• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שוברים שתיקה: סוציולוגיה של לגיטימציה

כאשר הלגיטימציה של ביקורת המיליטריזם נובעת מהמיליטריזם עצמו, היא רק ממשיכה לשעתק אותו. הגיע הזמן שהשמאל ישבור את הקיר הזה
אלדד לוי

סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת בן גוריון שבנגב

מקור הכוח של ארגון ״שוברים שתיקה״ הוא ביכולתו להביא עדויות על השגרה היומיומית של הכיבוש לחברה הישראלית, לתאר בעבור מי שמעולם לא היה בחברון או ברמאללה או בגוש עציון איך נראים החיים מעבר לקו הירוק. אין ספק שחלק מהלגיטימציה של שוברים שתיקה טמונה בהיותם של נותני העדויות לוחמים. תופעת גיוס הלגיטימציה של הלוחם כדי להביע ביקורת היא לא חדשה. הנה למשל, מכתב הלוחמים הסרבנים מ-2002 נפתח כך: "אנחנו, קצינים וחיילי מילואים קרביים בצבא ההגנה לישראל, שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה לעם ישראל ולמדינת ישראל…".  מכתב הטייסים, ששוגר שנה לאחר מכן נפתח כך: "אנו, טייסי חיל האוויר שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה למדינת ישראל, שירתנו תמיד בחזית, נכונים לבצע כל משימה, קשה כקלה, על מנת להגן על מדינת ישראל ולחזק אותה." באותה שנה גם שיגרו 13 לוחמי סיירת מטכ"ל מכתב לראש הממשלה בו הם מסרבים לפעול בשטחים הכבושים. ורק לפני שנה שלחו חיילים מיחידת העלית של המודיעין 8200 מכתב דומה

כל המכתבים האלה שואבים מאותו רעיון: מינוף של מה שאנו קוראים לו בסוציולוגיה "הון סימבולי" (לגיטימציה, כוח פוליטי לכונן את סדר הדברים) על מנת להפיץ את המסר הפוליטי. טייסי קרב, לוחמים ומשרתי יחידות המודיעין, הם למעשה האליטה של צה"ל. קבוצה שמרכזת את מי שיודע, מי שחווה ובעיקר מי שלפחות היסטורית היה "רשאי לדבר על זה". כל היוזמות הללו נהנו לזמן קצר מאוד מהלגיטימציה הזו של הדוברים. זאת אומרת, ההון הסימבולי של האליטות אפשרו לחותמי המכתבים זמן קצר של תשומת לב ראויה לתוכן דבריהם. גם שוברים שתיקה נהנו בשנותיהם הראשונות מהרבה יותר לגיטימציה: הם הציגו תערוכות, משכו קהל רב שגילה עניין בסיפוריהם ובחוויות שלהם. הבעיה היא שכל יוזמה כזאת נתקלת מיד בגיוס של הון סימבולי נגדי אדיר ממדים, שנועד למעוך את המתנגדים. ללגיטמציה הנגדית הזאת יש שני אופנים, והם לא מנותקים זה מזה: 

ראשית, התנגדותה של המדינה. כל מדינה נלחמת מלחמת חורמה בסרבנות או במבקריה. סרבני צבא הם למעשה הסכנה הצרופה ביותר למדינה ולסמכות הלגיטימית שלה. כאשר קבוצה של חיילים לא סרה לפקודותיה של המדינה ויוצאת כנגדה, הם מכרסמים בעצם בבסיס הלגיטימי שלה – על אחת כמה וכמה כאשר הם עצמם יוצאי המנגנון הזה.

הלגיטימציה ההיסטורית של לוחמים לבקר את הכיבוש היא ההמשך של השמאל המיליטריסטי אך רודף השלום שאפיין את מפא"י בשנותיה הראשונות. הנאמנות למדינה ולשירותה הגיע, לפחות היסטורית, עם הלגיטימציה לבקר את המדיניות שלה. הבעיה היא שהסרבנים משמאל, או אפילו רק המבקרים שנחים על זרי הלגיטימציה שלהם כלוחמים, אינם מבינים שהשירות הצבאי כבר לא נושא את אותו מעמד אבסולוטי שנשא בעבר

אבל הדבר המעניין ביותר בשנים האחרונות היא הלגיטימציה הנגדית האידיאולוגית. אם בהוקעת המתנגדים מטעם המדינה יש משהו כמעט מכאני, הרי שהדה-לגיטימציה האידיאולוגית היא הרבה יותר מורכבת. במקרה של שוברים שתיקה, אנחנו יכולים לראות ערעור על מקורות ההון הסימבולי עצמו. מה זה אומר? שהלגיטימציה ההיסטורית של לוחמים לבקר את הכיבוש היא ההמשך של השמאל המיליטריסטי אך רודף השלום שאפיין את מפא"י ובעיקר את מפ"ם בשנותיה הראשונות של המדינה. הנאמנות למדינה ולשירותה הגיע, לפחות היסטורית, עם הלגיטימציה לבקר את המדיניות שלה. הבעיה היא שהסרבנים משמאל, או אפילו רק המבקרים שנחים על זרי הלגיטימציה שלהם כלוחמים, אינם מבינים שהשירות הצבאי כבר לא נושא את אותו מעמד אבסולוטי שנשא בעבר. העלייה של הימין לשלטון בישראל והתבססותו ככוח פוליטי ותודעתי מוביל הביא איתו סוגי הון סימבולי חדשים היכולים להיות קשורים לשירות הצבאי, שנושא עדיין מידה רבה של עוצמה, אבל ממש אין זה הכרח: ההתנחלות בארץ ישראל, הזהות הניאו-ציונית כפי שמייצגים אותה ארגונים כמו "אם תרצו" או "השומר החדש", והיהדות המסורתית בנוסח הציונות-הדתית הם דוגמאות לכך.

כך שהשירות הצבאי כשלעצמו כבר לא מספק את אותה עוצמה לגיטימית שסיפק בעבר. לא מאמינים? תשאלו את יצחק רבין, הרמטכ"ל שכבש את יהודה, שומרון, סיני והגולן תוך שישה ימים ועדיין הוקע כבוגד ונרצח ברגע שניסה לקדם תהליך מדיני לסיים את הכיבוש. ההסבר לכך, הוא שהיכולת לייצר הון סימבולי ולגיטימציה פוליטית טמונה בסופו של דבר בשליטה של קבוצות שונות בחברה. ההיחלשות של השמאל הציוני והעלייה בד בבד של זהויות פוליטיות אלטרנטיביות, אולי אף עממיות יותר, הם המקור לעלייה של הון סימבולי אחר שלא מבוסס על שירות קרבי בלבד. הניסיון של פעילי שמאל להוכיח את הלגיטימציה שלהם להביע ביקורת דרך שירותם בצה"ל, פשוט לא משכנע מספיק קבוצות ימין (שמשרתות לרוב באותה מידה ביחידות האלה) ושמעריכות יותר נאמנות לאחדותה של ארץ ישראל.

אף על פי כן, בשנים האחרונות השמאל בוגר צה"ל ממשיך לגייס מההון הזה כדי להביע ביקורות פוליטית והימין, עם הכוח הסימבולי שלו, ממשיך לחסל את הביקורת שלו. אז מה עושים? מחברים בין הביקורת שמקורה בתוך צה"ל לחברה האזרחית הרחבה ולמוסדות השמאל המשתקמים. מחברים בין שוברים שתיקה לתנועות חברתיות, לאיגודי עובדים, למוסדות חינוך. לא נשענים על העבר הצבאי כדרך היחידה להעביר ביקורת. פשוט מייצרים הון סימבולי חדש ורחב יותר, הון סימבולי אזרחי. האזרוח והדמוקרטיזציה של הביקורת הן הדרך היחידה להימנע מכך שהימין יחסל כל פעם מחדש את הביקורת הזאת. כל עוד מקורות הלגיטימציה של ביקורת המיליטריזם נובעים מהמיליטריזם עצמו, הם רק ממשיכים לשעתק אותו.

הגיע הזמן לשבור את הקיר הזה. אנחנו מביעים ביקורת לא כי היינו חיילים ולוחמים אלא כי הכיבוש הוא עוול אנושי, פוליטי ומוסרי. ולא צריך להיות חייל במיל' כדי לומר זאת.

כנראה שיעניין אותך גם: