מדינת ישראל אוסרת כניסת עיתונאי לעשר שנים בחשד ל״אג׳נדה פוליטית״

ובכן, הבשורות הטובות הן שגם הלילה אפשר לישון בשקט. סכנה גדולה סוכלה מבעוד מועד. ולא סתם סוכלה, אלא למשך עשר שנים. החדשות הרעות הן שהסכנה הזו לא קשורה בנו, אלא – וגם זה מוטל בספק – בבטחונו של המשטר, בבטחונה של מדינת ישראל.

אך מוטב שאפתח בגילוי נאות: את מרטין לז׳ן (Martin Lejeune) אני מכיר אישית. לז׳ן הוא עיתונאי עצמאי אשר בקיץ 2014 דיווח מתוך רצועת עזה, תוך סיכון חייו והקרבת העתיד המקצועי שלו, באופן שאינו תלוי בדובר צה״ל או בסוכנות ידיעות תאגידיות. פגשתי אותו בבית קפה בברלין בקיץ 2014, ערב נסיעתו המפורסמת לרצועת עזה. מאז נשארנו בקשר. כמי שמקדיש עצמו לעיתונות עצמאית חוקרת, לז׳ן חשוף כל העת לגילוי עוינות. לא רק בישראל, גם בגרמניה. הוא יעמוד בכך – כצאצא למשפחה הוגנוטית, לז׳ן למוד רדיפות פוליטיות. אלא שהסיפור הוא כמובן לא רק לז׳ן. הסיפור הזה נוגע לכל מי שחי בין מבחירה, בין בכפייה במרחב שבין הירדן לים. הסיפור הוא על האופי שהמשטר הישראלי לובש – אמנם כבר זמן רב מאוד, אך בימים אלה ביתר שאת.

קיצורו של דבר: אתמול (יום שני) בשעה עשר בלילה, לאחר כעשרים שעות עיכוב וחקירה – ״עינוי״, לדבריו – הודיעו ללז׳ן בעל-פה שהוא מסורב כניסה בהיותו סיכון בטחוני: ״אינך עיתונאי, יש לך אג׳נדה פוליטית״.

לא אדון בתבונה המפוקפקת שבהחלטה. הרי יש מנגנונים רבים העומדים בין האזרח ובין האמת. מדוע להזדקק לאמצעי כה מרחיק לכת שבוודאי יעורר הדים? לא פעם כבר אסרה מדינת ישראל על דמות ציבורית כזו או אחרת להיכנס לתחומים שנתונים לשליטתה חסרת העכבות ועשתה בכך בעיקר כדי לפאר את שמה בעולם. בזאת מצטרף לז׳ן אחר כבוד לשורה של אינטלקטואלים, עיתונאים אנשי אמנות, פעילים וכמובן גם אזרחים תמימים שלא נולדו עם הפריווילגיות היהודיות הנכונות ואינם מורשים בכניסה לשטחי מדינת ישראל. לא לי לדמיין עצמי במשרדיו האפלים של המשטר כמי שדן ומקבל החלטות שאמורות כביכול לשמור על מדינת ישראל מאויביה המדומינים והאמיתיים. הרי משטר מסוג זה לא רק שנזקק לאויבים רבים, אלא שהוא גם יודע לתגמל מדי פעם את שרתיו הנאמנים במיוחד. כך מתקדמים בשורותיו אנשי צנזורה, גנרלים, קציני משטרה, אנשי שירותים חשאיים, ועוד כהנה שומרי-סף בעיני עצמם, מלחכי פנכה ואומרי-הן פעלתניים שאינם מגנים אלא על השיטה עצמה. אז מה הפלא שכל מינוי צבאי ובטחוני הופך לחגיגה תקשורתית בספרטה של המזרח התיכון?

ודאי, אין זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל מתנכלת ללז׳ן ולעבודתו העיתונאית. מאלפים חילופי דבריו בנוגע לקבלת תעודת עיתונאי עם רון פז, מגן ישראל העומד בפרץ (של מה?) במסגרת תפקידו במחלקת העיתונות הזרה בלשכת העיתונות הממשלתית. ״כיצד אנו קובעים האם אדם הוא עיתונאי או אקטיביסט?״, שואל את עצמו רטורית פז, אשר מעניק למשטר האופל שירות יקר מפז. מקרים גבוליים רבים נהנים מהספק הישראלי, מטעים פז, ומתפאר ברוחב לבו הליברלי של המשטר הישראלי בהשוואה ל… שלטון חמאס ברצועת עזה. אכן בחר הפונקציונר להתלות באילן גבוה. עד מתי ננוחם ביתרונו היחסי של המשטר הישראלי על שלטון חמאס ומשטרים היוצאים בכך?

על כל פנים, בניגוד למקרים הגבוליים להם נוטה המשטר חסד, המקרה שלך, מבאר פז ללז׳ן, הינו מובהק ולפיכך פשוט למדי. לז׳ן, מסתבר, שייך לאותם מקרים קיצוניים וחסרי תקנה בעליל שאינם ניגשים לחדשות בישראל בצורה עיתונאית אתית, אלא סיגלו לעצמם רחמנא ליצלן גישה פוליטית ביקורתית. וכל זאת מרשה לעצמו בא כוחו של המשטר להחליט. מהי הסכנה הגדולה הצפויה למדינת ישראל מעיתונאי בן 35 שאינו מחויב לאמת הציונית האולטימטיבית – לא מצא מר פז לפרט. במקום זאת הוא מתפנה למנות את חטאיו של לז׳ן כלפי היישות הפוליטית הנאורה היושבת בציון: השתתפות ״קבועה״ בהפגנות אנטי-ישראליות, השתתפות במשט לעזה ״לא רק כדי ׳לדווח׳ אלא עם אג׳נדה פוליטית״. מר פז מתוודה שהיסס לפני שצירף רשימה ארוכה של סטיות מן הקו הציוני המצופה ככל הנראה מעיתונאי המגיע לביקור. ובצדק היסס. שהרי בכך הוא הודה שהוא מנהל מעקב מזה כשנתיים אחרי מרטין לז׳ן. חגיגה לדמוקרטיה. הכל לשווא, העיתונאי לז׳ן תויג בידי מדינת ישראל כפעיל פרו-פלסטיני. שומו שמים.

ואז מטיח מר פז סידרה של שאלות בלז׳ן, כאילו היו האשמות חמורות בבחינת כל השומע תיצלנה שתי אוזניו: האם השתתפת במספר הפגנות פרו-פלסטיניות באירופה? האם נשאת באוניברסיטת המבורג דברים תחת הכותרת ״מה קרה באמת ברצועת עזה?״ האם הצגת עצמך כאנטי-ציוניסט ועיתונאי? האם קראת לגרמניה לחדול מייצוא נשק לישראל? וכמובן שאלת המימון החביבה כל כך במקומותינו. ועוד ועוד. ומסכם מר פז באומץ: ״זהו לדעתי מקרה בו הדמוקרטיה הישראלית חייבת להגן על עצמה.״ הדמוקרטיה הישראלית. עכשיו היא בטוחה מלז׳ן לעשר שנים. עשר שנים. משום שהוא אינו מאוהדי המשטר.

ובינתיים הוא מעוכב וממתין לגירושו. והנימוק המבריק בהחלטת הסירוב הרשמית לאפשר לו כניסה: ״שיקולי מניעת הגירה בלתי חוקית״. מצחיק מאוד. מאליה עולה השאלה: וכי איזה אדם הגון יכול להיות מתומכי משטר מסוג זה?

לפעמים נדמה שהשלטון דווקא אוהב אתגרים מעין אלה. או אז הוא מספר לנתיניו שהם והוא – באותה הסירה ממש. זו כמובן יתרון גדול של המשטר: רוב הישראלים אינם ממהרים לעמוד על האבחנה בין חברה למדינה. הדבר ניכר היטב בשפת היומיום שאותה אוהבים פוליטיקאים ואנשי תקשורת להדהד: בלבול נצחי בין המדינה, השלטון מחד, ליושביה, החברה מאידך. ״מדינה שלמה״ וכו׳. ומי שעבר את מערכת החינוך של מדינת ישראל וקשוב לכלי התקשורת שלה אכן יפול בפח – אלא אם הוא משתייך לקבוצות האוכלוסייה המופלות במיוחד לרעה. מופלות במיוחד, כדי שהאחרים יחושו הזדהות, קירבה וזהות אינטרסים עם השלטון. כידוע, אין לך דרך יעילה לשלוט ולדכא בני אדם מחלוקת פריווילגיות דיפרנציאלית. ובאמת הדבר משתלם לו, לשלטון. יש ואפילו ביוצאם להפגין נגד מדיניותו, מצטיידים הנתינים בדגלי כחול-לבן, דגלי המשטר המדכא אותם. מעניין אם מפגינים אלה נחשבים כמי שיש לו ״אג׳נדה פוליטית״. וכך הכל מתקיים בגוף ראשון רבים – גם הביקורת על המשטר. והוא האחרון, שומע זאת וצוחק כל הדרך לחשבון הבנק השווייצרי, שאת מספרו קיבל במעטפה חומה. כל עוד הרוב מאמין כמו לואי ה-14, למרות הכל, שהמדינה זה הוא – המשטר המושחת בטוח ונינוח.

לא קל לעקוב אחר החדשות. גוף מיוחד דרוש לכך: עור של פיל, קרן של קרנף, לב ערל ועוד. נשאלת השאלה, למה עוד נידרש להתרגל לסבול מצדה של מדינת ישראל. עוני, אבטלה, הוצאות להורג בראש חוצות, מפגני שטנה, גילוי גזענות, הריסות בתים ועוד. רצה עיתונאי להיכנס למדינת ישראל. אז רצה. כניסתו נאסרה למשך עשר שנים. האם אפשר עוד לדבר על מידתיות בהקשרה של מדינת ישראל? ספק רב. כפי שאמר המשפטן הגרמני קרל שמיט, אשר העמיד את כשרונותיו לשירות המשטר הנאצי עד שזה האחרון מאס בו: ״זוהי אינה לגיטימיות, כי אם דיקטטורה״. ואכן, זוהי התנהלות דיקטטורית. לא ״כמו״. לא ״מזכיר״. לא ״מתכתב״. לא ״מרפרר״. לא ״עלול להיתפש כ״. ובכלל, בלי מרכאות. ובלי הפניות. בלי התהום שבין מסמן למסומן. למעשה, זו יותר מהתנהלות. זוהי דיקטטורה.

לא קל איפוא לעקוב אחר החדשות, אבל אולי גם לא חשוב כל כך ובעיקר בלתי מספק. מעבר לכל זאת כדאי שנתחיל לשאול את עצמינו בשקט וברצינות: למי המשטר הזה טוב?