שוברים שתיקה: סוציולוגיה של לגיטימציה

כאשר הלגיטימציה של ביקורת המיליטריזם נובעת מהמיליטריזם עצמו, היא רק ממשיכה לשעתק אותו. הגיע הזמן שהשמאל ישבור את הקיר הזה
אלדד לוי

סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת בן גוריון שבנגב

מקור הכוח של ארגון ״שוברים שתיקה״ הוא ביכולתו להביא עדויות על השגרה היומיומית של הכיבוש לחברה הישראלית, לתאר בעבור מי שמעולם לא היה בחברון או ברמאללה או בגוש עציון איך נראים החיים מעבר לקו הירוק. אין ספק שחלק מהלגיטימציה של שוברים שתיקה טמונה בהיותם של נותני העדויות לוחמים. תופעת גיוס הלגיטימציה של הלוחם כדי להביע ביקורת היא לא חדשה. הנה למשל, מכתב הלוחמים הסרבנים מ-2002 נפתח כך: "אנחנו, קצינים וחיילי מילואים קרביים בצבא ההגנה לישראל, שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה לעם ישראל ולמדינת ישראל…".  מכתב הטייסים, ששוגר שנה לאחר מכן נפתח כך: "אנו, טייסי חיל האוויר שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה למדינת ישראל, שירתנו תמיד בחזית, נכונים לבצע כל משימה, קשה כקלה, על מנת להגן על מדינת ישראל ולחזק אותה." באותה שנה גם שיגרו 13 לוחמי סיירת מטכ"ל מכתב לראש הממשלה בו הם מסרבים לפעול בשטחים הכבושים. ורק לפני שנה שלחו חיילים מיחידת העלית של המודיעין 8200 מכתב דומה

כל המכתבים האלה שואבים מאותו רעיון: מינוף של מה שאנו קוראים לו בסוציולוגיה "הון סימבולי" (לגיטימציה, כוח פוליטי לכונן את סדר הדברים) על מנת להפיץ את המסר הפוליטי. טייסי קרב, לוחמים ומשרתי יחידות המודיעין, הם למעשה האליטה של צה"ל. קבוצה שמרכזת את מי שיודע, מי שחווה ובעיקר מי שלפחות היסטורית היה "רשאי לדבר על זה". כל היוזמות הללו נהנו לזמן קצר מאוד מהלגיטימציה הזו של הדוברים. זאת אומרת, ההון הסימבולי של האליטות אפשרו לחותמי המכתבים זמן קצר של תשומת לב ראויה לתוכן דבריהם. גם שוברים שתיקה נהנו בשנותיהם הראשונות מהרבה יותר לגיטימציה: הם הציגו תערוכות, משכו קהל רב שגילה עניין בסיפוריהם ובחוויות שלהם. הבעיה היא שכל יוזמה כזאת נתקלת מיד בגיוס של הון סימבולי נגדי אדיר ממדים, שנועד למעוך את המתנגדים. ללגיטמציה הנגדית הזאת יש שני אופנים, והם לא מנותקים זה מזה: 

ראשית, התנגדותה של המדינה. כל מדינה נלחמת מלחמת חורמה בסרבנות או במבקריה. סרבני צבא הם למעשה הסכנה הצרופה ביותר למדינה ולסמכות הלגיטימית שלה. כאשר קבוצה של חיילים לא סרה לפקודותיה של המדינה ויוצאת כנגדה, הם מכרסמים בעצם בבסיס הלגיטימי שלה – על אחת כמה וכמה כאשר הם עצמם יוצאי המנגנון הזה.

הלגיטימציה ההיסטורית של לוחמים לבקר את הכיבוש היא ההמשך של השמאל המיליטריסטי אך רודף השלום שאפיין את מפא"י בשנותיה הראשונות. הנאמנות למדינה ולשירותה הגיע, לפחות היסטורית, עם הלגיטימציה לבקר את המדיניות שלה. הבעיה היא שהסרבנים משמאל, או אפילו רק המבקרים שנחים על זרי הלגיטימציה שלהם כלוחמים, אינם מבינים שהשירות הצבאי כבר לא נושא את אותו מעמד אבסולוטי שנשא בעבר

אבל הדבר המעניין ביותר בשנים האחרונות היא הלגיטימציה הנגדית האידיאולוגית. אם בהוקעת המתנגדים מטעם המדינה יש משהו כמעט מכאני, הרי שהדה-לגיטימציה האידיאולוגית היא הרבה יותר מורכבת. במקרה של שוברים שתיקה, אנחנו יכולים לראות ערעור על מקורות ההון הסימבולי עצמו. מה זה אומר? שהלגיטימציה ההיסטורית של לוחמים לבקר את הכיבוש היא ההמשך של השמאל המיליטריסטי אך רודף השלום שאפיין את מפא"י ובעיקר את מפ"ם בשנותיה הראשונות של המדינה. הנאמנות למדינה ולשירותה הגיע, לפחות היסטורית, עם הלגיטימציה לבקר את המדיניות שלה. הבעיה היא שהסרבנים משמאל, או אפילו רק המבקרים שנחים על זרי הלגיטימציה שלהם כלוחמים, אינם מבינים שהשירות הצבאי כבר לא נושא את אותו מעמד אבסולוטי שנשא בעבר. העלייה של הימין לשלטון בישראל והתבססותו ככוח פוליטי ותודעתי מוביל הביא איתו סוגי הון סימבולי חדשים היכולים להיות קשורים לשירות הצבאי, שנושא עדיין מידה רבה של עוצמה, אבל ממש אין זה הכרח: ההתנחלות בארץ ישראל, הזהות הניאו-ציונית כפי שמייצגים אותה ארגונים כמו "אם תרצו" או "השומר החדש", והיהדות המסורתית בנוסח הציונות-הדתית הם דוגמאות לכך.

כך שהשירות הצבאי כשלעצמו כבר לא מספק את אותה עוצמה לגיטימית שסיפק בעבר. לא מאמינים? תשאלו את יצחק רבין, הרמטכ"ל שכבש את יהודה, שומרון, סיני והגולן תוך שישה ימים ועדיין הוקע כבוגד ונרצח ברגע שניסה לקדם תהליך מדיני לסיים את הכיבוש. ההסבר לכך, הוא שהיכולת לייצר הון סימבולי ולגיטימציה פוליטית טמונה בסופו של דבר בשליטה של קבוצות שונות בחברה. ההיחלשות של השמאל הציוני והעלייה בד בבד של זהויות פוליטיות אלטרנטיביות, אולי אף עממיות יותר, הם המקור לעלייה של הון סימבולי אחר שלא מבוסס על שירות קרבי בלבד. הניסיון של פעילי שמאל להוכיח את הלגיטימציה שלהם להביע ביקורת דרך שירותם בצה"ל, פשוט לא משכנע מספיק קבוצות ימין (שמשרתות לרוב באותה מידה ביחידות האלה) ושמעריכות יותר נאמנות לאחדותה של ארץ ישראל.

אף על פי כן, בשנים האחרונות השמאל בוגר צה"ל ממשיך לגייס מההון הזה כדי להביע ביקורות פוליטית והימין, עם הכוח הסימבולי שלו, ממשיך לחסל את הביקורת שלו. אז מה עושים? מחברים בין הביקורת שמקורה בתוך צה"ל לחברה האזרחית הרחבה ולמוסדות השמאל המשתקמים. מחברים בין שוברים שתיקה לתנועות חברתיות, לאיגודי עובדים, למוסדות חינוך. לא נשענים על העבר הצבאי כדרך היחידה להעביר ביקורת. פשוט מייצרים הון סימבולי חדש ורחב יותר, הון סימבולי אזרחי. האזרוח והדמוקרטיזציה של הביקורת הן הדרך היחידה להימנע מכך שהימין יחסל כל פעם מחדש את הביקורת הזאת. כל עוד מקורות הלגיטימציה של ביקורת המיליטריזם נובעים מהמיליטריזם עצמו, הם רק ממשיכים לשעתק אותו.

הגיע הזמן לשבור את הקיר הזה. אנחנו מביעים ביקורת לא כי היינו חיילים ולוחמים אלא כי הכיבוש הוא עוול אנושי, פוליטי ומוסרי. ולא צריך להיות חייל במיל' כדי לומר זאת.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוליה

    תודה רבה, הכתבה מרתקת! חייבת לומר שההצעה שלך העולה לקראת סופה של הכתבה ל"דמוקרטיזציה של הביקורת" מדהימה ואפילו ישימה (מה שקשה למצוא היום). כל הכבוד.

  2. דןש

    מקור הכוח והחשיבות של ארגון ״שוברים שתיקה״ הוא ביכולתו להביא עדויות על השגרה היומיומית של הכיבוש לחברה הישראלית. אבל הוצאת העדויות אל מחוץ לגבולות המדינה, לשימושם של אלו שאינם חפצים בטובתנו, הופך את הכוח לחולשה ויוצר התנגדות עד כדי אי קבלת הביקורת במדינת ישראל. כך שמטרה לגיטימית הבאה לשנות את משטר הכיבוש עד כדי הפסקתו מאבדת את כוחה ואת השפעתה.
    "שוברי שתיקה" מציפים את התנהגות החריגים הראויים לעונש. הם אינם מתייחסים להתנהגות השלטת, שהיא חוד החנית המוביל את התנהגות צה"ל וכוחות הבטחון, שהיא המובן מאליו.
    אכן, הכיבוש הוא עוול אנושי, פוליטי ומוסרי וחייבים לסיימו. אבל אין לשפוך את התינוק יחד עם המים לשמחתם הגלויה של אלו שקיומנו כאן הוא לצנינים בעיניהם

    1. אלון לקח

      הטענות בגנות "הוצאת העדויות אל מחוץ לגבולות המדינה, לשימושם של אלו שאינם חפצים בטובתנו" – מגוחכות וחסרות שחר. הן תמיד היו מגוחכות וחסרות שחר, אך בייחוד עתה, עידן שבו ניתן לשבת במדבר קלהרי ולִצְפּות בשידורי טלוויזיה בצד השני של הגלובוס. ובכלל, מאז ומתמיד עקבו הנציגויות הזרות בישראל אחר המתפרסם בתיקשורת הישראלית (בשגרירות האמריקאית בת"א יש מחלקה שלמה שעוסקת בתרגום המתפרסם בעתונות), וכזאת עשו כמובן נציגי העתונות הזרה היושבים בישראל. כך שגם אם העדויות שאוסף "שוברים שתיקה" תתפרסמנה בעברית בלבד ובתוך גבולותיה של מדינת ישראל, הן לא תישארנה בגדר סוד. והכי חשוב: חובה להפיץ בעולם את המידע על הפשעים הישראליים דווקא משום שזה השוט היעיל ביותר העשוי לגרום להפסקתם ולהביא להפעלת לחץ יעיל על ישראל. וכבר היו דברים מעולם.

      1. דןש

        אין זה דומה בין לקוט ידיעות המתפרסמות במדינת ישראל וטוב שמעלים את העוולות הנעשות, לבין "הזרקת הרעל ישר לוריד".
        אם כבר פועלים בחו"ל, שיראו פעולה מאוזנת. שיראו את ה"מיינסטרים" בו פועל צה"ל, תוך כדי התחשבות מירבית אפשרית באוכלוסיה הבלתי לוחמת ולא רק את "ההעצמתם" של החריגים, שזוכים ל"טיפול" והענשה בידי הצבא והמדינה.
        מי שאכן חפץ בבלימת החריגים, שיעשה זאת בארץ. דווקא הפעילות בחו"ל עושה עוול גדול. המדינה חייבת להתגונן. במקום להלחם בחריגים היא מגינה עליהם, תוך כדי טענה שהכל שקר ורעות רוח וכל ההאשמות בדויות ואין להן בסיס

  3. ליכודניק

    מי שמחזיק פטיש, רואה כל בעיה כמסמר.
    "שוברים שתיקה" הוא לא (רק) סיפור של סוציולוגיה והון סימבולי.

    יש כאן שתי נקודות:
    א. כמה העדויות שלהם אמינות
    ב. האם השימוש בעדויות הוא כן או מניפולטיבי

    העבר הקרבי היה אמור לטפל בשתי הנקודות; בפועל, לאזרח הממוצע ברור שעדויות שמופיעות:
    באנגלית
    ללא הקשר
    מיועדות להכפיש את צה"ל ולא לתקן אותו או לשמור עליו. ממילא, זו מניפולציה שפשוט לא מתיישבת עם נאמנות למדינה. תהיה קרבי ככל שתהיה, כשאתה מספר באנגלית בקצרה איך הרסת בתים עד מרחק של 500 מ' מהציר, לקורא האנגלי אין מושג ש-" gaza 2014" משמעו לחימה בצוק איתן. הוא מניח שזו פרקטיקה מקובלת של צה"ל בכל הגזרות. מעשה כזה שולל באחת את הלגיטימיות שבשירות הקרבי. לקחו את שוברים שתיקה הרבה יותר ברצינות לפני כמה שנים, כשהרושם היה שהם באמת מתכוונים לחשוף את עוולות הכיבוש לציבור הישראלי.

    לגבי "החברה האזרחית הרחבה": בהצלחה עם זה. איזה מוקדי כוח יש לשמאל? איגודי העובדים, למשל, מחוברים חזק לליכוד. ההסתדרות היא לא-פוליטית במוצהר. חיים כץ- יו"ר עובדי התע"א- הוא לא שמאל. הוא מרכז. מרכז הליכוד.

    הבעיה של השמאל היא לא חוסר "הון סימבולי" אלא המציאות. אי אפשר לוותר על שליטה בעם שבניו לוקחים באופן ספונטי סכין בידיים והולכים לדקור יהודים. המסקנה המתבקשת היא לותר על האג'נדה של "סיום הכיבוש" (שלא יקרה) ולהתרכז בהגבלה שלו, עמידה על זכויות הערבים, פיקוח על צה"ל וזרועות הביטחון, פיתוח כלכלי וכו'.

  4. אלון לקח

    תיקון: הרמטכ"ל יצחק רבין לא כבש את "יהודה ושומרון" אלא את הגדה המערבית שהייתה בריבונות ירדן. גם רמת הגולן נקראה אז בפי הישראלים "הרמה הסורית", שהרי היא הייתה, ועודנה, חלק משטחה של סוריה.
    תיקון נוסף מתייחס למשפט הפתיחה: "מקור הכוח של ארגון 'שוברים שתיקה' הוא ביכולתו להביא עדויות על השגרה היומיומית של הכיבוש […], לתאר […] איך נראים החיים מעבר לקו הירוק." למען הדיוק, "שוברים שתיקה" אוסף עדויות על ההתנהגות המחפירה והנפשעת של צק"ל – צבא קלגסים לישראל – בשטחים הכבושים; על התעמרותו באוכלוסיה הכבושה, על ההתעללות היומיומית באוכלוסיה, ועל פשעי מלחמה שנעשים בשטחי הכיבוש מדי יום, תוך מתן הגנה לאוכלוסיית המתנחבלים שעצם ישיבתם בשטחים הכבושים מהווה פשע מלחמה על פי הדין הבינלאומי (סעיף 49 של אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949). העדויות הללו מפריכות שוב ושוב את הסלוגן השיקרי שצק"ל הוא "הצבא הכי מוסרי בעולם," וחושפות את ההתבהמות המוסרית של מרבית החברה הישראלית. נבלות תמיד היינו, רק שבשנים האחרונות איבדנו את הבושה – כבר לא מסתירים את מעשי הנבלה אלא מתגאים בהם.

    1. נתן.

      יש לך טעות כתיב.

      כתבת :"אי אפשר לוותר על שליטה בעם שבניו לוקחים באופן ספונטי סכין בידיים והולכים לדקור יהודים" .

      המשפט הנכון הוא :"אי אפשר לשלוט בעם מבלי שבניו יקחו באופן ספונטי סכין בידיים וילכו לדקור".

      1. ליכודניק

        נתן, בהיסטוריה בת 2000+ השנים של העם היהודי תחת שלטון זר- כמה מקרים של תקיפת אזרחי הכובש היו?

    2. מזרחי שחום חלק

      השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, על כל הבעיתיות בשליטה על ערבים חסרי אזרחות, לגיטימי מוסרית ומשפטית הרבה יותר מאשר השלטון הירדני שם שהיה כולו מעשה חמיסה וכיבוש עיוור ע"ח מנדט האו"ם.

    3. חזי

      לנתן, אינני רואה בעיה לשונית בניסוח שאליו אתה מתייחס.

  5. ניצה ברקוביץ

    תיקון קצר. לגיוס הלגיטימציה הצבאית לצורך מחאה ובקורת יש שורשים מוקדמים יותר. ראו "מכתב הקצינים" מ 1978 שנכתב על רקע שיחות השלום עם מצריים. על המכתב חתמו 348 קצינים (וגם חיילים) במילואים וממנו צמחה תנועת "שלום עכשיו".
    מיליטריזם טוב תמיד מהול בסקסיזם. יולי תמיר, אחת מיוזמות המכתב, לא הורשתה לצרף את חתימתה. אפשר רק לנחש מה היו הנימוקים.

    1. ליכודניק

      אגב, מכתבי הקצינים ומחאות המילואימניקים של 82' מדגישות את ההבדל בינם לשוברים שתיקה של ימינו; אז הם איימו, לכל היותר, לא להתייצב למילואים; לו היו מכפישים את ישראל הם היו מאבדים את האהדה המסוימת שזכו לה- הון סימבולי או לא.

    2. עודד שייף

      מה אתה מקשקש? שנה שעבר המודיעין של 8200 איימו בזה (לא לשרת יותר, לא להתייצב למילואים) וקרעו להם את הצורה. לכל מי ששלח מכתב ואמר "די עם השליטה על הפלסטינים, לא נתייצב" קרעו את הצורה. אז עכשיו מצאת את הקטע של "ההכפשות" להתלות על זה. יופי. אבל מה שחשוב לך ולכל האחרים היא שאסור להתנגד לכם. לא מול מי מתנגדים.