למי שייך כתר ארם צובא האבוד?

במהלך התחקיר הארוך על פרשת היעלמותם של שליש מדפי כתר ארם צובא – ספר התנ"ך החשוב והיקר בעולם – נתקלתי לא אחת בשאלה: ואם תמצא את דפי הקלף העתיקים שנעלמו, מה תעשה בהם? הכתר לא שייך לי, הייתי עונה. אבל למי באמת שייך הכתר? למכון בן צבי המחזיק בו, או לקהילה החאלבית ממנה נלקח?

כתר ארם צובא, ספר התנ"ך העתיק שנכתב בטבריה במאה ה-9, והוכרז ע"י הרמב"ם כתנ"ך החשוב והמדויק בעולם, הופקד מאז המאה ה-13 בידיה האמונות של הקהילה החאלבית; קהילה מבוססת ועתיקה, של תלמידי חכמים וסוחרים, ששמרה על הכתר במערת אליהו בתוך בית הכנסת הגדול בעיר. אבי-סבי, חכם עזרא דבאח, היה שמש בית הכנסת עד שהיגר לירושלים, וכילד שמעתי מפי סבי סיפורים ואגדות על הכתר, על סגולותיו והאמונה סביבו, ועל תפקידו המיוחד של אביו בשמירה על הכתר. כשפרצו הפרעות עם הכרזת המדינה, נשרף בית הכנסת הגדול בו נשמר הכתר, אך הכתר הוצל ע"י אשר בגדדי, שמש בית הכנסת באותם ימים. הוא הוחבא מעין הממשל הסורי במקומות שונים, ולאחר עשור נקרתה הזדמנות להבריחו בידי יהודי בשם פחאם. רבני הקהילה שנותרו בחאלב אחרי הפרעות השביעו אותו למסור את הכתר לידיו של הרב דיין בתל אביב, ואף שלחו לרב דיין מסר שהכתר בדרך.

אך הכתר מעולם לא הגיע ליעדו. בדרך מוזרה ומעוררת שאלות, נמסר הכתר לשרגאי, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, ומשם הועבר לידיו של הנשיא בן צבי למשמורת במכון בן צבי לחקר קהילות המזרח. הרבנים החאלבים תבעו את בן צבי ואנשיו לדין, אך זה כבר היה מאוחר מדי, והכתר הועבר לידי מכון בן צבי, והקדש פורמלי הוסכם כדי לתת ייצוג מה לקהילה החאלבית. במקביל למשפט, שהתנהל בחיסיון מוחלט, התברר כי כשליש מדפי הכתר נעלמו. על פי הגירסה הרשמית, הם נשרפו באותן פרעות בבית הכנסת – אך טענה זו הוכחה כשקרית.

מה אירע לדפי הכתר החסרים ובאיזה שלב בדיוק הם נעלמו? מדוע הגיע הכתר למכון בן צבי ומשם למוזיאון ישראל, והפך מספר תורה למוצג מוזיאוני? אלו חלק מהשאלות שננסה לחשוף, אני והמפיקה יהודית מנסן-רמון, בסרט תיעודי על הפרשה.

את ההקשר הרחב לסיפור הכתר, מצאתי בספרו של ד"ר גיש עמית "אקס ליבריס". בפרק על גזילת ספרי התורה של יהודי תימן, פגשתי שמות מוכרים – בן צבי עצמו, ואנשיו ממכון בן צבי לחקר קהילות המזרח. ד"ר עמית חשף בספרו את השיטה: כתבי היד העתיקים, ספרי התורה והמשנה הופקדו בידי אנשי הסוכנות, נארזו בנפרד במכולות, והובטח לרבנים כי יקבלו אותם בחזרה בהגיעם לישראל. חלק מהספרים הגיעו אל הספרייה הלאומית, חלקם אל מכון בן צבי, וחלקם מצאו את דרכם אל השוק השחור. ליהודי תימן שבאו לדרוש את רכושם התרבותי, הקהילתי והפולחני, נאמר שהספרים עלו באש. רק ספרים בודדים הוחזרו לבעליהם לאחר מאבק עיקש.

אמנון שמוש כתב לפני כמה שנים סיפור קצר, על מסעו של אחיו איזק לחאלב בימי מלחמת העולם השנייה. איזק שמוש, צעיר חאלבי משכיל שהיגר לירושלים ולימד באוניברסיטה העברית, נשלח ע"י מאגנס ובן צבי בחזרה אל סוריה, אל זקני העדה החאלבית, במטרה לשכנעם למסור לידיו את האוצר הקדום של הקהילה. זקני העדה סירבו למסור לאיזק את הכתר. במשך 700 שנה הם שמרו עליו, והאמינו כי ביום שיוצא מן העיר, תיחרב הקהילה. אבל בלילה הגיעו צעירי העדה, בני גילו של איזק, והציעו לו להבריח את הכתר. איזק שמוש סירב: "לא אוציא את הכתר בגניבה". שמוש חזר אל בן צבי ומאגנס בידיים ריקות, וסיפר להם מה שאירע עם צעירי העדה. בן צבי הפטיר באכזבה: "חבל ששלחנו אדם ישר". שמוש מספר כי המשפט הזה לא הניח לאחיו איזק עד יום מותו. המשפט הזה של בן צבי הוא אחת הסיבות שהניעו אותי לעשות את הסרט.

בימים אלה, פתחנו קמפיין ציבורי למימון המונים של הסרט. תמיכה בסרט תאפשר לנו להגיע אל חקר האמת באופן עצמאי ובלתי תלוי, ולהציגו ברבים כתביעה תרבותית להכרה ותיקון העוול