• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

איראניה - מזרחית דוברת ערבית ברחבי ארץ הקודש

שיעור ערבית לילדי כיתה ח' בירושלים. אני נכנסת, מציגה את עצמי ומתחילה ללמד. כל כמה דקות התלמידים שואלים: המורה, את ערבייה? המורה, את ערבייה? מתישהו אני מאבדת סבלנות: שמעתם פעם על ערבייה שקוראים לה יעל? קורותיה של יהודייה-ישראלית דוברת ערבית, עם נראות ערבית/מזרחית, במרחב הארצישראלי
יעל גידניאן

אני בכפר סוסיא, מראיינת את משפחת נואג'עה בנוגע למאבק על אדמותיהם, במסגרת כתיבת התזה שלי לתואר שני. פגשתי את האב הזקן ואת ילדיו האקטיביסטים. בשעת צהריים מגיעה לאוהל גם אם המשפחה, אום-ג'האד. אום-ג'האד יושבת על הרצפה במטבח, היא לובשת ג'לבאב של פעם, עם רקמה פלסטינית, וחובשת מנדיל לבן שמכסה את השיער רק מאחור. בתה מציגה אותי בפניה ואום-ג'האד הנמרצת שואלת אותי מאיפה אני. מן אלקודס, אני עונה. היא ממשיכה לשאול, וברור שהיא חושבת שאני ערבייה. כלותיה דואגות מיד להבהיר: יהודייה. ומיד מוסיפות: בס איראניה. אום-ג'האד מרוצה מאוד והיא אומרת לי: "אליהוד אלערב דאימן ביחיבונא אכת'ר!" אני מחייכת, לא מתקנת אותה: לא על ערביותם של האיראנים ולא על אהבת היהודים המזרחים לערבים, אם זה טעון תיקון.

כמה שנים לפני כן, אני משתתפת בסמינר עם פסיכואנליטיקן צרפתי, יהודי ניצול שואה, שמתמחה ביישוב סכסוכים באזורים מוכי מלחמות. בסמינר משתתפים בעיקר אנשי מקצועות טיפוליים, ישראלים ופלסטינים, וגם כמה פעילי שלום או הידברות. אני מרגישה מאוד נוח בחבורה, מלהטטת בין ערבית לעברית, מתחברת לאנשים המעניינים שלוקחים חלק בסמינר הזה. בשלב מסוים אני מצלמת בפלאפון שלי תמונות של הפעילות, של המשתתפים. פלסטינית אחת נזעקת ואומרת: אין כאן בכלל אווירה של אמון כדי לעבוד על הדברים, בטח שלא כשהיא מצלמת אותנו כל הזמן, היא גם מדברת ערבית, מי יודע אם היא לא מהשב"כ? אני, המומה למדי, מכניסה את הפלאפון לתיק ולא מצלמת יותר. אנא מש ג'אסוסה, אני רוצה לומר, אבל העלבון, ההפתעה, ההבנה באיזה אופן אני נתפסת, גורמים לי לשתוק.

שיעור ערבית לילדי כיתה ח' בירושלים. אני נכנסת, מציגה את עצמי, כותבת את שמי על הלוח, ומתחילה ללמד. כל כמה דקות התלמידים שואלים: המורה, את ערבייה? המורה, את ערבייה? מתישהו אני מאבדת סבלנות: שמעתם פעם על ערבייה שקוראים לה יעל? הם צוחקים במבוכה: לא, אבל יש לך מין מבטא כזה. מאיפה את יודעת ערבית?

ועכשיו אני בחנות של סבא יצחק, בשוק הבוכרים בירושלים. אדון מושלי, חבר של סבא, נכנס לחנות ומקבל מסבא שלי כוס תה חם ופולקי (ממתק אספהאני). אני מחליפה איתו כמה מילים בפרסית, הוא מתרשם מאוד. וסבא שלי מקפיד לציין: היא יודעת גם פרסית וגם ערבית! "פששש… אומר אדון מושלי, במוסד ובשב"כ יחטפו אותך!"

*

ארבעת הסיפורים הקטנים האלה, ויש עוד רבים, מבטאים שלל התייחסויות שאני מקבלת כיהודייה-ישראלית דוברת ערבית, עם נראות ערבית/מזרחית, במרחב הארצישראלי. תגובות שנעות בין בלבול (היא יהודייה או ערבייה?) לבין חשדנות, בין הערכה לזלזול או לכעס.

התחלתי ללמוד ערבית בכיתה ז' בבית הספר מימון בירושלים. המורה שלי הייתה איראנית כמוני, מכרה של הוריי. האהבה ביני לבין הערבית ניצתה כבר בשיעור הראשון, קלם התחבר לקולמוס, שובאכ התחבר לשובך וכורסי לכורסה. המילים החדשות נשמעו לי מוכרות וישנות, כאילו היו בתוכי כל הזמן ורק חיכו לצאת. חיכיתי לשיעורי הערבית ונהניתי מכל רגע, התמסרתי לשפה, לאותיותיה ולצליליה, שהדהדו לי חזרה את העברית שלי. לא התביישתי להגות חא וטא וצאד וצ'אד, ואפילו כשהמורה כתבה על הלוח "קוקה קולה קר כקרח", התנדבתי להגיד את זה עם הקאף החדשה אותה למדנו. ברמדאן, חבריי לכיתה איחלו לי "רמדאן כרים", ואני חייכתי כי ידעתי שהרווחתי שפה.

בכיתה י"א, אני נכנסת לספריית בית הספר ופוגשת מורה אחת. היא אומרת: "תשמעי יעל, אתמול הייתה אסיפת מורים, שמעתי שאת פשוט מדהימה בערבית. כל הכבוד לך!" תודה, אני אומרת בחיוך. "אבל זה בטח מאוד קל לך, לא?" כן, האמת שזה מאוד קל לי, ערבית מאוד קרובה לעברית ואני ממש מרגישה שזה זורם לדוברי עברית. "לא!! אני מתכוונת, בטח שמעת ערבית בבית, וזה עוזר." תראי, את יודעת שאנחנו איראנים, ופרסית היא שפה הודו-אירופית, לא שמית כמו העברית והערבית. ובכלל, ההורים שלי לא דיברו איתנו אפילו פרסית… אם כבר קל לי בערבית, זה בגלל שאני דוברת עברית. "מה פתאום, אבל זה קרוב, פ-רסית וערבית, בטח שיש קשר!" טענותיי המלומדות לא הועילו. אני מצליחה בערבית כי שמעתי את זה מתישהו בבית.

כפי שכבר הבנתם, השפה הערבית הייתה בשבילי עניין מרכזי וחשוב, הרבה מעבר ל"עוד שיעור בבית הספר", והתיישבה אצלי באופן מאוד טבעי על שפת האם שלי (שאינה שפת האם של הוריי, אף שהם מדברים עברית צחה ויפה). התרבויות אליה נחשפתי באמצעות השפה הערבית היו לי אף הן מוכרות ואהובות, מסקרנות וחשובות.

עבודה של נואל ערפאת. צילום: טוטם
עבודה של נואל ערפאת.

וכך אני נעה במרחב, בין איראניות לערביות – "רגע, אני לא ערבייה, אני ממוצא פרסי, זה לא אותו דבר", ומצד שני, ישנם דברים מוכרים, קרובים, קשורים. כשהתחלתי ללמוד קוראן, אבא שלי נהנה מאוד, כיון שיכול היה לחזור ולתרגל את הסורות שלמד בהיותו תלמיד בית הספר היסודי בטהראן. אז זה ציר אחד של מעברים. להתקרב לערביות ולהתרחק ממנה על בסיס הזהות שלי, הפרסית.

בישראל, תלמידה שלומדת ערבית מגויסת לשורות חיל המודיעין כבר מהשלבים הראשונים ביותר. אנחנו מוזמנים ל"גדנ"ע מזרחנים" – סמינר בו לומדים ערבית באופן אינטנסיבי וחווייתי; ממוינים לחיל המודיעין החל מכיתה יו"ד ומתועלים לשם על ידי מערכת בית הספר והמורות לערבית. וכך המסלול האוטומטי ל"התקדמות" בשפה הערבית עובר דרך צה"ל, עוד לפני שהספקת לגבש הבנות בנושא

ויש עוד ציר שבו אני נעה, או שלפחות נעתי בו, וישנם רבים שחולקים איתי את המעבר הזה, וזה ציר ה"ביטחון" לעומת השלום. בישראל, תלמידה שלומדת ערבית מגויסת לשורות חיל המודיעין כבר מהשלבים הראשונים ביותר. אנחנו מוזמנים ל"גדנ"ע מזרחנים" – סמינר של כמה ימים בו לומדים ערבית באופן אינטנסיבי וחווייתי, במסגרת צבאית; ממוינים לחיל המודיעין החל מכיתה יו"ד ומתועלים לשם על ידי מערכת בית הספר, המורות לערבית, ולמעשה, החברה היהודית כולה. וזה נראה מגניב ומעניין, במיוחד לילדים ובני נוער שמגלים התעניינות רבה בשפה הערבית ובתרבות שהיא מגלמת בתוכה. וכך המסלול האוטומטי ל"התקדמות" בשפה הערבית עובר דרך צה"ל, עוד לפני שהספקת לגבש הבנות ועמדות לגבי הנושא.

אז גם אני שירתי בחיל המודיעין ונעזרתי בערבית שלי, למדתי קורס ארוך ותובעני, שגם תרם לידע שלי בערבית. כשהשתחררתי מהצבא היה לי ברור שאני רוצה להשתמש בערבית שלי ל"צרכי שלום", ואכן כך עשיתי, במסגרת פעילות באוניברסיטה וגם במסגרת פעילותי באגודת המפגש הבין-דתי. דרך האגודה יצא לי להכיר צעירים חברונים, שלא דיברו אנגלית טובה, עברית כלל לא, וכך נאלצתי להוציא את הערבית שלי החוצה ולדבר – אותה ערבית שכל הזמן ישבה לי בראש, שקראתי, ושמעתי וצפיתי בה בטלוויזיה, אך לא דיברתי.

אז בציר הזה, של שלום וביטחון, יש אותי נעה בין מרחבים הפוכים כמעט, ויש את היחס שאני מקבלת מאנשים אחרים: פלסטינים שמגלים חשדנות מוחצנת כלפי כל ישראלי דובר ערבית (כפי שהזכרתי בראשית דבריי), לעומת פלסטינים שמתלהבים, רוצים לעזור, מחזקים, מרגישים תחושה של כבוד והערכה מכך שמישהי לומדת את השפה שלהם ברצינות; ישראלים שמתלהבים מאוד מהערבית שבפי, ורוצים ללמוד בעצמם, ומתרגשים מהשפה כמעט כמו שאני מתרגשת, אך באותה נשימה אומרים: "אז איך עוד לא לקחו אותך לשב"כ?" ואם אגיד שזה פחות מתאים לי, יסתכלו עליי בחשדנות, יעני, מה את סמולנית?

והערביות אצלי, בכלל, לא התקשרה מלכתחילה בענייני יהודים-ערבים, ישראלים-פלסטינים, הסכסוך וכל זה. באמת הרגשתי בת בית בתוך הערבית, והערבית הרגישה נוח על הלשון שלי. בהמשך, הערבית אפשרה לי לצאת למסע בתוך המרחב הגיאוגרפי-התרבותי שלי, שלא אפשרו לי להרגיש שהוא שלי, ולחזור ולמקם עצמי מחדש בתוך הבית. מה שמביא אותי לציר היהודי-ערבי הפנים יהודי.

אני אסביר: בשנות התיכון שלי הרגשתי שאיני מוצאת את מקומי בתוך תוכניות הלימודים, בבית הספר בכלל, ברדיו הציבורי, בתוך התרבות השלטת במדינת ישראל. הערבית אפשרה לי לאורך התיכון ובעיקר לאחריו, ובעיקר באוניברסיטה, ללמוד את ההיסטוריה שלי, את האמנות, הספרות, המוזיקה והמחול שלי. כשאמרו לי שאין היסטוריוגרפיה של ארצות המזרח; שאין אמנות, יש חפצי נוי; שאין סופרים ומשוררים, רק פזמונאות עממית; ידעתי שאין זה נכון. ועם השנים החזרתי לעצמי את הידע החסר וידעתי גם להשיב: לא רק יש, אלא גם מה יש.

וזה מחזיר אותי רגע גם לעניין הפרסי: השיעור הראשון שלי בתואר ראשון באוניברסיטה העברית, יום ראשון בשעה עשר בבוקר, היה פרסית.

יעל גידניאן היא בוגרת החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, האוניברסיטה העברית בירושלים; פעילה חברתית

ההרצאה מהכנס ״אנא מן אליהוד: על יהודים, מזרחיוֹת, והשפה הערבית בישראל اليهود الشرقيون واللغة العربية״

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עודד גלעד

    חילו כתיר!

  2. אלון לקח

    מאמר יפה ומעניין. תודה!

  3. יובל ב

    אגב פרסית וערבית – נודע לי שישנה כיום מגמה בחוגים מסויימים באיראן לחתור ככל האפשר לשימוש במילים פרסיות טהורות ולהמנע ממילים שחדרו לפרסים מן הערבית, כסוג של התנגדות למשטר האיסלאמיסטי.