• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

בין אברג׳יל לאופנהיימר: מבט על הסרטונים הנפיצים של הציונות הדתית

עיון מעמיק בסרטונים המדוברים של חברת הנדל״ן באמונה ועמותת קרוב ללב, חושף ברית בין אליטות. למי אפשר אולי לפתוח את הדלת, אבל לא את הלב?
נעמה נגרנעמה נגר

דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, ובעלת תואר שני בסוציולוגיה פוליטית מהלונדון סקול אוף אקונומיקס

מה מתקבל כשמחברים את שתי השערוריות הקשורות בסרטוני חנוכה משולחנה של הציונות הדתית מהחודש האחרון? בשני הסרטונים, הונגד אורח החיים הדתי לשתי קריקטורות: בסרטון חברת באמונה של ״מזרחים״ (על פי הכובעים והשפה, ככל הנראה מסרטי הבורקס) ובסרטון קרוב ללב של ״חילונים״ לבנים (על פי הריקוד של יריב אופנהיימר, ככל הנראה מתשדירי התעמולה של מרצ).

האחר המזרחי לא מתקבל כשכן, גם אם הוא דתי-ציוני שרוצה לגור באותה שכונה. הוא לא נתפס כמאיים בפעילותו, אלא בנוכחותו – מטרד נלעג שעצם הקירבה אליו מתישה ומרגיזה. במקרה של האחר החילוני, המצב שונה: לא הקירבה בלתי-רצויה, להיפך – מצב השכנות נתפס לא רק כמצוי מהיותו סמל סטטוס בורגני טבעי אלא אף כרצוי, שכן הוא מספק הזדמנות לעשות נפשות ו״לקרב לבבות״. מה שמאיים אם כן, הוא התערבבות שאינה ביוזמת/שליטת הדתיים. כלומר: אחר זה נתפס כמאיים באופן אקטיבי ואידיאולוגי, המחפש לעשות ״טיפולי המרה״ לציבור הדתי (כן, אירוני). כמו כן, ה״פחד״ מהחילוני הוא פחד שנחשב לא-לגיטימי ומטרת הסרטון, לכאורה, להתמודד עימו ולא להצדיק אותו.

אז מה אנחנו למדים מזה? דבר ראשון: שהציונות הדתית לא לגמרי סגורה על עצמה בצומת הזמן הנוכחי, והשינויים שהיא עוברת כוללים כל מיני צעדי מחול – רגרסיות, צעד הצידה, שיכול. לדעתי, רואים פה את הלבטים של תנועה ש – לאחר שהתברגה לעמדות מפתח בצבא ובשירות המדינה – מנסה, ועדיין לא בהצלחה, למצב את עצמה כמובילה של כלל הציבור ולא רק של הסקטור שלה (״אחים״). אבל זה לא ייקרה כל עוד היא מתנהגת כמפא״י/מרצ של הימין. והרי מה שקרה עם אוחנה חזר על עצמו כאן: כונחיות זה בעצם ״נאום הקמעות״.

דבר שני: חלק מצעדי המחול האלה כוללים עבור הציבור הדתי – לאומי, בעיקר – הפרדה והתכנסות, מה שנכון גם לגבי הציבור הרחב בכל הנוגע למשל להפרדה מגדרית. אז אמנם אף אחד בארץ לא מכיר את האחר – חילונים לא יודעים כלום על חרדים, יהודים לא על ערבים וכו׳. אבל משהו בהתבודדות של הציבור הדתי-לאומי, על-פי הסרטונים, הוא ממש סוריאליסטי וגרוטסקי: להניח שחילונים אוכלים חטיפי שרימפס משקית (לא יודעת איפה יש חטיפים כאלה בכלל – לא בארץ זה בטוח)? או שמזרחים לא יודעים לזהות חנוכייה?

אבל למעשה ״סרטון אופנהיימר״ לא באמת מכוון לדתיים או עוסק בפחד של דתיים מחילונים, אלא להיפך. זה בעצם סרטון שנועד להרגיע חילונים מחשש כפייה דתית, על ידי כך שהוא מציג בהפוך על הפוך את הדתיים כמי שחוששים, כמו אומר: "אתם החילונים חוששים מכפייה דתית? שטויות, אין לכם ממה. בכלל, שתדעו לכם שהדתיים פוחדים מכם. כדאי לכם להראות להם את הצד החביב שלכם". כלומר זה סרטון שנועד דווקא לאפשר ״קירוב לבבות״, והשימוש שהוא עושה באמצעי האמנותי הומור הוא מתוחכם יותר. ההקצנה הגרוטסקית היא ממקום מודע לעצמו, כזה שכן מכיר חילונים.

ייתכן שיוצרי ״סרטון באמונה״ חשבו שהם מייצרים הומור שמודע לעצמו, אבל כשאתה פוגעני אתה רק חושף גזענות ולעג. המזרחים אינם בני הבנה ואין מה לנסות לדבר איתם, ושום ״מגע״ לא יעזור. אפשר לפתוח להם את הדלת, אבל לא את הלב. או את כיתות בתי הספר. או את השכונות. היוצרים של ״סרטון אופנהיימר״ בעייתיים לא פחות. הם מציעים לנו חיבור בין אליטות בלי ״אחרים״. כמו הנהגת הציונות הדתית שמשכנעת אותנו שהיא
דואגת לכולם

הצעד כאן הוא צעד של ניסיון התמרכזות, ולא של ניסיון התבדלות והתכנסות. והחדירה למיינסטרים נעשית באמצעות שימוש בהומור מתוחכם (תל אביב), אפילו ההצלחה לגייס את אופנהיימר, מזכ״ל שלום עכשיו. וכפי שזכור לנו ממיליון יוזמות הידברות ואוהלי דיאלוג שצצו ופרחו בארץ אחרי רצח רבין, בשם ההתקרבות יוצרים פסאדה נטולת קונפליקט אמיתי. הקונפליקט מקורו רק ב״אי הבנה״ או ״אי היכרות״ ומרגע שיש ״מגע״ (תיאוריית המגע הארכאית) הוא נפתר – כי הוא לא היה אמיתי. כולנו יהודים.

ייתכן שיוצרי ״סרטון באמונה״ חשבו שהם מייצרים הומור שמודע לעצמו, אבל כשאתה פוגעני אתה רק חושף גזענות ולעג – לא הומור. המזרחים אינם בני הבנה ואין מה לנסות לדבר איתם, ושום ״מגע״ לא יעזור. להפך, חס וחלילה יערבב. אפשר לפתוח להם את הדלת, אבל לא את הלב. או את כיתות בתי הספר. או את השכונות. היוצרים של ״סרטון אופנהיימר״ בעייתיים לא פחות. הם מציעים לנו חיבור בין אליטות בלי ״אחרים״. כמו הנהגת הציונות הדתית שמשכנעת אותנו שהיא דואגת לכולם (׳אנחנו הצבענו נגד העלאת קצבת הנכות? אנחנו מנגישים מקוואות לנכים!׳) בשעה שהתקציבים הולכים לחטיבה להתיישבות או לחינוך דתי בבתי״ס ממלכתיים. 

* * * 

יש גם צד נוסף למטבע השוקולד של דמי החג: העובדה שחצי הביקורת מופנים נגד אנשים שמדברים ״לא יפה״ – וכך, עיקר הקצף על באמונה יצא בגלל הייצוג של מזרחים ברובד הסימבולי. אבל תשמעו, באמונה גם באמת עושים דברים לא כל כך יפים ברובד המאוד מטריאלי, כמו למשל לבנות יחידות דיור המיועדות לציבור דתי-לאומי בלבד על קרקע ציבורית בלב שכונת עג׳מי. וזו רק דוגמא אחת. השבוע התפרסמו מספר פוסטים מעניינים מתלמידות לשעבר של פירון בעקבות הגילויים המרגשים שלו אודות משפחתו המזרחית. הפוסטים הללו מזכירים לנו שפטרונות ואליטיזם זה לא רק ייצוגים. הייצוג הוא הצד הסימבולי של תהליכים מטריאלים של ניכוס, הדרה, ועוד אופני שליטה – בדיור, בהשכלה, בכלכלה ועוד.

במשך עשורים וגם כיום, יש פעילות עקבית של התארגנויות וארגונים מזרחיים בסוגיות החלוקתיות – אם ברמת השטח כמו בפעילות של הלא נחמדים, ואם בפעילות יותר ממוסדת כמו באגודה לצדק חלוקתי. אבל את מרכז תשומת הלב התקשורתית תופס לאחרונה שיח מזרחי שמתרכז בייצוג של תהליכי ההדרה, הסללה, האחרה (הפיכה לאחר), נישול וריכוזיות ברובד הסימבולי בלבד. יוצאים נגד כך שמזרחים מיוצגים במבטא מצחיק וכובע גלותי, בזמן שההרחבות במשקים נשארות במשפחה. או על משוררים אשכנזים על השטרות, בזמן שאת הכלכלה מנהלת אליטה צרה. או דיבורים על שקופים בזמן שעוד תקציב בעייתי עבר חקיקה מזורזת. גם לנושאים חלוקתיים וגם לנושאי ייצוג יש חשיבות ומגיעה לשניהם תשומת לב, כי הם משלימים זה את זה. אבל התמקדות ברובד הסמלי תוך התעלמות מהחלוקה בשטח היא בעצמה הסטה של המבט והדיון הציבורי מן ההקשר הכולל.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דפנה

    הסרטון של "באמונה" הוא באמת סרטון נתעב, אבל יוצריו לא היו צריכים להתאמץ במיוחד. למרבה הבושה, את דמותו של המזרחי הוולגרי, הנלעג והדוחה הם יכלו להעתיק בקלות מדמויות ששוחקו לאורך שנים ע"י זאב רווח, יוסף שילוח, ושחקנים מזרחיים אחרים.
    רווח ושילוח, שניהם ללא ספק שחקנים טובים, אבל עיקר עיסוקם, פרנסתם ופרסומם באו דווקא מסרטי בורקס ודומיהם, שביזו את דמות המזרחי.
    ועל כך הם זכו,למרבה התמיהה, דווקא לגילויי הזדהות והערצה בקרב הציבור המזרחי.

    ובאשר לחלוקת התקציבים, מה לעשות ורובו של הציבור המזרחי נמנה על בוחרי הליכוד דווקא. בבחירתם זו הם הסכימו מלכתחילה להעברה לא שוויונית ולא צודקת של כספים. להתנחלויות, לישיבות, ועוד.

    זאת ועוד, ציבור מזרחי גדול, שמאלני בהשקפת עולמו, נתן את קולו בבחירות האחרונות דווקא לש"ס ולאריה דרעי, "מייצגי השקופים". האתר הזה שימש במה לרבים מהם, לנמק בעזרתה את הסיבות לבחירתם התמוהה…
    את התוצאות אנו רואים עכשיו, אבל רק מי שבחר לעצום עיניו לא יכול היה לצפות אותן מראש.