אוטוטופיה: על המרחב הישראלי הפרוורי

מתוך ספרה החדש של תמר ברגר, הממפה מרחבים בישראל ושואל על החלום הפרוורי הישראלי: צמודי קרקע, כיכרות, קניונים ורהיטי גינה של כתר פלסטיק
תמר ברגר

האוביקט מצוי שם, אך הוא חמקמק. זהו יער של צמודי קרקע בעלי גג רעפים אדום וגמלון וחלונות אנייה וחצר מרוצפת ועמוד כדורסל וכד חרס גדול ואורן לימוני וחניה ורחובות ששמותיהם שמות פרחים. ושורה של וילות מגודרות היטב, הנגלות רק באורח חלקי ורק בהצצה, עם גג רעפים כחול וחצר מרוצפת וברש לימוני וברכת שחייה. או מרחבים גיאומטריים של בתים דו־ או תלת־ או שמונה־ או תריסר־קומתיים או יותר בתוך ערים ובשוליהן, לאורך כבישים רחבים וכיכרות, בין פארקים וגנים, ובמרחק מה מהם בתי ספר וגנים ומתנ"ס ומרכז מסחרי עם סניף של מגה וסופרפארם. או מגדלים בודדים ומקבצי מגדלים בשולי ערים עם פארקים ענקיים. או טבעות חיצוניות של צמודי קרקע ביישובים ערביים. והוא גם מערכות של דרכים ואולמות אירועים ותחנות דלק וקניונים ומרכזי תעסוקה ואתרי בילוי ומרכזי ספורט ופארקים. ואקרשטיין וכתר פלסטיק.

זהו מראה נוף, הנוף הפרוורי. מסודר, אחיד וריק. הוא אחיד ומסודר במבט ממרחק: יערות הבתים החד־קומתיים אדומי הגגות הטובלים בירוק הנפרשים על גבעות ראש העין במבט מכביש 5, יער המגדלים של צפון פתח תקוה, שורה מסודרת של קוטג'ים המתייצבת אל מול העין בנס ציונה מצפון לכביש 4303, בתי ההרחבה הלבנים של חדיד הנראים מכביש מס' 1, מתבדלים או מובדלים מהמושב, מגדלי עיר ימים בדרום נתניה המלווים את הנסיעה בכביש מס' 2, ארץ ראשון מערב על צמודי־הקרקע שלה ומגדליה המתגלה מצפון לכביש 431, המשך הבנייה של מודיעין בשולי כביש 443, בתי עופרים ובית אריה השלווים על שיפולי הגבעות מעל כביש 465, בתי מצפה חרשים המציצים אך מעט אל כביש 864, בתי בת חפר המתארגנים שורות־שורות מול כביש 6. פרוורים וכבישיהם.

זהו נוף הבנייה החדשה בישראל, המגלם בהופעותיו השונות צורת מחיה ומגורים אחת. קוטג'ים סתם וקוטג'ים טוריים, דופלקסים, וילות, מדורגים, פנטהאוסים, דירות גן ודירות בבנייה רוויה נמוכה, רבי־קומות ומגדלים. נוף שחלקו יושב כבר במקומו וחלקו עודנו מתהווה. נוף שכונות שלוות וחיים מסודרים ומנופים ואתרי בנייה.

עטיפת הספר
עטיפת הספר

שכונה־שכונה, פרוור־פרוור, נענים למבנה עומק פיזי אחד: מערכות כבישים היררכיות היקפיות ומתפצלות, שדרות וכיכרות היוצרות מבנה גיאומטרי כללי ומשוות להם את צורתן, דגמים חוזרים בווריאציות של בתים צמודי קרקע, בבנייה רוויה ורבי־קומות הפרדה בין הפונקציות השונות ושטח ציבורי ירוק בדמות פארק רחב ידיים בדרך כלל.

הצבעוניות חוזרת, גם החומרים שמהם עשויים הפרוורים. בוהק הבתים הלבנים, גגות הרעפים האדומים, ירוק הדשא, הצמחייה הטיפוסית, אותם אלמנטים עיצוביים קישוטיים אופייניים גמלונים, חרכים, משרביות, מסגרות אבן ריקות, הרמיזות הסגנוניות השונות — כמו־קלסי, כמו־עתיק כללי, כמו־ימי בייניימי, כמו־ערבי או כמו־כפרי, גדרות העץ, המתכת הצבועה אפור או האבן המחופה, שערי הברזל, שלטי הכניסה מקרמיקה.

בהמשך תוצג ותוגדר אותה נראות פרוורית מחוץ וגם מפנים: הבתים והדירות, על חלוקת החלל המסוימת, ההיררכיה של הפונקציות השונות, האבזרים, פרטי העיצוב, הצבעוניות, האבן, הפלסטיק.

הנוף הזה ריק. משך רוב שעות היום נראים במרחבי הפרוורים רק גננים, נותני שירותים פה ושם, פה ושם ילדי בית ספר משתרכים ומישהי הטורקת את דלת המכונית ונכנסת הביתה. תנועה דלילה, שנבלעת במרחב הגדול. פעמיים־שלוש ביום, בשעות קבועות פחות או יותר, מופר השקט: בבוקר יוצאים המבוגרים לעבודה, הילדים הולכים או נוסעים לבית הספר ונותני השירותים מגיעים לעבודתם, בראשם העוזרים ועוזרות הבית; בצהריים הילדים שבים הביתה בהסעה או ברגל והעוזרים ועוזרות הבית יוצאים אל תחנת האוטובוס בחזרה לביתם, אחר כך אמהות מסיעות את הילדים לחוגים,   מישהו נוסע לברכת השחייה, זוג יוצא לראות הצגה בתיאטרון ואז, עם רדת הלילה, שוב נופל השקט המוחלט על מרחבי הפרוורים.

הסטטיסטיקה מראה כי מרחב הפרוורים הוא מרחבו של מעמד הביניים. פירושו של דבר שהוא מאופיין אפיון חברתי, כלכלי, לאומי, מגדרי ואידיאולוגי מסוים. המשך הדיון יראה כי המנעד הזה רחב אמנם, ובכל זאת מובחן.

מתוך עמוד הפייסבוק של קניון שרונים
מתוך עמוד הפייסבוק של קניון שרונים

יש דברים שהלמ"ס אינו יודע לבדוק: את תנועת הגוף מול פסיביות שלו למשל אלפי הרצים בטיילות ובשבילים המושקעים בראשון מערב, במודיעין, בבת חפר או בתל מונד, ומנגד ישיבה של שעות במכונית בדרכים אל העבודה וממנה, אל החוגים, הקניון והמנגל המפטם של השכנים. או כיצד מתבגרים בפרוורים, ואיך נראים הבתים מבפנים, ובמה מאמינים דייריהם ולמה הם משתוקקים.

המאפיינים  המתוארים כאן ויידונו בהמשך משותפים לפרוורים של צמודי־הקרקע, פרוורי הבנייה הרוויה לצדם, שכונות רבי־הקומות בשולי הערים והמגדלים, והם העושים אותם לצורת מחיה מסוימת אחת. אחת, ועם זאת פרומה בשוליה בשני מובנים: האחד, זהו אוביקט המצוי בתהליך. רבי הקומות הולכים ומחליפים את הבנייה צמודת הקרקע, עם התגבשות ההכרה כי עתודות הקרקע מוגבלות, מודעות גדלה והולכת לבזבזנות של הזחילה האורבנית ופעולות סטטוטוריות שנועדו למנוע אותה וגם אופנה שהשתנתה. הבנייה החדשה הרוויה, האורבנית יותר לכאורה, נושאת את הגנים של הזחילה האורבנית של השלב הקודם, שלא מצאו להם עוד מקום להתפתח ולהתממש. פרימת השוליים של הצורה הפרוורית קשורה גם לסמיכותה לצורות מחיה אחרות, בעלות מאפיינים דומים ולעתים זהים לשלה. במובן  זה, ולמרות ההתרשמות הפנומנולוגית שזיהתה צורה מובחנת וחנכה את הדיון, נדמה לעתים כי המרחב הישראלי כולו מפורוור. ייתכן שצורה זו היא־היא צורת המחיה הישראלית הבולטת, העדכנית. לא אורבנית מובהקת, לא כפרית מובהקת, ודאי שלא חקלאית עוד. צורה שהופעותיה הפיזיות מגוונות והיא מופרטת, משפחתית ובורגנית.

צורת המחיה הנידונה כאן, על דמותה הפיזית, היבטיה החברתיים־כלכליים, תרבותה וחיי הנפש שלה, תיקרא לשם הנוחות פרוור ותכונה אוטוטופיה. אוטוטופיה, לציון התלות העצומה והמכוננת במכונית, השאיפה לאוטונומיות, לאוטרקיות אפילו, ההיבדלות־מרצון היוצרת מידה של אוטיזם חברתי, והאוטופיות, השאיפה להגשים חלום של איכות חיים.

האוטוטופיות הן בראש ובראשונה צורה מרחבית. כלומר, עניין פיזי, חברתי, כלכלי, תרבותי ופוליטי גם יחד. הן מגלמות צורת מחיה שיש לה זיקה לדרכי מגורים מסוימות, ליחס מסוים כלפי העיר, לאינדיווידואליזם, לעתים לקהילתיות, ולחדש.

כיצד נוצרו האוטוטופיות? מתי נוצרו? כמה בני אדם מתגוררים בהן? מיהם? איזה סדר כלכלי, חברתי, תרבותי ואסתטי מתגלם בהן? מה ייחודן מול צורות מחיה אחרות? באיזו מידה הן תופעה מקומית? מה צפוי לעלות בגורלן?

[…]

*

מתוך אתר הפייסבוק של עיריית מודיעין עילית

 

קשה לכתוב על האוטוטופיות. לא רק כי הגדרתן חמקמקה והן חולקות תכונות משותפות עם תופעות אחרות, אלא גם כי אינן מצודדות. הן הביטוי המרחבי של מעמד מסוים, המעמד הבינוני, שהפנים את ערכי האינדיווידואליזם, ההישגיות וההסתגרות הניאו־ליברליים. זאת ועוד, האחידות והדמיון הגדול המתגלה בין המקומות אינו זה המודרניסטי שהניח, גם אם באופן בעייתי מאוד, שוויון בין בני האדם, אלא כזה המבוסס על הנראות, על כוחו בכוח ובפועל של הדימוי. ולבסוף, הפרוורים הבורגניים הישראליים (לעומת חלק מן הפרוורים במקומות אחרים) שותפים לתהליך הדה־פוליטיזציה של המרחב הכללי. אין ביומיום שלהם פערים חברתיים וכלכליים ניכרים, אין בתוכו קונפליקט לאומי, במידה רבה אין בהם עבר ואולי גם לא עתיד כללי (לעומת המשפחתי). הם במידה רבה הווה מוחלט, כאן ועכשיו.

[…]

*

הפרווריות היא מושא תשוקה. אנשים שואפים אליה ונאבקים להשיגה. לעתים היא נעשית לשלב בדרך, לעתים היא מנחילה מפח נפש, לעתים אינה הולמת עוד בשלב מסוים בחיים ולעתים היא אינה תשוקה עוד אלא נעשית להרגל, לחוויה תמידית של מימוש התשוקה (שביעות הרצון מאורח החיים) או לדרך החיים המורגלת, זו שנולדים לתוכה.

התשוקה היא בראש ובראשונה לאיכות חיים — מגורים מרווחים, חינוך טוב, סביבה נקיה, ביטחון אישי. משכנתא נדיבה, תשלומי הורים גבוהים וחברת שמירה לעתים מסייעים להשיג את אלה. מתוך המאגר הדל מאוד של נתונים זמינים על מצב הפשיעה הארצי, אפשר להסיק כי היא אכן נמוכה בפרוורים ביחס לערים. 

הפרוור נקשר קשר הדוק אל החדש, אל תשוקת החדש. יישור גבעות, עקירת צמחייה, החייאת חולות, שלמת בטון ומלט וירוק — גרסה בת זמננו ל"כולה חידוש" הציוני (בלשונו של אבות ישורון,) צעד אחרי המודרניסטיות (הנדונה לעייפה) של התנועה הציונית, אתוס הבריאה ומחיקת העבר. הפעם החדש מוחלט. גם אם נלוו למחיקה הציונית המקורית אזכור של העבר ולעתים אפילו הנצחתו בגדר עדות לגודל הניצחון, לאיום, הרי שכאן אין לזה זכר. הפרוור הוא במידה רבה הווה. אין זה הווה קונטקסטואלי, אלא כזה שמתאפיין בעיקר במידיות, ביעילות, בפונקציונליות, מעין  חיים  בלא־זמן  בהיפר־מרחב  שהוא  לא־מרחב. פרויקט ההדחקה הציוני, שעורער במידה רבה בעשורים האחרונים, עשוי למצוא לו כאן יורש ממשיך דרך.

הפרווריות היא מושא תשוקה. אנשים שואפים אליה ונאבקים להשיגה. לעתים היא נעשית לשלב בדרך, לעתים היא מנחילה מפח נפש, לעתים אינה הולמת עוד בשלב מסוים בחיים ולעתים היא אינה תשוקה עוד אלא נעשית להרגל, לחוויה תמידית של מימוש התשוקה או לדרך החיים המורגלת, זו שנולדים לתוכה. התשוקה היא בראש ובראשונה לאיכות חיים — מגורים מרווחים, חינוך טוב, סביבה נקיה, ביטחון אישי. משכנתא נדיבה, תשלומי הורים גבוהים וחברת שמירה לעתים מסייעים להשיג את אלה

החידוש הוא ערך חשוב בפרוור, אלא שהוא חידוש בלא שינוי או הבדל. ההוויה הפרוורית הבורגנית מבוססת במידה רבה על ה"כמו". מימושו, בדרכים שונות, הוא ההגדרה העצמית המיוחלת, שנעשית בדרך האימוץ או החיקוי. היא אינדיווידואלית עד לשד עצמותיה — ומוכתבת ואחידה. בלב  הפרדוקס הזה היא מתקיימת. נטולת ביקורת עצמית, ובמובן זה — ולו במובן זה — א־פוליטית. ובדיוק משום כך היא ממלאת תפקיד פוליטי: ביצור מעמדי (רחב ככל שיהיה המעמד) ולצד זאת ביצור לאומי אתנוקרטי.

אל החדש מתלווה היוקרתי. מראה דירות המגדלים הפרווריים בישראל, גלגולם המאוחר של הפרוורים המודרניים, ואופן שיווקן במודעות, בכרזות ובאתרי   אינטרנט, מעידים עד כמה משמעותי בהם ערך היוקרה. דירות ענקיות, חללים פתוחים, פרטי בניין מתוחכמים ויקרים, ניתוק מהרחוב. כלומר, כל מרכיביו של עיצוב ניאו־בינלאומי.  

מטינגלי, המתייחס  לפרוורים  האמריקאיים, טוען כי הדיון בהם לכשעצמו מתבסס במידה רבה על הדימוי וכי חסר בו המבט מבפנים. יש דיון בפרוור במונחי אינדיווידואליזם, מעמד בינוני וקהילה, כאילו היה לאלה כוח אנליטי מיוחד להקשר זה, הוא קובע, ויש דיון בהם במונחים של בריחה מהפשע והאלימות בעיר, מהתשתיות המתפוררות וממהגרים, כביכול חסרו הבעיות האלה גם בפרוורים עצמם. עיקר הדיון, הוא מוסיף, מקצועני ונעשה מבחוץ. אין כמעט היסטוריה בעל־פה של הפרוורים, אין ניסיון להבין אותם כנסיון הגשמה של משהו אלא הם מוצגים בעיקר כהימלטות   מהעיר, ואין התייחסות לגיוון המעמדי הגדול שלהם. אפילו חקר ההיסטוריה של הפרוורים חדש יחסית.

דבריו רלוונטיים להקשר האמריקאי של זמנו, אך בהקשר הישראלי נדמה שנקודות ההתייחסות שהוא מפקפק בהן עודן בנות תוקף. אכן, מתחת לשכבה הדקה של פני השטח מתגלים גם בפרוורים הישראליים הבדלים, קונפליקטים, אלימות (משפחתית, בבתי הספר), העמדות פנים, בגידות, תסכולים, אכזבות. כמו בכל קהילה אנושית. ובכל זאת, האתוס הפרוורי עודנו גורם מניע בר תוקף, שמקבל ביטוי מרחבי — פיזי, חברתי, כלכלי ותרבותי — עז וברור.

מתוך הספר ״אוטוטופיה: על מרחב הביניים הפרוורי בישראל״ מאת תמר ברגר, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.