אינטרס מובהק בכיבוש, והראיות מתקופת רבין הן אפילו הפוכות — זהו המעמד שדחף להכרה היסטורית והתפייסות בין שתי הישויות הלאומיות, כדי להשתחרר מעולו המיותר והמזיק – לו עצמו – של הכיבווש וכדי ולהקדיש את האנרגיות שלו להכללת ישראל במערכת הקפיטליסטית העולמית. יש גם נקודה חמישית. הניתוח של דה-מלאך גם אינו מתייחס לשאלה מדוע יש נטיה מובהקת בקרב שכבות מונמכות ונמוכות לתמוך פוליטית ואלקוטורלית בהמשך הכיבוש. נראה שזוהי תגובת נגד לעמדת האליטות הכלכליות והתרבותיות. ארה"ב היא גורם נכבד בזירה הישראלית – אבל אין תחליף לנתוח גורמים "פנימי", לוקאליים, בתוך ההקשר ה"חיצוני" הגלובלי.
    אורי רם

  2. ליכודניק

    "מדינת ישראל מתייחסת ליהודים כקבוצה מועדפת ולערבים כאויבים" מאז הקמתה, ובעשורים האחרונים דוקא פחות מבעבר- ואי השיוויון בקרב היהודים גדל. משמע, העדפה זו תרמה לשיוויון בקרב היהודים. אני יכול לחשוב בקלות על מנגנונים בהם זה קרה:
    – מאמצי ה-"ייהוד" מופנים לא רק ליהודים מבוססים בישובים קהילתיים אלא גם ליהודים בערי הפריפריה (דיור ציבורי, יום לימודים ארוך). כמובן- על חשבון ערבים, ויהודים בערי המרכז. ועדיין, כשחרדי עני שלא יכול היה לקנות דירה במרכז הארץ עובר משם לדירה חצי-ציבורית בבית"ר-עלית, אי השיוויון קטן ולא גדל.

    -צבא חובה ושירות מילואים ממושך הם מס פרוגרסיבי (עולים יותר למי ששכרו גבוה יותר), וכר לקישור חברתי; דרישות הצבא מציבות רף תחתון למערכת החינוך והרווחה (אתה צריך שגם בני עניים ישרתו באופן משמעותי).

    – צבא קבע עם רף כניסה שיוויוני מעלה עניים מוכשרים למעמד הבינוני

    וזו הסיבה שהעניים היהודים תומכים בהמשך הכיבוש (או "היחס ליהודים כקבוצה מועדפת ולערבים כאויבים").

    1. הומו זאת לא זהות הומו זה קינק כמו לאהוב קשירות

      על סמך מה אתה אומר שאי-השוויון בין אשכנזים למזרחים גדל בעשורים האחרונים?

  3. ש

    העלית שאלה נהדרת ותשובות נוראיות. מן הסתם, דיעותיך הפוליטיות ברורות ומכתיבות את ה"רעות החולות" שציינת כבעייתיות בעיניך. מאידך אין קשר, ולו קלוש, בין לבין התוצאה שהן מתיימרות להצדיק.
    מאמר חלש להחריד.