מדינת ישראל אוסרת כניסת עיתונאי לעשר שנים בחשד ל״אג׳נדה פוליטית״

העיתונאי הגרמני מרטין לז׳ן תויג על ידי לשכת העיתונות הממשלתית כפעיל פרו-פלסטיני, ועוכב ונחקר בכניסה לארץ כ-24 שעות עד ליל אמש, אז נאסרה כניסתו למשך עשר שנים. מתברר שעיתונאי בעל עמדות פוליטיות שלא מיישרות קו הוא סכנה של ממש לדמוקרטיה

ובכן, הבשורות הטובות הן שגם הלילה אפשר לישון בשקט. סכנה גדולה סוכלה מבעוד מועד. ולא סתם סוכלה, אלא למשך עשר שנים. החדשות הרעות הן שהסכנה הזו לא קשורה בנו, אלא – וגם זה מוטל בספק – בבטחונו של המשטר, בבטחונה של מדינת ישראל.

אך מוטב שאפתח בגילוי נאות: את מרטין לז׳ן (Martin Lejeune) אני מכיר אישית. לז׳ן הוא עיתונאי עצמאי אשר בקיץ 2014 דיווח מתוך רצועת עזה, תוך סיכון חייו והקרבת העתיד המקצועי שלו, באופן שאינו תלוי בדובר צה״ל או בסוכנות ידיעות תאגידיות. פגשתי אותו בבית קפה בברלין בקיץ 2014, ערב נסיעתו המפורסמת לרצועת עזה. מאז נשארנו בקשר. כמי שמקדיש עצמו לעיתונות עצמאית חוקרת, לז׳ן חשוף כל העת לגילוי עוינות. לא רק בישראל, גם בגרמניה. הוא יעמוד בכך – כצאצא למשפחה הוגנוטית, לז׳ן למוד רדיפות פוליטיות. אלא שהסיפור הוא כמובן לא רק לז׳ן. הסיפור הזה נוגע לכל מי שחי בין מבחירה, בין בכפייה במרחב שבין הירדן לים. הסיפור הוא על האופי שהמשטר הישראלי לובש – אמנם כבר זמן רב מאוד, אך בימים אלה ביתר שאת.

קיצורו של דבר: אתמול (יום שני) בשעה עשר בלילה, לאחר כעשרים שעות עיכוב וחקירה – ״עינוי״, לדבריו – הודיעו ללז׳ן בעל-פה שהוא מסורב כניסה בהיותו סיכון בטחוני: ״אינך עיתונאי, יש לך אג׳נדה פוליטית״.

לא אדון בתבונה המפוקפקת שבהחלטה. הרי יש מנגנונים רבים העומדים בין האזרח ובין האמת. מדוע להזדקק לאמצעי כה מרחיק לכת שבוודאי יעורר הדים? לא פעם כבר אסרה מדינת ישראל על דמות ציבורית כזו או אחרת להיכנס לתחומים שנתונים לשליטתה חסרת העכבות ועשתה בכך בעיקר כדי לפאר את שמה בעולם. בזאת מצטרף לז׳ן אחר כבוד לשורה של אינטלקטואלים, עיתונאים אנשי אמנות, פעילים וכמובן גם אזרחים תמימים שלא נולדו עם הפריווילגיות היהודיות הנכונות ואינם מורשים בכניסה לשטחי מדינת ישראל. לא לי לדמיין עצמי במשרדיו האפלים של המשטר כמי שדן ומקבל החלטות שאמורות כביכול לשמור על מדינת ישראל מאויביה המדומינים והאמיתיים. הרי משטר מסוג זה לא רק שנזקק לאויבים רבים, אלא שהוא גם יודע לתגמל מדי פעם את שרתיו הנאמנים במיוחד. כך מתקדמים בשורותיו אנשי צנזורה, גנרלים, קציני משטרה, אנשי שירותים חשאיים, ועוד כהנה שומרי-סף בעיני עצמם, מלחכי פנכה ואומרי-הן פעלתניים שאינם מגנים אלא על השיטה עצמה. אז מה הפלא שכל מינוי צבאי ובטחוני הופך לחגיגה תקשורתית בספרטה של המזרח התיכון?

מרטין לז׳ן
מרטין לז׳ן. דיווח מעזה ב-2014

ודאי, אין זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל מתנכלת ללז׳ן ולעבודתו העיתונאית. מאלפים חילופי דבריו בנוגע לקבלת תעודת עיתונאי עם רון פז, מגן ישראל העומד בפרץ (של מה?) במסגרת תפקידו במחלקת העיתונות הזרה בלשכת העיתונות הממשלתית. ״כיצד אנו קובעים האם אדם הוא עיתונאי או אקטיביסט?״, שואל את עצמו רטורית פז, אשר מעניק למשטר האופל שירות יקר מפז. מקרים גבוליים רבים נהנים מהספק הישראלי, מטעים פז, ומתפאר ברוחב לבו הליברלי של המשטר הישראלי בהשוואה ל… שלטון חמאס ברצועת עזה. אכן בחר הפונקציונר להתלות באילן גבוה. עד מתי ננוחם ביתרונו היחסי של המשטר הישראלי על שלטון חמאס ומשטרים היוצאים בכך?

על כל פנים, בניגוד למקרים הגבוליים להם נוטה המשטר חסד, המקרה שלך, מבאר פז ללז׳ן, הינו מובהק ולפיכך פשוט למדי. לז׳ן, מסתבר, שייך לאותם מקרים קיצוניים וחסרי תקנה בעליל שאינם ניגשים לחדשות בישראל בצורה עיתונאית אתית, אלא סיגלו לעצמם רחמנא ליצלן גישה פוליטית ביקורתית. וכל זאת מרשה לעצמו בא כוחו של המשטר להחליט. מהי הסכנה הגדולה הצפויה למדינת ישראל מעיתונאי בן 35 שאינו מחויב לאמת הציונית האולטימטיבית – לא מצא מר פז לפרט. במקום זאת הוא מתפנה למנות את חטאיו של לז׳ן כלפי היישות הפוליטית הנאורה היושבת בציון: השתתפות ״קבועה״ בהפגנות אנטי-ישראליות, השתתפות במשט לעזה ״לא רק כדי ׳לדווח׳ אלא עם אג׳נדה פוליטית״. מר פז מתוודה שהיסס לפני שצירף רשימה ארוכה של סטיות מן הקו הציוני המצופה ככל הנראה מעיתונאי המגיע לביקור. ובצדק היסס. שהרי בכך הוא הודה שהוא מנהל מעקב מזה כשנתיים אחרי מרטין לז׳ן. חגיגה לדמוקרטיה. הכל לשווא, העיתונאי לז׳ן תויג בידי מדינת ישראל כפעיל פרו-פלסטיני. שומו שמים.

ואז מטיח מר פז סידרה של שאלות בלז׳ן, כאילו היו האשמות חמורות בבחינת כל השומע תיצלנה שתי אוזניו: האם השתתפת במספר הפגנות פרו-פלסטיניות באירופה? האם נשאת באוניברסיטת המבורג דברים תחת הכותרת ״מה קרה באמת ברצועת עזה?״ האם הצגת עצמך כאנטי-ציוניסט ועיתונאי? האם קראת לגרמניה לחדול מייצוא נשק לישראל? וכמובן שאלת המימון החביבה כל כך במקומותינו. ועוד ועוד. ומסכם מר פז באומץ: ״זהו לדעתי מקרה בו הדמוקרטיה הישראלית חייבת להגן על עצמה.״ הדמוקרטיה הישראלית. עכשיו היא בטוחה מלז׳ן לעשר שנים. עשר שנים. משום שהוא אינו מאוהדי המשטר.

ובינתיים הוא מעוכב וממתין לגירושו. והנימוק המבריק בהחלטת הסירוב הרשמית לאפשר לו כניסה: ״שיקולי מניעת הגירה בלתי חוקית״. מצחיק מאוד. מאליה עולה השאלה: וכי איזה אדם הגון יכול להיות מתומכי משטר מסוג זה?

passport2
ההחלטה אודות סירוב הכניסה. התנהלות דיקטטורית

לפעמים נדמה שהשלטון דווקא אוהב אתגרים מעין אלה. או אז הוא מספר לנתיניו שהם והוא – באותה הסירה ממש. זו כמובן יתרון גדול של המשטר: רוב הישראלים אינם ממהרים לעמוד על האבחנה בין חברה למדינה. הדבר ניכר היטב בשפת היומיום שאותה אוהבים פוליטיקאים ואנשי תקשורת להדהד: בלבול נצחי בין המדינה, השלטון מחד, ליושביה, החברה מאידך. ״מדינה שלמה״ וכו׳. ומי שעבר את מערכת החינוך של מדינת ישראל וקשוב לכלי התקשורת שלה אכן יפול בפח – אלא אם הוא משתייך לקבוצות האוכלוסייה המופלות במיוחד לרעה. מופלות במיוחד, כדי שהאחרים יחושו הזדהות, קירבה וזהות אינטרסים עם השלטון. כידוע, אין לך דרך יעילה לשלוט ולדכא בני אדם מחלוקת פריווילגיות דיפרנציאלית. ובאמת הדבר משתלם לו, לשלטון. יש ואפילו ביוצאם להפגין נגד מדיניותו, מצטיידים הנתינים בדגלי כחול-לבן, דגלי המשטר המדכא אותם. מעניין אם מפגינים אלה נחשבים כמי שיש לו ״אג׳נדה פוליטית״. וכך הכל מתקיים בגוף ראשון רבים – גם הביקורת על המשטר. והוא האחרון, שומע זאת וצוחק כל הדרך לחשבון הבנק השווייצרי, שאת מספרו קיבל במעטפה חומה. כל עוד הרוב מאמין כמו לואי ה-14, למרות הכל, שהמדינה זה הוא – המשטר המושחת בטוח ונינוח.

לא קל לעקוב אחר החדשות. גוף מיוחד דרוש לכך: עור של פיל, קרן של קרנף, לב ערל. נשאלת השאלה למה עוד נידרש להתרגל לסבול מצידה של מדינת ישראל. עוני, אבטלה, הוצאות להורג בראש חוצות, מפגני שטנה, גילוי גזענות, הריסות בתים. רצה עיתונאי להיכנס למדינת ישראל. אז רצה. האם אפשר עוד לדבר על מידתיות בהקשרה של מדינת ישראל?

לא קל לעקוב אחר החדשות. גוף מיוחד דרוש לכך: עור של פיל, קרן של קרנף, לב ערל ועוד. נשאלת השאלה, למה עוד נידרש להתרגל לסבול מצדה של מדינת ישראל. עוני, אבטלה, הוצאות להורג בראש חוצות, מפגני שטנה, גילוי גזענות, הריסות בתים ועוד. רצה עיתונאי להיכנס למדינת ישראל. אז רצה. כניסתו נאסרה למשך עשר שנים. האם אפשר עוד לדבר על מידתיות בהקשרה של מדינת ישראל? ספק רב. כפי שאמר המשפטן הגרמני קרל שמיט, אשר העמיד את כשרונותיו לשירות המשטר הנאצי עד שזה האחרון מאס בו: ״זוהי אינה לגיטימיות, כי אם דיקטטורה״. ואכן, זוהי התנהלות דיקטטורית. לא ״כמו״. לא ״מזכיר״. לא ״מתכתב״. לא ״מרפרר״. לא ״עלול להיתפש כ״. ובכלל, בלי מרכאות. ובלי הפניות. בלי התהום שבין מסמן למסומן. למעשה, זו יותר מהתנהלות. זוהי דיקטטורה.

לא קל איפוא לעקוב אחר החדשות, אבל אולי גם לא חשוב כל כך ובעיקר בלתי מספק. מעבר לכל זאת כדאי שנתחיל לשאול את עצמינו בשקט וברצינות: למי המשטר הזה טוב?

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    כל המלל הזה נהי על כך שהרשויות מימשו את זכותן לסרב כניסה של זר לארץ?

    הרשויות בארצות הברית מסרבות כניסה לזרים (בהם אלפי ישראלים מדי שנה) על הרבה פחות מזה. להכנס לארץ זרה זאת לא זכות מולדת.

    1. אריאל שיינרמן

      אוויל שכמותך, כאן העניין אינו "מניעת הגירה בלתי חוקית" כדברי הנימוק השיקרי שנכתב בטופס הרשמי – או כברוב המקרים שבהם ישראלים אינם מורשים להיכנס לארה"ב – אלא משום ששילטונות פשיסתן הציונית ("מדינת ישראל") מתנקמים בעתונאי שמסרב לפצוח בפיזמוני ה-hasbarah (=פרופגנדה) הישראלית ולכלול אותם בדיווחיו העתונאיים. הצעד הישראלי מעיד בראש ובראשונה על טימטום, משום שמניעת כניסתו של אדם כזה או אחר לא תמנע את חשיפת האמת על המדיניות הישראלית הנפשעת ועל התנהגות מיליציית הקלגסים "הכי מוסרית בעולם הכיבוש".

      1. עמית

        תענוג לשוחח עם אבא של אריק. הגירה בלתי חוקית היא ממש לא העילה היחידה לסרב כניסה של זר לארץ. דמוקרטיות מערביות נאורות מסרבות כניסה לזרים ממניעים פוליטיים – החל במשה פייגלין בבריטניה וכלה בטארק רמדאן בארצות הברית.

  2. ג'וש

    הכתב המהולל שכח לציין שחברו הטוב מרטין לז'ן התאסלם, מכחיש שואה חלקית וכמובן מתנגד לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל (בגבולות כלשהם). וישפטו 99.9% מהקוראים אם אחד כזה צריך להסתובב בינינו ולדווח כ"עיתונאי".

    1. שולטי

      סיבות מדהימות לאיסור כניסה לעיתונאי למדינה "דמוקרטית" {עדיין מותר לי לכתוב את דעותי, אבל לא ברור עוד לכמה זמן?) ראשית הוא מוסלמי שני יש לו דעות חלקיות על השואה, במקרה אני מכיר את מרטין וג'וש כותב שקרים הוא אינו ממתנגד לקיומה של ישראל הוא מתנגד כמוני לכיבוש. מעבר לכל רשות ההגירה מבצעת מדיניות מטופשת, הניסיון למנוע מעיתונאים להכנס ולראות מה קורה כאן רק מחשיד פוגע באמינות ישראל ובתדמיתה.

    2. מיכאל ק

      האם להתאסלם זהו פשע? [ לא שידוע לי שמרטין התאסלם ]

  3. אלון

    כבר שנים שאף כלי תקשורת רציני לא מוכן לפרסם את דברי ההסתה של מרטין לז'ן. רוב הפרסומים שלו זה בבלוגים פרטיים ולא בכדי. האיש מוקצה מחמת מיאוס בגרמניה.

  4. נכנס לפרטים

    עיתונאי שהשתתף בהפגנות פלסטיניות על בסיס קבוע? עיתונאי שהשתתף במשט לעזה? נשמע שהוא חצה את הקווים מדיווח עיתונאי להשתתפות פעילה של הפגנות של ישות עויינת

  5. אסף

    שתה כוס מים, טוב? זו לא דיקטטורה, והעובדה שאתה כותב בנחת ביקורת כזו חריפה ולא מצונזר או נפגע מוכיחה זאת. זו בסך הכל החלטה שגויה של פקידון עם שיגעון גדלות. באמת, צריך היה לתת לחברך העיתונאי להיכנס, למרות עמדותיו השגויות ועל אף הדעה הקדומה האנטי-ישראלית שלו. פשוט, מפני שאין לנו מה להסתיר ובמה להתבייש. שידווח עד מחר ועד שתצא נשמתו על "מה באמת קורה" בעזה או בשכם או איפה שהוא רוצה. ממילא, איש בעולם – ובכל אופן, לא מישהו חשוב וודאי לא רבים – אינו להוט אחר הסחורה העבשה הזו.
    על אף צווחות היאוש האנטי-ישראליות שלך, בשחור ולבן, האמת המדכאת למדי היא שהמציאות מורכבת מאוד ולפלסטינים חלק לא מבוטל באשמה בכך שהם (אכן) חיים בזבל. וחלק נוסף באשמה נושאים אתה ולז'ן ושכמותכם, שמפיחים רוח ברעיון העיוועים לפיו לפלסטינים יש זכות לתבוע דרישות מפליגות ביחס לירושלים ולפליטים, אחרי שנלחמו בישראל והפסידו. אין להם זכות כזו ומוטב שיכירו בכך בהקדם. מי שנלחם ומפסיד צריך לשאת במחיר ההפסד. כך זה בכל העולם, מאז ומעולם, וכך גם כאן. והמחיר הוא שישראל זוכה בבעלות על ירושלים ומרבית הטריטוריה, ואילו הפלסטינים ייאלצו להסתפק בפירורים ולנטוש את חלום שיבת הפליטים שאין לו שום צידוק או תקדים. זה לא כל כך נעים, אבל זה צודק. לו היו הם מנצחים חלילה באחת המלחמות, אני מניח שלא היו מגלים נדיבות יתירה כלפינו. למרבה המזל, הם הפסידו ואנו ניצחנו.
    ואגב, לא ברור בכלל כיצד אתה מיישב את הסתירה שבין ההתרסה השוללת מכל וכל שלך נגד המדינה, לבין הביקורת שלך על עוני ואבטלה וכיוצא בהם (מוצדקת כשלעצמה ככל שתהיה). הלוא אם היו מתגשמות שאיפותיך היה נשמד המשטר כאן לחלוטין, אז איך אתה מייחל להשמדתו מצד אחד, ובאותה נשימה תובע ממנו לנהוג לפי אמות מידה של צדק ושלטון תקין?

  6. נפתלי אורנר

    לא יהא במדיניות נואלת זו בכדי למנוע מהפוליטיקאים שלנו להכריז, על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, כי ישראל היא "הדמוקראטיה היחידה במזרח התיכון". צביעות תהומית. כך לא נוהגת דמוקראטיה

  7. פריץ היקה הצפונבוני

    לממסד השלטוני אין מושג מה זה חופש ביטוי הרי הם גם מונעים כניסה מיהודים עוכרי ישראל אכולי שנאה עצמית כמו פרופסור נורמן פינקלשטיין. יכול היה לבקש אשרת עולה ואז אי אפשר היה לסרב לא ,בלתי אם הוכיחו שהוא עבריין פלילי או שיש לו בעית בריאות מסוכנת. אבל הוא כמובן לא רוצה לעשות שקר בנפשו. . בדמוקרטיה הגדולה שבה הוא גר פוטר בגלל לחץ של תורמים ימנים לאוניברסיטה בה כיהן. יש שם לא מעט מקרים כאלה אז מה כי תלינו על ממשלות ישראל.

  8. אורה

    תהייה זו היתממות להציג את לז'ון בתור איזה עיתונאי שהוא קורבן אומלל למזימה ציונית נגדו. לז'ון בין היתר היה אחראי לאפיזודה מבישה שבה הוא הגן על הוצאות להורג של חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל – והציג אותן באופן אפולוגטי; למקרים אחרים שבהם הוא הציג, ללא שום סינונים את התעמולה של חמאס (למשל – בהקשר ההוא של המוצאים להורג "ילדיהם יזכו לאותן הטבות סוציאליות כמו ילדי השאהידים, ממש בצורה חברתית נאותה").

    לעניות דעתי הטעות שבאי-הכנסתו היא דווקא כי היא הופכת את הליצן הזה לאיזה קורבן והופכת את הדיווחים שלו ל"נושא".